תמורות רבות ידעה תוניסיה מאז 2011. המדינה שבה החל גל מחאות האביב הערבי, נחשבה לאורך כעשור למדינה היחידה שהצליחה להפוך לדמוקרטיה בעקבות אותן מחאות. העובדה שתוניסיה הצליחה היכן שמדינות אחרות נכשלו יוחסה לגורמים שונים, ביניהם פתיחות יתרה של האליטות שבה לדמוקרטיה, גמישות מצד גורמים אסלאמיים במדינה וכן היעדרה של מעורבות צבאית לטובת מי מן הצדדים.
בשנת 2019 נבחר לנשיא קיס סעיד, שהציע שיטה פוליטית מהפכנית הנוטה לדמוקרטיה ישירה, וזכה בשל כך לכינוי "המהפכן השמרן". עם זאת, עד מהרה נקלעה המדינה למשבר כלכלי וחברתי חמור, וכישלונה של הממשלה לטפל בו הוביל לאכזבה של הציבור מן המשטר הדמוקרטי.
מתחים אלה החריפו עד כדי כך שבשנת 2021 ביצע סעיד הפיכה במדינתו – הוא פיטר את ראש הממשלה, ריכז בידיו סמכויות רבות, ומינה באופן לא־דמוקרטי את ראשת הממשלה הראשונה בעולם הערבי – נג'לאא' בודן. מאז ריכוז הכוח בידי הנשיא, הפגיעה בתהליך הדמוקרטי ושיבוש החיים הפוליטיים, המדינה מובלת לכיוון של הסתגרות ובידוד. למרות זאת, נדמה שקשרים עם מדינה אחת מסוימת – איראן – דווקא הולכים ומתהדקים.
כך למשל, במאי 2024 ביקר סעיד בטהראן כדי להביע תנחומים על פטירתו של נשיא איראן ראיסי. באותה הזדמנות הוא נפגש עם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי בביקור הראשון של נשיא תוניסאי באיראן מאז 1965. ביוני 2024 הודיעה תוניסיה על פטור מאשרת כניסה לאזרחים איראנים, צעד שמעיד אף הוא על התחזקות היחסים בין שתי המדינות.
התחממות זו ביחסים מעוררת תהיות: יש הטוענים כי ההתקרבות לאיראן היא דרכו של הנשיא סעיד לגוון את רשת הבריתות הבין־לאומית של תוניסיה, אם כי לא ברור כיצד הדבר יועיל בדיוק, או האם מדובר בחלק מתוכנית סדורה כלשהי.
המבקרים התרעמו על הרצאה ספציפית, והיא הרצאתה של אניסה חז'עלי, יועצתו של הנשיא האיראני ראיסי לענייני נשים ומשפחה
שבוע התרבות האיראנית בתוניסיה
באחרונה, הידוק הקשרים בין תוניסיה לאיראן התבטא דווקא בתחום שהאחרונה לא ידועה כמצטיינת בו – זכויות נשים. שני מאמרים שפורסמו בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד, האחד על ידי חוקר מדעי החברה התוניסאי מחמד ח'ליל ברעומי והשני מאת האקדמאי התוניסאי והשר לשעבר סאלם לביד, דנים באירוע שנערך לאחרונה בתוניסיה וכונה "שבוע התרבות האיראני".
במסגרת שבוע זה, התקיימו אירועי תרבות, פעילויות אומנותיות, הרצאות ועוד ביוזמת משרד התרבות התוניסאי ובשיתוף המרכז למוזיקה ערבית וים־תיכונית והמרכז לתרבות איראן. בין הפעילויות שהוצעו היו למשל סדנה לאיור בסגנון פרסי מסורתי וקונצרטים של מוזיקה איראנית.
האירוע כולו עורר ביקורת בקרב קהלים שונים בתוניסיה – אקדמאים וחברי אליטות תרבותיות ופוליטיות בעיקר – ובפרט התרעמו המבקרים על הרצאה ספציפית, והיא הרצאתה של אניסה חז'עלי, יועצתו של הנשיא האיראני ראיסי לענייני נשים ומשפחה. שני הכותבים רואים את התרעומת שהתעוררה בקרב אוכלוסיות משכילות בתוניסיה עקב הזמנתה להרצאה בנושא זכויות נשים כביטוי לניתוק הקיים בין שלטונו של סעיד לבין האליטות במדינה.
