כמו החצב והנחליאלי שהפכו לחלק בלתי נפרד מעונת הסתיו שלנו, כך גם הפנייה התורנית לפסול את הרשימות הערביות הלאומיות בל"ד ורע"מ-תע"ל מלקחת חלק בבחירות לכנסת הפכה לחלק אינטגראלי ממערכות הבחירות בשנים האחרונות בישראל. הפעם נוסף פן אישי לדרישה לפסילת המפלגות בדמות פסילה אישית של חה"כ חנין זועבי מבל"ד מלהתמודד. חובה עלי להודות כי במסגרת הדיון בדרישה לפסילה שהתקיים בוועדת הבחירות הופתעתי פעמיים. ראשית, הופתעתי לקרוא על עמדת היועמ"ש לממשלה שהתייצב לצד המפלגות הערביות וקרא לא לפסול אותן. יש לזכור כי לפני תשע שנים, יועמ"ש אחר, אליקים רובינשטיין (שעומד היום בראש וועדת הבחירות לכנסת) תמך בבקשה לפסול את בל"ד. שנית, הופתעתי לגלות כי הדרישה לפסול את שתי המפלגות נכשלה, אם כי מועמדותה של חה"כ חנין זועבי נפסלה.
מפלגת בל"ד היא תופעה מעניינת בנוף הפוליטי הישראלי. לא לחינם היא הפציעה בבית המחוקקים הישראלי בשנת 1996; בעקבות "הסכם אוסלו" ותחילת תהליך הפיוס בין ישראל לפלסטינים החליטו שני גורמים בחברה הערבית בישראל – התנועה האסלאמית והאינטלקטואלים הלאומיים החילונים – להצטרף למערכת הפוליטית הארצית הכלל-ישראלית. לצעד זה היו מספר סיבות, שמביניהן יש להזכיר שתיים מרכזיות: הראשונה, ההבנה כי "האחים בדם" מצידו המזרחי של הקו הירוק אינם רואים בהם "אחים" אלא לכל היותר בני דודים, שלא לומר בני דודים רחוקים. קרי, הם אינם רוצים בהם כחלק מהמערכת הפנים-פלסטינית. השנייה, האמונה כי במצב הנוכחי יש מקום גם לקבוצות כאלה להשתלב בישראל ולהפוך לחלק מהסיפור הכלל-ישראלי.
מהלך זה לא היה קל או פשוט; לתנועה האסלאמית הוא עלה בקרע פנימי ובפילוג שנמשכים עד היום. עם זאת, הוא אפשר לשני הגורמים הללו להיות חלק מהמערכת הפוליטית הישראלית ונתן להם הזדמנות לגלות אחריות ציבורית-לאומית כלפי החברה הישראלית. למשל, בשנת 1999 הסיר יו"ר בל"ד, עזמי בשארה, את מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה בבחירות הישירות שהתקיימו באותה שנה על מנת לא לפגוע בסיכויי מועמד המרכז-שמאל, אהוד ברק, לנצח את ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו. לצד זאת אין לשכוח כי בל"ד אתגרה את הגורמים הליברליים בישראל ואילצה אותם להתמודד עם רעיון "מדינת כל אזרחיה", סוגיית השוויון המלא לאזרחים הערבים במדינה והרעיונות הבדלניים-לאומיים שעומדים מאחורי התנועה הציונית.
תהליך ההשתלבות של המיעוט הערבי בישראל ספג מכה קשה עם פרוץ מהומות אוקטובר בשנת 2000. תוצר ישיר של אירועי אוקטובר היה תהליך ההקצנה בעמדות המדיניות של המפלגות הערביות בכנסת. לפיכך, אין לטעות בבל"ד היום; המפלגה וראשיה נטשו את רעיון ההשתלבות במדינה ואימצו את חזון המדינה האחת בין הים לירדן. זאת הסיבה למשל שהם אינם מציגים עמדה חד משמעית וברורה ביחס ליוזמת השלום הערבית, שכן האחרונה מחייבת הקמת שתי מדינות באזור. עמדה מעורפלת זו עומדת בניגוד מובהק לעמדות חד"ש ולאנשי מפלגת רע"מ-תע"ל ובכלל זה נציגי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שמאמצים את יוזמת השלום הערבית.
עבור בל"ד ההשתתפות בבחירות בימים אלה היא לא יותר מטקטיקה. חזונה בימים אלה אינו שונה באופן מהותי מחזון הכוחות הבדלניים בחברה הערבית בישראל, דוגמת "בני הכפר", וההבדל ביניהם הוא טקטי בלבד. יחד עם זאת אין מקום לפסול את בל"ד או את חנין זועבי מלהשתתף בבחירות. הדרך להתמודד עם המפלגה ואנשיה היא לאתר את הסתירות הפנימיות שמלוות אותה ולאתגרן. למשל, לגרום לה להתמודד עם העובדה שהזרם המרכזי בחברה הפלסטינית כמו גם החמאס לא רואה באזרחים הערבים של מדינת ישראל חלק אינטגראלי מהפוליטיקה הפנים-פלסטינית. אתגר אחר יכול להיות אימוץ יוזמת השלום הערבית ע"י מדינת ישראל. במצב כזה לא תוכל תנועה שרואה עצמה כפאן ערבית להימנע מלתמוך ביוזמה ערבית.
יתר על כן, אין לשכוח כי חברי הכנסת הערביים נתונים לביקורת נוקבת בתוך החברה הערבית, בטענה כי אינם מייצגים נאמנה את ציבור שולחיהם. על חה"כ זועבי עצמה, שהעילה לפסילתה מלהתמודד ברשימה לכנסת הייתה השתתפותה במשט לעזה, נמתחה ביקורת פנימית נוקבת בשל השתתפותה באותו משט. ברם, פסילתה תאחד את המחנה הערבי סביבה וסביב מפלגתה ותעביר את מרכז הכובד מביקורת פנימית בתוך החברה הערבית לביקורת חיצונית – התגוננות מפני מדינת ישראל, שרודפת את נציגי החברה הערבית. זה אכן הקו שבו נוקטת בל"ד בתקופה האחרונה – היהודים מעוניינים לקבוע לערבים מה מותר ומה אסור להם במגרש הפוליטי.
בשורה התחתונה הפסילה, אם תוכשר ע"י בית המשפט העליון, אולי תסיר את "העצם בגרון" לטווח הקצר ותעניק נקודות זכות לפוליטיקאים תאבי כותרות, אך בטווח הארוך היא תחזק את מגמות הבדלנות בחברה הערבית. הכוחות הבדלניים רק מחכים להזדמנויות להצדקת סירובם להשתלב בחברה הישראלית; פסילת זועבי ונסיגת בל"ד מהמערכת הפרלמנטארית יוכיחו להם כי ישראל אינה מסוגלת להתמודד עם המהות של מדינה דמוקרטית – היכולת להכיל כוחות אופוזיציה, קשים וכואבים ככל שיהיו.
