היציאה והכניסה מישראל דרך מעברי הגבול היבשתיים מזמנת חוויה שונה מאשר היציאה והכניסה דרך נתב"ג או דרך נמל ימי. התווך הימי או האווירי שבין מדינה למדינה, גם אם מדינה קרובה כקפריסין או ירדן, מספק שהות לעכל את המעבר מטריטוריה לטריטוריה. מי שעובר את הגבול יכול להמציא את עצמו מחדש בארץ חדשה.
המעבר היבשתי (למצרים או ירדן) נעשה בחטף, בנסיעה קצרה במונית שירות. העובר בגבול נמצא במצב תודעה טריטוריאלי אחד ומבלי משים הוא במקום אחר עם גינונים אחרים. מעבר הגבול משותף לשני הצדדים בעוד הנמלים שייכים רק לריבון אחד.
כשעוברים בגבול אפשר לא רק להמציא את עצמך מחדש, אלא להפוך מודע פתאום למוסכמות יסוד של התנהלות במדינה שממנה התחלת, מוסכמות יסודיות כל כך שאינך רואה אותן כשאתה בבית.
הנה כמה חוויות מהחודשים האחרונים במעבר הגבול לירדן שיח' חוסיין.
מגיעים בסביבות תשע וחצי בבוקר לערך והכול זורם. מחליפים 50 דולר ומקבלים 28 דינרים.
מסיימים עם אגרת היציאה והחתמת הדרכון וממתינים לאוטובוס פנימי שייקח אותנו לחלק הירדני של מעבר הגבול. חבורת נוסעים עצבנית ממתינה. כולם ערבים, מתרעמים על פקידת רשות הנמלים הבוחנת את הדרכונים המוחתמים טרם העלייה לאוטובוס. הם כועסים כי הגיעו מוקדם בבוקר (המעבר נפתח בשש וחצי) ורק בסביבות עשר בבוקר מגיע האוטובוס. "למה? כי אנחנו ערבים?". הפקידה השוטרת לא יודעת דבר, אמרו לה להגיע והיא הגיעה, מה הם רוצים ממנה? היא מבקשת מהנוסע העצבני שלא יתחצף אליה. זה נשמע כמו מעבר במחסום בשטחים.
שבועיים אחר כך. מגיעים למעבר הגבול בשש וחצי בבוקר. ג'יפ צבאי חוסם את הכניסה. נוצר תור של חמש מכוניות בערך. עוברות כעשרים דקות, וקולות ירי נשמעים מסביב. סמל מילואים, יגע לאחר משמרת לילה, אומר לנהג הזחוח שמפזז סביב הג'יפ, "יאללה נלך". הם קמים והולכים.
שבע בבוקר, המוסדות הכלכליים כבר פתוחים: הקפיטריה והדיוטי פרי. רק מי שאחראי על גביית אגרת היציאה מישראל והחתמת הדרכונים (שתי עמדות נפרדות) לא מגיע. שעה ארוכה והוא לא מגיע.
במקום מצטבר תור כעוס שחלקו מורכב מתעשיינים מעונבים. פקיד מרושל מגיע בבהילות. במונית. מה רוצים ממנו? זו בכלל לא הייתה המשמרת שלו והקפיצו אותו אז הוא בא כמה שיותר מהר. שיגידו תודה בכלל.
אנשי האבטחה נעים כמו בריקוד סביב לובשי החליפות. הם מבטיחים שהם לא ייאלצו להמתין לאוטובוס. רק יסיימו כאן והאוטובוס כבר ימתין. האיש עם החליפה מעיר כי בכל מקרה אמור להיות אוטובוס בשמונה, לא? איש האבטחה ממלמל שבוודאי ובוודאי ונעלם. לא הספקנו לצאת מאולם הדיוטי פרי החוצץ בין עמדת החתמת הדרכונים לתחנת האוטובוס ופקידת ההגירה כבר ממתינה למרות שהאוטובוס לא הגיע.
עוברים, סופסוף.
מבחינה מרחבית, החתמת הדרכונים ליציאה מישראל מתקיימת במקום מובחן מהחתמת הדרכונים עבור השבים לישראל. לא כך בצד הירדני של המעבר. אולם אחד ואותם הפקידים באותה משמרת מופקדים על הנכנסים ועל היוצאים מירדן.
