ההצעה "שקט מול שקט" נדחתה בידי חמאס והימין הישראלי; הצעת ההסכם המצרי נדחתה גם היא בידי חמאס והימין הישראלי. קשה להתעלם מהדמיון בחשיבה של ליברמן, בנט ודנון מן הצד האחד, ושל משעל, מוחמד דיף ומרואן עיסא מן הצד השני. התביעה לקבל הכול, גם במחיר הרס עצמי, גם אם דם בניהם (הישראלים והפלסטינים) יישפך בכמויות בלתי נסבלות. דברי רהב ואצבע קלה על ההדק הם המכנה המשותף למנהיגי חמאס ולמנהיגי הימין הישראלי.
לשמחתנו, נתניהו ויעלון לא נכנעו למתקפת הימין. הם דווקא כן דיברו על "שקט מול שקט" והסכימו להצעה המצרית. עמדותיהם יצרו הזדמנות להימנע משפיכות הדמים ומהסבל הנגרם לתושבי הדרום, משני צידי הגבול. מאחר שהניסיונות הללו להגיע להסכם כשלו בשל סירובו של חמאס, הם פרשׂו מעל לישראל מטריה דיפלומטית שאפשרה לצה"ל להיכנס לרצועה ולפעול ללא לחץ.
המאבק המתחולל בין נתניהו לבין חברי הליכוד חושף קווי דמיון מרתקים בחשיבה של נתניהו, של הצמרת הביטחונית ושל זרם המרכז-שמאל במפה הפוליטית של ישראל. ראשית, ברור כי ראש הממשלה ושר הביטחון מעדיפים לדבר עם אנשי המקצוע ולהקשיב להם, ולא לשותפיהם במפלגה. הם יודעים להעריך את הניהול הזהיר והיעיל של הרמטכ"ל וראשי המערכות האחרות ובוחרים להתדיין עמם, ולא עם נציגי הימין הילדותי נוסח דנון או הימין הציני נוסח ליברמן.
במקביל, וייתכן שלדאבון ליבם של נתניהו ויעלון, דוברי המרכז-שמאל מרעיפים עליהם שבחים. ואכן, נתניהו ויעלון מנהלים את העימות הזה על פי אמות מידה, ערכים ותפישת עולם המאפיינים את מרכז המפה הפוליטית ואף חלקים מהשמאל. הניסיון הכן למצוא מוצא מן המשבר ללא כניסה קרקעית לרצועת עזה, בניית בריתות בינלאומיות ודאגה למעמדנו בעולם מתוך הבנה שהדבר יקנה לישראל תמיכה כאשר יחריף העימות, שקילת הסיכונים והחסרונות לצד היתרונות – כל אלה מאפיינים את התנהלותו של המרכז הפוליטי בישראל, לא את מפלגות הימין.
אולם למעשה, קו הדמיון החשוב ביותר המתגלה במבצע "צוק איתן" הוא בין הצמרת הביטחונית לבין נציגי המרכז-שמאל, ומה שמשתמע מכך הוא שאנשי הביטחון חולקים על עמדות הימין הכוחני. לא פעם אנו שומעים את אנשי מערכת הביטחון אומרים שלא ניתן להגיע לביטחון מרבי ללא עשייה דיפלומטית; השימוש בכוח צבאי הוא קריטי לביטחון המדינה אבל הוא מוגבל, ועד שלא נגיע לשולחן המשא ומתן, לא ניחלץ מסבב העימותים מול הפלסטינים. כלומר, כל עוד נשענים אך ורק על הצבא יימשכו החטיפות, הרציחות וירי הטילים.
מי שראה את הסרט "שומרי הסף" של דרור מורה אינו מופתע מכך. המפקדים האמונים על בניית הכוח הביטחוני של ישראל הם גם אלה המודעים למגבלותיו. הם גם כנראה למדו די היסטוריה צבאית כדי לדעת שלא ניתן לחסל דרישות פוליטיות של עם באמצעים צבאיים. צה"ל יכול, וצריך, להגן על ישראל. הוא אינו יכול, אך ורק באמצעות הפעלת כוח צבאי, להביא ביטחון. הוא יכול להרוג אנשי חמאס, אבל אינו יכול לחנך את הדור הבא של הפלסטינים לנטוש את העימות הצבאי. כל עוד הדרג המדיני, ובראשם נתניהו ויעלון, בורחים משולחן המשא ומתן, לא יהיה סוף לסבבי האלימות ולשפיכות הדמים.
נתניהו השכיל להקשיב לקו החשיבה הזה בעודו מנהל את העימות עם חמאס. האם יהיה מסוגל להקשיב לקו החשיבה הזה בשיחותיו עם אבו מאזן? האם אחרי "צוק איתן" הוא ילך עם המסרים של המומחים לביטחון, או שמא יחזור הביתה ויתרפס לפני עסקניו שתקעו לו סכין בגב כאשר נחתו טילים בישראל?