כותרת הרצאתה של אניסה ח'זעלי שעוררה את הביקורת החריפה, הייתה "מעמד האישה בחברה המודרנית: החוויה האיראנית והחוויה התוניסאית". עיתונים שונים, ובהם העיתון היומי א־שורוק היוצא לאור בתוניסיה, פרסמו מאמרים המבקרים בחריפות את ההרצאה.
לתוניסיה מוניטין כמדינה הראשונה בעולם הערבי שהנהיגה כבר בשנות החמישים חוק מעמד אישי מודרני שאסר ריבוי נשים והעביר את דיני המשפחה מחסות הדין הדתי לחסות האזרחי
כותבת המאמר בא־שורוק אסמאא' סחבון טענה ש"חווייתן של נשים איראניות ידועה לכול כאחת מהגרועות בעולם. אלה נשים שחיות תחת משטר תאוקרטי, השולל מהן את זכויותיהן ומאפשר את דיכוין במגוון דרכים, כולל כפיית עטיית חג'אב ונרמול נישואי קטינות". היא הוסיפה אף כי "לח'זעלי אין כל לגיטימציה להרצות בתוניסיה על נשים, בהיותה שותפה בדיכוי נשים. כל טענה אחרת היא בגדר עלבון לנשים התוניסאיות ולמורשת ארוכת השנים של תוניסיה בהענקת זכויות לנשים".
החלק האחרון בדבריה של הכותבת מתייחס למוניטין של תוניסיה כמדינה הראשונה בעולם הערבי שהנהיגה כבר בשנות החמישים חוק מעמד אישי מודרני יחסית שאסר ריבוי נשים והעביר את דיני המשפחה מחסות הדין הדתי לחסות זה האזרחי. חוקים אלה נחשבו מהפכניים בזמנם, והונהגו בידי אחמד אל־מסתירי, שכיהן כשר המשפטים בממשלת בורגיבה ונחשב לאחד מחלוצי הדמוקרטיה התוניסאית.
מנהיגים כגון אל־מסתירי הנהיגו צעדים שבדיעבד נראה שהכשירו את הקרקע לתמורה הדמוקרטית של אחרי האביב הערבי בתוניסיה, והם נחשבים חלק ממה שאפשר את אותה דמוקרטיזציה במדינה.
התנגדות ליוזמה: ״תעמולה פוליטית במסווה פעילות תרבותית״
הביקורת על הרצאתה של ח'זעלי לא נשארה בעיתון זה בלבד, אלא הושמעה על ידי גורמים רבים נוספים – אגודת "הנשים הדמוקרטיות", ארגון פמיניסטי בעל רקע שמלאני-חילוני, פרסמה הצהרה רשמית המגנה את השתתפותה של ח'זעלי באירוע.
בהצהרה נכתב כי ח'זעלי מוכרת כמי שמצדיקה את מדיניות הדיכוי כנגד נשים איראניות, במיוחד בכל הנוגע לכפיית לבוש צנוע, והיא אף הואשמה בכך שמילאה תפקיד מרכזי בהרשעתה של הפעילה החברתית ואומנית הקריקטורות האיראנית אתינה פרגדאני (Atena Farghadani) באשמת "פגיעה במנהיגי האומה". ח'זעלי אף גינתה בעבר את ההפגנות שפרצו באיראן בעקבות מותה של מהסה אמיני, שנרצחה בשל סירובה לעטות חג'אב.
בשל כל אלה, טען הארגון כי מאחורי "שבוע התרבות האיראני" מסתתרת אג'נדה פוליטית, והביע התנגדות נחרצת לכך.
בנושא זה הצטרפו לעמדה של אגודת הנשים הדמוקרטיות ארגונים נוספים, והדבר בא לידי ביטוי בעצומה תחת הכותרת "לא לתעמולה פוליטית במסווה של פעילות תרבותית", שחתמו עליה סופרים וחוקרים.
החותמים הביעו את תמיהתם מכך שנושא מעמד האישה נבחר לאירוע תרבותי הסובב סביב מדינה תאוקרטית הידועה כאחת מן המדינות המדכאות ביותר עבור נשים. חלק אף טענו שמן הראוי שדווקא נשים תוניסאיות יקבלו מקום להרצות על ניסיונן האישי ולהציג את המאבק המתמשך שלהן לחירויות במדינתן, שלא פעם נשא פירות.