משהו שונה באולם. לוקח זמן לקלוט אבל מדובר בעיקרון בסיסי – הפרדה וקווים אדומים.
התור בישראל מורכב משורה ישרה יחסית של אנשים, כאשר בכל רגע נתון הנציג של המדינה מטפל בעובר גבול או עוברת גבול אחת. הדלפק צר, העובר בגבול נאלץ להרכין ראשו כלפי הפקיד הספון לבד בדלפקו. הפקיד נושא את מבטו אל העובר. שאר האנשים הממתינים בתור מתייצבים מאחורי קו המסומן על הרצפה ומסמל את הנקודה שבה יש להמתין עד שיגיע תורך.
באולם הירדני מדובר בבמה מעץ שכולה דלפק אחד ארוך. מעבר לסבכת עץ נמצאים חמישה פקידים המתייעצים ביניהם מדי פעם. ביניהם אין הפרדות. השיחה מולם היא בגובה העיניים, ואין צורך להשפיל מבט. כלל הנוכחים באולם מרימים ראש מדי פעם ומביטים בתמונות של המלך התלויות למעלה. המלך מביט על העוברים בגבול מכל זווית באולם.
ראשית מחליפים בחדר צדדי עוד 50 דולרים, והנה הפתעה: אותו תאריך, אך שער שונה. אנחנו מקבלים בתמורה 34 דינרים. לפליאתי מגיבים השותפים היהודים שלי בביטול: "דופקים את הערבים, מה אתה רוצה? מי כבר מחליף כסף לירדן?"
אל הבמה עולים בכל רגע נתון כמה עוברי גבול: גם הנכנסים וגם היוצאים. אין קו המסומן על הרצפה ועוצר את הפונים. העצירה היא פונקציונאלית: מי שעולה על הבמה מקבל שירות, גם אם לידו עומד מישהו נוסף.
הכול מתרחש באותו מרחב פתוח.
כשחוזרים לישראל ממתינים כארבעים דקות עד שאנשי האבטחה "יטהרו", כלשונם, את האוטובוס. המאבטחת שבודקת את הדרכונים בכניסה לאולם הנפרד של השבים צועקת על החבורות הנכנסות ומורה לאנשים לעמוד מאחורי הקו המסומן. לאחר האין-קווים הירדניים נתפס פתאום הקו הישראלי כנטע זר. המאבטחת נדרשת לצעוק כמה פעמים עד שהחבורה המבולגנת של הנכנסים מתיישרת. מתיישרת ומתפרקת.
כששואלים את המאבטח הנוקשה לכאורה "מה קורה" הוא עונה שלפיד שר אוצר ובנט תמ"ת ויש ממשלה וזו בדיחה בעיניו שכך או כך או אחרת. הדבר היחיד שחשוב הוא שיש שורה ישרה.
כשביקר הנשיא אובמה בסוללת "כיפת ברזל" שנפרסה עבורו בנתב"ג, שאל בשלב מסוים את מפקד חיל האויר, האלוף אמיר אשל, מה עושים עכשיו. אשל ענה לו, "עוקבים אחרי הקו האדום", והתכוון לומר שעליהם ללכת בנתיב המסומן באדום על מנת להגיע אל היעד. אובמה פנה אל ראש הממשלה נתניהו ואמר לו בבדיחות דעת שאין רצינית ממנה, "אצלכם זה כל הזמן קוים אדומים".
אנחנו מדינה של מחסומים וקוים. ההפרדה עומדת בלב לבו של הסיפור הציוני. כל עוד נכנסנו ויצאנו מישראל דרך הים והאוויר בלבד, ההפרדה עמדה בעינה והעולם נראה היה לנו שריר וברור וקיים. אבל מה עושים במעבר יבשתי, כשיש שני אדונים ואפילו תווך? הקווים האדומים, החומות, ההפרדות, שניחמו אותנו במשך עשורים, שגרמו לבדידות להיראות כברכה ולא כגזירה, מה עושים כשכל אלו פתאום מתחילים ללחוץ?
