"האהבה היא האמונה שלי, ובני האדם באשר הם – בני משפחתי", אמר ההוגה והכותב המצרי החילוני סיד אל־קמני. בזמן, במקום ובהקשר שונים לגמרי, דברים דומים נאמרו מפי השיח' אבן ערבי, פילוסוף ואיש דת מוסלמי בן המאה ה־13: "אני מאמין בדת האהבה… האהבה היא הדת והאמונה שלי".
שתי האמירות הללו, שחולקות את הטענה ש"האהבה היא אמונה", משקפות ניסיון להבין את רעיון ה"אהבה" באופן מהותי, ולחלץ משהו ראשוני יותר מתוך בליל המשמעויות הרגשיות היומיומיות שיש למושג הזה, המלא בבלבול ובחוסר הבנה. במאמר של הסופרת מהא חסן שפורסם בדפה ת'אלת'ה, מגזין תרבות ערבי, היא קושרת בין השחיקה והרידוד של מונח ה"אהבה" בתרבות ובספרות העכשוויות לבין העובדה שהעיסוק בנושא נתפס כעיסוק נשי המאפיין כתיבה נשית.
כשנשים מדברות על אהבה, טוענת חסן, אומרים להן שהסיפור שלהן שטחי. הדבר קורה לא משום שאהבה נתפסת בהכרח כנושא שטחי – אילו גבר היה מדבר על כך, ההתייחסות הייתה רצינית יותר – אלא משום הזלזול במעמד האישה באופן כללי. הדבר דומה לחוסר היוקרה החברתית שהחברה נוטה לייחס למקצועות חיוניים מאוד שמסיבות שונות נשים נוטות יותר לעסוק בהם (באופן כללי, מקצועות הקשורים לחינוך ולטיפול), מה שמביא גם לירידת השכר במקצועות אלה וחוזר חלילה. סיפורים על אהבה, בישול וטיפול בילדים, נתפסים כעיסוק טיפשי של נשים בזמן שהגברים עושים דברים חשובים.
חסן מספרת על אירוע שבו הגיעה לצרפת ושוחחה עם גבר צרפתי. כאשר אמרה לו שהיא סופרת, הוא שאל מייד אם היא כותבת סיפורי אהבה. האהבה, אם כן, נתפסת כעסק נשי, וכתיבה נשית – ככזו שעניינה העיקרי הוא האהבה. זאת כמובן למרות העובדה שחלק מהגיבורים המאוהבים הגדולים בספרות העולמית הם גברים. כלומר, אולי מדויק יותר להגיד שזה לא שאהבה היא נושא נשי, אלא שיש כאן מוסר כפול – כשנשים כותבות על אהבה הדבר נתפס כעיסוק שטחי, וכשגברים כותבים על כך – כעיסוק מהותי. מובן שכתיבה גרועה על אהבה (ובכלל) יכולה להתרחש הן אצל גברים והן אצל נשים – בפרט כאשר יש נשים שמגיעות לכתיבה כי הן רוצות "לסגור חשבונות" עם אהוב ישן ובוגדני, והטקסט שלהן ממוקד בהן ובאישיות שלהן במקום בסיפור עצמו. הבעיה היא שאותן כותבות גרועות מקלקלות לכולן ויוצרות קוד חברתי שממשיך לעודד נשים לכתוב סיפורי אהבה קלילים.
כתיבת סיפורי אהבה הפכה לנושא מצומצם ומוגבל, שאם בוחרים לכתוב עליו המטרה היא בדרך כלל להתפרסם ולמכור ספרים רבים ולא להיכנס לחקירה מעמיקה ומהותית של מהי אהבה. לטענת הכותבת, הדבר קורה בפרט בעולם הערבי, מה שמראה את הקשר בין מקום נמוך יותר של נשים בחברה באופן כללי לבין היחס לכתיבה שלהן. עם זאת, מזכירה הכותבת, לנשים הכותבות בערבית יש גם עבר מפואר של כתיבה מהותית על אהבה. הראשונה שנחשבת למי שהכניסה את המושג "אהבת האל" למיסטיקה האסלאמית היא דווקא אישה – המשוררת בת המאה ה־8 לספירה ראבעה אל־עדוויה, שכתבה שורות אלה באחד משיריה:
ידעתי מהי אהבה מהרגע שהכרתי את אהבתך
נעלתי את ליבי בפני כולם מלבדך
לחשתי באוזנך, אתה שרואה
את מסתרי הלב, ואנחנו לא רואים אותך
אני אוהבת אותך שתי אהבות: האחת שנובעת מגחמה
והשנייה שאתה ראוי לה
באשר לחסן עצמה, שהיא גם סופרת כאמור, היא מספרת על חווייתה האישית בעת כתיבה על אהבה. כמי שגדלה במקום קשה יום שבו כל אדם ובפרט אישה נדרשים להתמודד במהלך חייהם עם צרות ובעיות רבות, האהבה לא הייתה נושא מרכזי שבו היא רצתה להתעסק בכתיבתה. עם זאת, אותו רעיון מופלא שנקרא "אהבה" הוא כן חלק ממה שמשך אותה לעולם הספרות מלכתחילה: האהבה שלה לאנשים וההתעניינות שלה בבעיותיהם. נוסף על כך, היא מספרת על פרדוקס שהיא חווה במהלך הכתיבה – כשהיא כותבת היא נוטה לשכוח שהיא היוצרת של הסיפור, וכאילו הדברים קורים לדמויות שלה בלי קשר אליה. כאשר היא מסיימת את כתיבת הספר, היא חשה געגוע לדמויות וקושי להיפרד מהן. היא מתארת את התחושה הזו כמו אהבה אבודה שנמצא לה מזור רק כאשר הספר מגיע לחנויות וקוראים כותבים לה שהם אוהבים את הדמויות ומזדהים איתן.
האהבה של הסופרת לדמויותיה היא מבחינתה אהבה מהותית. לטענתה, זה גם המקור – הלא בהכרח מכוון – לכך שהקורא העתידי של הספר יוכל אף הוא לאהוב את הדמות. האהבה היא כמו חוט בלתי־נראה ששזור בינה לבין הדמויות שהיא כותבת, בין אותן הדמויות לבין הקוראים, ולכן גם בינה לבין הקוראים.
