בשבועות האחרונים פרצו מהומות בערים שונות באיראן. הן ביטאו מצוקה כלכלית קשה, אך גם מחאה על הניוון והשחיתות המוסרית של מערכת המשפט והמנהל, ועל הדיכוי הפוליטי בכלל ודיכוי נשים בפרט.
מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 היה הקולנוע האיראני כלי לביטויי מחאה על מצוקות אלה. במאים ויוצרי קולנוע איראנים רבים מתחו ביקורת על המשטר בסרטיהם ונאלצו לגלות מארצם עקב כך. ביניהם היה עלי סוזנדה, הבמאי והתסריטאי של סרט האנימציה "טהראן טאבו" (2017), אשר חי בגרמניה ונהנה שם מחופש ביטוי גדול יותר.
בראיון עמו גילה סוזנדה כי יצר את הסרט במטרה "לשבור את השתיקה". בסרטו הוא משרטט תמונה מדכאת וקודרת של איראן. זהו מסמך תרבותי, חברתי ופוליטי; חייהם הכפולים של הגיבורים חוצים גבולות בחברה השסועה של טהראן שבה מין, שחיתות וסמים מתקיימים לצד חוקי דת נוקשים ומסורות פטריארכליות.
הדמות הראשית בעלילה היא פארי, זונה הנשואה לאסיר נרקומן המסרב לתת לה גט. היא מגדלת את בנה היחיד והאילם, אליאס בן השש. אילמותו של הילד מסמלת את שתיקם של מיליוני ילדים באיראן הגדלים במציאות אכזרית ונחשפים לניצול ולמצוקה פיזית ונפשית יומיומית, אך היא גם מטאפורה לאילמותה של החברה האיראנית כולה.
שחיתות, צביעות ומוסר כפול בולטים כמעט בכל סצנה. כאשר פארי מנסה לשכנע את שופט בית הדין האסלאמי לחתום על מסמכי הגירושין שלה הוא מתנה זאת בהפיכתה לפילגשו, והיא נאלצת לעבור לגור עם בנה בדירה השייכת לו. חברות אמיצה נרקמת בין פארי לכלה של השכנים, שרה, אך היא מובילה לטעות איומה העולה לשרה בחייה.
התאבדותה של שרה היא ביטוי קיצוני לאסקפיזם ומטאפורה לייאושה של אומה שלמה. היא גם מייצגת מציאות; לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, תופעת ההתאבדויות באיראן הולכת ומחמירה מדי שנה. שיעור המתאבדים במדינה הוא בין הגבוהים במזרח התיכון והשלישי במדינות מוסלמיות.
סיפור נוסף בסרט מתמקד במוזיקאי צעיר ומוכשר בשם באבק, המתפרנס כמורה לפסנתר בבתי עשירים וכמתקלט במועדונים. ערב אחד הוא מקיים יחסי מין בשירותים של מועדון עם צעירה בשם דוניה. למחרת היא מודיעה לו כי הוא אשם באובדן בתוליה ודורשת ממנו לממן עבורה ניתוח לאיחוי קרום הבתולים, שכן היא עומדת להתחתן שבוע לאחר מכן.
החיפוש הקדחתני של באבק אחר כסף ורופא שיעשה ניתוח כזה הוא פארסה קומית, אך גם סאטירה כואבת על שוק הרפואה השחורה באיראן, המתנהלת בתנאים פרימיטיביים המסכנים חיי אדם ומשגשגת בשל מצוקה כלכלית קשה. לבסוף מתברר כי דוניה שיקרה וכי היא זקוקה לניתוח משום שחתמה על חוזה עם סרסור שימכור אותה לאחת מנסיכויות המפרץ, שם "הגברים אוהבים צעירות איראניות בתולות".
ייחודו של הסרט הוא בשימוש באנימציה. בדומה לסרטה של מרז'אן סטראפי, "פרספוליס" (2006), צופי "טהראן טאבו" מגלים עד מהרה את הסיבה לבחירה בטכניקה הקולנועית הזו. הסרט משופע בסצנות קשות ומזעזעות של אלימות מינית, התעללות בבעלי חיים, תלייה פומבית ברחובות העיר והתאבדות. השימוש באנימציה מרחיק את הצופה מהזוועה ומאפשר לחשוף את הנושאים הקשים הללו ולבחון אותם באופן עקיף.
עם זאת, ב"פרספוליס" נעשה שימוש באנימציה דו-מימדית, בעוד שיוצרו של "טהראן טאבו" משתמש בטכניקת אנימציה מיוחדת המכונה "רוטוסקופינג" ומבוססת על צילום של שחקנים אמתיים. הסרט כולו צולם שוט אחרי שוט בטכניקת "מסך ירוק" ונערך בעריכה דיגיטלית, הגורמת לדמויות ולסצנות הרחובות להיראות ריאליסטיות.
"פרספוליס" ו"טהרן טאבו" עוסקים בנושאים אסורים: אלכוהול, סמים, זנות ויחסי מין מחוץ לנישואין. בשניהם נמתחת ביקורת קשה על דיכוי נשים, על השחיתות והצביעות של הממסד הדתי ועל הקלות בה ניתן לשחד את אנשי משמרות הצניעות. השוק השחור של דרכונים מזויפים, אשרות עבודה ומסמכים רשמיים מתואר בהרחבה, ומבליט את כמיהתם של צעירים לעזוב את איראן.
המחאה שפרצה בשבועות האחרונים באיראן כלפי המשטר התיאוקרטי וחולייו מוצאת ביטוי קולנועי במדינה זה שנים רבות. "טהראן טאבו" מדגים כיצד אין מדובר עוד בביקורת סמויה אלא בביקורת בוטה ואף נוקבת. אולם הדמויות מתמודדות עם החסמים הדתיים והחברתיים הניצבים בפניהן באמצעות בריחה מן המציאות הכובלת, שיש בה מידה של השלמה עם הגורל.
אחת הדמויות ב"פרספוליס" אומרת: "תמיד אפשר לבחור, גם כשנראה שאין יכולת לבחור". זהו, כך נראה, המסר הסמוי של "טהראן טאבו".
