שמי אמיר פאח'ורי. אני בן 33, יליד עכו ותושב חיפה. אב לכמיל והנרי, ובן זוגה של מאייסה תותרי. למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג למשפטים. שם התחילה ההתעניינות האקדמית שלי ביחסי יהודים-ערבים, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בחברה הישראלית ובזהות החוקתית של מדינת ישראל. לתואר שני המשכתי ללמוד בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, בתוכנית "לימודי שלום ויישוב סכסוכים", ושם התמקדתי בתיאוריות העוסקות בקבוצות אתניות ולאומיות ובסכסוכים בין קבוצות אלו.
כיום אני כותב עבודת דוקטור בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, בנושא דפוסי זהות והזדהות בקרב הערבים הנוצרים אזרחי ישראל. נוסף על כך אני מנהל את מכון המחקר בנווה שלום, וגם שם אני כותב על הנושאים שהוזכרו לעיל. בעת האחרונה ערכתי והשתתפתי בכתיבת קובץ המאמרים "בריתות בהישג יד: המקרה של המיעוט הערבי בפלסטיני בישראל", העוסק באפיון ובזיהוי מעגלי הלגיטימיות הפוליטית בישראל והבריתות המתאפשרות במסגרתם. אני גם בעלים של משרד עריכת דין פרטי בחיפה, שבמסגרתו אני עוסק, בין השאר, בתביעות לשון הרע בין פעילים בשדה הפוליטי הערבי.
קשה להסביר מחקר בסוציולוגיה, ולכן אנסה לעשות זאת בשפה שווה לכל נפש. גישת הגבולות בסוציולוגיה עוסקת בתיאור ובהסבר של הבניית קבוצות זהות אתניות, לאומיות ותרבותיות. אני עוסק בהגדרות פנימיות וחיצוניות של זהות ובגבולות סימבוליים של זהות בקרב ערבים נוצרים. גבולות סימבוליים הם קריטריונים תרבותיים שבאמצעותם אנו מודדים דמיון או שוני בינינו לבין הזולת. קריטריונים כאלה יכולים להיות סגנון חיים, דת, שפה, מעמד כלכלי ועוד. כולנו בוחנים את זולתנו בעזרת מדדים כאלה עשרות פעמים ביום, במודע או שלא במודע.
למשל, כאשר נכנס לחדר אדם לבוש חליפה אנחנו מקטלגים אותו לקבוצה חברתית מסוימת, והקִטלוג הזה מעורר בנו רגש חיובי או שלילי, על פי התפיסה העצמית שלנו. מהלך כזה נקרא "עבודת גבול", והוא מסמן לא רק את האחר אלא גם את מיקומנו ביחס אליו. האם טוב יותר לקרוא את צ'כוב או לשמוע את אייל גולן? ואם אתה מנצרת, האם אכילת בשר ואורז נחשבת פחות מאכילת סושי? כאשר מישהו מנסה לשכנע אותנו שצ'כוב עדיף על גולן, שארוחת סושי "תרבותית" יותר מסעודת בשר ואורז, ושמקיאטו טוב יותר מקפה בוץ, הוא מנהל מאבק סימבולי שבו המנצח זוכה לא רק בכבוד, בהכרה וביוקרה, אלא גם בסיכוי טוב יותר במאבק ממשי על משאבים חומריים, כמו קרקע ודיור.
ניקח לדוגמה את "חוק ועדות הקבלה", שלפיו ועדות קבלה של יישובים רשאיות לדחות מועמדים שאינם מתאימים ל"מרקם החברתי" של היישוב. סוציולוגים של גבולות סימבוליים יסבירו שקבוצה מסוימת הצליחה להגדיר שסגנון החיים שלה הוא סגנון החיים ה"נכון", הפכה אותו לכלל חברתי ומשתמשת בו כדי להחליט באופן הממוסד ביותר, כלומר בדרך מעוגנת מבחינה משפטית, מי יהיה זכאי למשאב חומרי כמו קרקע או דיור.
למעשה, רוב הגבולות החברתיים מתקיימים ברמה סמויה יותר, ואפשר לומר שכל הפרדה בנויה על גבול חברתי המבוסס על יצירה מוצלחת של גבולות סימבוליים. המטרה, כתמיד, היא להיחשב מיוחד ונעלה ולנכס לעצמך משאבים חומריים על בסיס זה. בית ספר נפרד לאשכנזים או לאליטה, יישוב קהילתי סגור, קהילה או רשת חברתית, כולם מבטאים את התופעה הזאת, אם כי במינון משתנה של סגירות ומיסוד (עד כמה הכניסה לקבוצה קשה ונשלטת על ידי חבריה).
אין לנו שליטה על המטען התרבותי, על הערכים ועל אופני ההערכה המשמשים אותנו, במודע או שלא במודע, כדי להחליט מי אנחנו ועוזרים לנו להשתמש בזהות הזאת כדי לנצח במאבק הסימבולי. אדם אינו קם בבוקר ומכונן זהות תרבותית יש מאין, משום שהיא לא תקבל את ההכרה החברתית הנדרשת כדי להפוך לרלוונטית. הוא גם אינו יכול לקום בבוקר ולהחליט שעדיף לשמוע מוזיקה מסוימת ולא מוזיקה אחרת. החלטותינו בנושאים האלה תלויות בנסיבות היסטוריות, מרחביות, חברתיות וכלכליות. ה"כוח הסימבולי" שיש לנו מתבטא ביכולתנו לשכנע, או לכפות את תשובותינו על השאלות החברתיות והפוליטיות האלה על החברה הכללית. אולם עצם המודעות שלנו היא שאלה שיש לבחון. האם אנחנו מחושבים, מתוכננים ורציונליים בשימוש בזהותנו התרבותית כדי להשיג השפעה ושליטה? או שאנו פועלים באופן ספונטני ואוטומטי, לפי חוש או תחושה העוזרים לנו לנווט על המגרש?
בעבודת הדוקטור שלי אני מנסה לתאר את כל השאלות האלה, להסבירן ולהשיב עליהן בכל הקשור לקהילת המיעוט הערבית-נוצרית בישראל. אולם השאלות האלה והתשובות האפשריות עליהן רלוונטיות לכל קבוצה תרבותית. במסגרת הכתיבה שלי לפורום אבקש להשתמש בידע הזה כדי לכתוב על "המאבקים הסימבוליים" האלה, על השלכותיהם ועל ביטוייהם הפוליטיים, לא רק בחברה הערבית הפלסטינית בישראל, אלא גם בחברה הישראלית בכלל, ומתוך השוואה לחברות ערביות, במיוחד במרחב הערבי הקרוב.
