השנאה לישראל הפכה כבר מזמן בעולם הערבי לקנה מידה להערכת השתייכותו של היחיד לקולקטיב הלאומי. במילים אחרות, "אמור לי כמה אתה מתנגד לישראל ואומר לך כמה ערבי אתה."
לאור זאת, ביקורו בשבוע שעבר של המופתי הראשי של מצרים, שיח' עלי גומעה, בירושלים ובמסגד אל-אקצא, לא יכול היה לבוא בתזמון גרוע יותר. הרוחות במצרים כבר סערו בעקבות סימנים לשחיקה במחויבות של האזרחים הנוצרים הקופטים לאיסור שהטיל האפיפיור המנוח שַנּוּדַה השלישי לביקורים בארץ הקודש, אותם החשיב לנורמליזציה פסולה עם האויב הציוני. היומון הממסדי אל-אהראם שלח כתבים לשדה התעופה הבינלאומי של קהיר לברר כמה נוסעים המריאו בטיסת אייר-סיני לתל אביב וכמה חזרו משם בזמן חופשת הפסחא. מדובר היה במאות בודדות.
סוגיית הביקורים בירושלים – נורמליזציה או לא – שהיתה רדומה במשך זמן מה, עלתה שוב לכותרות לפני מספר חודשים בזמן "הועידה לתמיכה בירושלים" שארחה ממשלת קטר, ובה נאם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. אבו-מאזן חזר והדגיש את עמדתו לפיה יש לעודד תיירות ערבית ומוסלמית לירושלים כאמצעי אפקטיבי להלחם ב"ייהוד העיר." דבריו של עבאס זכו לתגובה מהירה מצדו של השיח' -מטיף-פוסק יוּסף קרדאוי, שדחה את דבריו של נשיא הרשות הפלסטינית וטען בתוקף שביקורים בירושלים מעניקים לגיטימציה לכובש ואסורים על פי ההלכה האסלאמית. כאמור בראשית הדברים, הויכוח לא נסב סביב זכותו של הבסיסית של אזרח מוסלמי לבקר באתר קדוש אם החוק מתיר זאת, אלא סביב השאלה מהי הדרך היעילה ביותר להלחם ב"כיבוש" ולמחות נגד ישראל. האדם הפרטי, האזרח, נותר כלי שרת בידי האידיאולוגיה הגדולה.
אם בעידן הפרה-מהפכני סערה כזו סביב ביקור היתה יכולה להתחולל, אך היתה כנראה דועכת כעבור זמן, הרי שכעת היא מאיימת לצאת משליטה בהעדר שלטון מרכזי ברור ומרסן. ביום ראשון העביר הפרלמנט המצרי החלטה הקוראת למשטר הצבאי במצרים לפטר את גומעה בשל הביקור. פוליטיקאים מכל קצות הקשת, מהימין הדתי לשמאל הסוציאליסטי וכמובן קרדאוי עצמו, גינו את הנסיעה. גומעה עצמו נאלץ לקצר מסע מזרח תיכוני ולחזור למצרים להתמודד עם ההאשמות. ביום חמישי הופיע בטלויזיה המצרית וטען שהביקור (שנשא אופי פרטי ולא פוליטי) נועד להחזיר את נושא ירושלים ומצוקתה לתודעה הציבורית וכי הוא נענה ל"קריאה לעזרה" של תושבי ירושלים, שקיבלו את פניו בחום בעיר העתיקה. בדף הטויטר שלו כתב "חיילי ישראל מגנים על כל העיר ירושלים ולא על ד"ר עלי גומעה אישית"; מנסה להדוף את הטענה שביקורו תואם ואובטח על ידי חיילי צה"ל.
מעניין יהיה לראות כיצד יתמודד הצבא עם הקריאה הציבורית לפטר את גומעה. זו לא הפעם הראשונה שבה הפרלמנט השמרני החדש, הנשלט בידי אנשי האחים המוסלמים והסלפים, מאתגר את הצבא מימין. בעיצומה של התקיפה הישראלית האחרונה בעזה קרא הפרלמנט לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את השגריר. בימים אלה דוחקות המפלגות הגדולות באנשי הצבא לפטר את ממשלתו של כמאל גנזורי שנתפסת ככושלת בטיפול באתגרים הכלכליים ובאסון הכדורגל בפורט סעיד בפברואר. אם יתקפל, ניתן יהיה לראות בכך רצון של השלטון לשחרר מעט מהלחץ הציבורי המופעל עליו עם התקרב מועד הבחירות לנשיאות.
אבל ניתן להסיק מההתנהלות סביב המופתי שתי מסקנות נוספות, האחת בנוגע ליחסי מצרים-הרשות הפלסטינית והשניה לגבי יחסי מצרים-ישראל.
1. מדהים להיווכח עד כמה קריאתו של אבו-מאזן לבוא ולבקר בירושלים אינה רלוונטית לסערה הציבורית נגד המופתי, ולמעשה עד כמה עבאס אינו רלוונטי שם. זה לא ששמו עולה והטיעונים שלו בעד הביקורים מופרכים, אלא שהוא כלל אינו מוזכר כגורם משמעותי.
2. התנגדות חריפה לישראל מתחילה להתברר כסממן מובהק של ההתנערות הפוליטית מעידן מובארכ. עלי גומעה מסומן כאחד משרידיו האחרונים של השלטון הקודם – לא רק כי הוא אכן שימש תחת מובארכ – אלא כי ביקורו נתפס כעקבי עם מדיניותו הנוחה יחסית כלפי ישראל. אם נצרף את התגובות הנזעמות הללו להסתערות על שגרירות ישראל; לדיווחים האובססיביים בתקשורת המצרית על כל תנועה וטיסה של השגריר הישראלי וצוות השגרירות (כולל העברת הריהוט בחזרה לארץ); ולהודעה המצרית על הפסקת חוזה הגז עם ישראל, הרי שתמונת היחסים בין שתי המדינות קודרת ביותר.
