קשה להעריך את מידת הרצינות של הרחש הפוליטי הנשמע בצמרת הליכוד: התבטאויותיו של ליברמן, שהן ספק גזעניות ושואפות לטיהור אתני באמצעות הזזת הגבול, ספק שמאל פרגמטי המוכן לשלם מחיר כבד (ויתור על שטחים) כדי להשיג הסדר; דבקותו של נתניהו בתכניות של קרי, שהיא ספק השלמה עם גורל שתי המדינות לשני העמים, ספק עורמה מקיאווליסטית המיועדת לדחות את המשא ומתן מבלי שישראל תואשם בכך. אולם אם נשפוט על פי התגובות המבוהלות של הימין הקיצוני, שמזמן ויתר על יעדים מדיניים, ייתכן שליברמן ונתניהו אכן מתכוונים להתקדם עם התהליך המדיני.
ההאשמות שממטיר ישראל הראל במאמרו "השרוניזציה של ליברמן" (הארץ, 10 בינואר 2014) מצביעות על כך שהימין הקיצוני, העוין פתרונות מדיניים ובוודאי עוין כל פתרון הכרוך בוויתור על שטחים, המקדיש עצמו להכשלת המשא ומתן ומייחל ככל הנראה לכך שאת מדיניות החוץ ינהלו רבנים המחכים לימות המשיח ותלמידיהם המערבבים גאולה וביטחון – הימין הזה מבין שמשהו קורה בהנהגה של הימין הפרגמטי.
על פי התפישה של הראל, ושל הימין הקיצוני בכלל, כל מי שפועל למען משא ומתן הוא נוכל ערמומי שמניעיו מושחתים ולא ענייניים. כך, ג'ון קרי מנסה לדחוף קדימה את המשא ומתן כדי לקדם את מועמדותו לנשיאות ארצות הברית; אקדמאים ופוליטיקאים המעורבים בהידברות עם הפלסטינים "שואפים לצבור הון פוליטי"; שרון, שפינה יישובים מעזה, עשה זאת כחלק מ"תוכנית המילוט מפני העמדה לדין"; וליברמן מדבר כפי שהוא מדבר בשבועות האחרונים משום שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. אליבא דהראל, כל מי שפועל למען הסדר מדיני מוּנע מאינטרסים זרים – וכולם יחד מוכרים את נשמתם לשטן השלום.
כמו פונדמנטליסטים רבים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – גם הראל אינו מעלה בדעתו שלאנשים החולקים עליו יש יושרה, יש תפישת עולם המנחה אותם ויש נימוקים הגיוניים שעליהם הם נשענים בגבשם את גישתם לתהליך השלום. הוא מתכחש לכך שראשי מערכת הביטחון סבורים שישראל חייבת לשבת עם הפלסטינים למשא ומתן, הוא מתעלם מכך שלמעלה ממחצית מתושבי המדינה סבורים שאם יוצג הסדר המשיג את יעדיה הביטחוניים של ישראל, ראוי לחתום עליו ואף לפנות יישובים בשטחים הכבושים. הוא מעדיף לקבור את ראשו בחול מאשר להתמודד עם מציאות שבה לא מעט מאנשי הימין שינו את דעתם ומרבית אנשי הביטחון בישראל תומכים בתהליך מדיני. יתר על כן, הוא מתעלם מכך שהימין המדיני עבר משבר קשה בעשור האחרון – משבר החושף את התפכחותם של רבים ממנהיגיו, שהבינו שחזונם הפוליטי נקלע לדרך ללא מוצא. הקמת "קדימה", שבראשה עמדו אנשי ימין מסורים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שטרית, צחי הנגבי ורבים אחרים, היא ביטוי לכך שרבים ממנהיגי הימין שינו את דעתם בשאלת תהליך השלום ומדיניותה של ישראל בשטחים. הם מאמינים שהסדר מדיני הוא יעד חשוב לישראל, וכי יש לאפשר הקמת מדינה פלסטינית לצידה.
המעבר של אנשי ימין מהמחנה הקיצוני, הדבק בכל שטחי ישראל, אל המחנה הפרגמטי, המקדם את תהליך השלום, איננו צעד שנועד לקדם קריירות אישית. הוא צעד הנובע מאמונה עמוקה שזו הדרך הנכונה למדינת ישראל. כפי שקרה אין-ספור פעמים לאורך ההיסטוריה, במפגש בין אידיאות למציאות, המציאות כופה על בעלי האידיאות פשרות. תנועות המתעלמות מכך מסכנות את עצמן. אמונות המנותקות מהמציאות ומאילוציה טומנות בחובן הרס, ומאמינים המאוהבים בדימוי עצמי טהרני ובלתי מתפשר ואף בזים לפרגמטיות ממיטים אסון על סביבתם.
הצטרפותם של פוליטיקאים מן הימין למחנה השלום אין פירושה חיפוש אחר תועלת אישית אלא ניסיון להציל את ישראל מלפיתת החנק של הציונות המשיחית הכופה את עמדתה, בתחבולות ועורמה, על הרוב השואף לשלום.
