עד הימים האחרונים שיקפה העיר ירושלים את "צוק איתן" באופן צעקני למדי אך נטול הקשר קונקרטי. מי שתיווך את המציאות הייתה התקשורת בעיקר, אך היא עשתה זאת במינון נמוך יחסית; אין אירועים בולטים, אבל בהחלט יש אוירה.
כך למשל, גשר המיתרים התהדר בימים האחרונים בחבורה צעקנית אוחזת דגלים שביקשה מהנהגים לצפור לאות הזדהות. כנראה עם המדינה, או עם צה"ל הקונסנזואלי. מי לא בעד לחבק חיילים בימים אלה – גם אם הם חיילי פיקוד העורף היושבים בניחותא בדירה שכורה בגילה ומעבירים את הזמן? כשיש אזעקה, מצד שני, לא מעט אנשים עוצרים את חייהם למשך כעשר דקות, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. הפסקה כזו יכולה להיות דרמטית עוד יותר מן ההתלהמות הכללית.
השבוע, במילואים על גבול רצועת עזה, המציאות של "צוק איתן" נחוותה באופן שונה.
ראשית, האזעקות. כאן הן עדיין "צבע אדום". המרחק הקצר מהרצועה מאופיין בתכיפות גבוהה יותר של אזעקות, אולם משך הזמן עד להיוודע התוצאה קצר יותר, והיכולת להמשיך בשגרת החיים גדולה יותר. גם הצבא במרחב וגם האזרחים מורגלים במציאות הזו. זו אינה עצירה של מהלך החיים אלא בעיקר נטל שהוא חלק מהחיים. הרוב לא עוצרים את נשימתם בשל כך.
זה אולי בעייתי ברמת מידת הביטחון והעצמאות של מדינה ריבונית, אבל ברמה הקונקרטית ההקשר ברור: יש סכנה, צריך להיזהר (או אולי למגר), חוזרים לשגרה. וחוזר חלילה.
ההבדל העיקרי בין ירושלים למרחבי הנגב אינו במידת ההתרגלות לקולות הנפץ אלא באווירה הכללית, נטולת ההתלהמות והצעקנות. השבוע שררה במה שמכונה "מרחב עוטף עזה" אווירה של דריכות אבל גם ענייניות. לא רק בקרב כוחות צה"ל אלא גם בקרב האזרחים שעצרו בצד, בתוך תחנות ההאכלה לחיילים ובתחנות האוטובוס.
אפשר להסביר את זה באופן פונקציונלי ופשוט: היכן שיש סכנה ומצוקה אין פנאי למחשבות גדולות כמו אידיאולוגיה. לא משום שהאידיאולוגיה מתעלה בדרך כלל על מצוקות היום יום, אלא משום שהיא לא באמת מספקת מחשבות גדולות, והדריכות והענייניות אינן תוצר של מצוקה אלא דווקא פעולות המתבצעות מתוך רוגע.
בשבוע החולף השתתפתי בלווייתו של סא"ל דולב קידר ז"ל, איש יקר, שנטמן בבית העלמין במודיעין. שירתנו יחד בזמן שכיהן בתפקידו הקודם.
האווירה בלוויה הייתה חגיגית אבל עניינית, משום שהייתה מאופיינת במשימתיות. היא הייתה לוויה צבאית, אולם היו בה דוברים אזרחים רבים. היה הקשר ברור של נפילת חלל ושל מערכה המתקיימת ברצועת עזה במקביל. המציאות הכתיבה את הטון, בעוטף עזה כמו בהלוויה במודיעין.
בזמנים אחרים היה אפשר להיות ביקורתיים כלפי המשימתיות הזו, מין תכל'ס ישראלי של עשייה ללא מחשבה. כאמור, בזמנים אחרים.
חזרתי מהלוויה, ובשערי ירושלים עמדה החבורה עם הדגלים. אחד מהם קילל אותי על שלא צפרתי. לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי מה מכתיב את המציאות בקרב החברים הסולידריים. הייתי רוצה לחשוב שירושלים עדיין שרויה, ובצדק, תחת השפעת הרצח של מוחמד אבו ח'דיר. אבל חבורת הדגל לא ציינה את ההקשר הזה או כל הקשר אחר. חבורת הדגל ביקשה לחגוג לאומנות.
אלה מימין ומשמאל שלא יקשיבו למציאות לא יזהו את המצוקה האסטרטגית שבה שרויה כעת מדינת ישראל. מי שלא יקשיב למציאות לא ילמד ממנה וגם לא יוכל לעצב אותה לאחר מכן, משום שהיא תחמוק ממנו. חמור מכך, מי שלא יקשיב למציאות לא יידע לאתר הזדמנויות מתאימות שבהן יוכל לקדם את הצעקות שלו – בין אם הן אידיאולוגיה או סליחה. מי שלא יקשיב למציאות ימשיך לצעוק "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" או "יהודי הוא נשמה ערבי הוא בן-זונה". ולא נותר יהיה אלא לאחל לו מעט חיים במציאות של עוטף עזה, כדי שלפחות יידע על מה הוא מדבר.