ראוי לציין, ולביד מתעכב על נקודה זו, שהביקורת הזו כלל לא נגעה לתוכן ההרצאה של ח'זעלי אלא רק לעצם התקיימותה.
לא יהיה מופרך לשער, לאור השתייכותה הפוליטית של הדוברת והרקע שלה שתואר קודם לכן, שלא מדובר בהרצאה פמיניסטית במיוחד. עם זאת, כפי שלביד מציין, ההרצאה לא הוקלטה, ותוכנה – או לכל הפחות תקציר של הנקודות המרכזיות בה – לא פורסם בשום מקום. אי לכך, הביקורת היא למעשה על עצם נוכחותה של ח'זעלי – דמות המזוהה עם המשטר האיראני – בתוניסיה ולא בהכרח על תוכן דבריה.
ההתנגדות הנוכחית למעורבותה של איראן מגיעה מצד גורמים אזרחיים מן השמאל ומנקודת מבט ליברלית. זאת בניגוד לעבר, אז הובלה ההתנגדות ליחסים עם איראן בעיקר על ידי גורמים דתיים סוניים
ברית פוליטית, קשרים כלכליים
ההתקרבות בין איראן לתוניסיה אינה מוגבלת רק לתחום התרבות. ברעומי מציין כי להתקרבות פתאומית זו יש גם פן כלכלי – שגריר טהראן בתוניסיה הצהיר לאחרונה על הצורך להרחיב את שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. מהלך זה עשוי לסכן את היחסים הכלכליים של תוניסיה עם מדינות אחרות, למשל ארה"ב, שכיום מקיימות עימה קשרי מסחר.
ההשערה שהכותב מעלה היא שבמסגרת המשבר הכלכלי ההולך ומחריף במדינה, ולצד הפגיעה בתהליך הדמוקרטי שהנשיא סעיד מנהיג בשנים האחרונות, שהובילה לבידודה מהמערב, סעיד מנסה לפנות כעת לחלופות ולייצר בריתות עם גורמים חדשים.
ישנן גם ספקולציות שונות לגבי מעורבות אפשרית של איראן בבחירתו של סעיד, או בגרסה מרוככת יותר – ניצול של חולשת המערכת הפוליטית התוניסאית על ידי איראן כדי לבסס לה דריסת רגל בצפון אפריקה לאחר שנחלשה השפעתה במזרח התיכון.
המהומה שעוררה הרצאה על מעמד הנשים אינה אם כן עוסקת באמת רק במעמד הנשים. שכבות רבות של משכילים ואקדמאים בתוניסיה חוששים מפני התערבות איראנית במדינה, ורואים בצעדי ההתקרבות בתחומי התרבות והכלכלה פתח להפיכתה של תוניסיה לעוד מדינה שההתערבות האיראנית מחריבה מבפנים – בדומה ללבנון, עיראק, סוריה או תימן.
בהקשר זה, לביד מציג תפנית מעניינת בנושא ההתנגדות לאיראן, וטוען כי בניגוד לפעמים קודמות, ההתנגדות הנוכחית למעורבותה של איראן ולהרחבת הקשרים הפוליטיים והתרבותיים עימה מגיעה מצד גורמים אזרחיים מן השמאל ומצד ארגונים פמיניסטיים הטוענים נגד איראן מנקודת מבט ליברלית יותר. זאת בניגוד לעבר, אז הובלה ההתנגדות ליחסים עם איראן בעיקר על ידי גורמים דתיים סוניים, כשהמניע העיקרי היה התנגדות לשיעה.
התקרבות בצל דה-דמוקרטיזציה
בהמשך לכך, ברעומי סוקר את היחסים בין תוניסיה לאיראן לאורך השנים, ומראה שההתקרבות בין המדינות כיום מפתיעה על רקע המתחים הרבים שהתקיימו ביניהן לאורך השנים מאז המהפכה האיראנית ב־1979.
לאחר המהפכה בשנת 1981 ניתק הנשיא בורגיבה את היחסים הדיפלומטיים עם טהראן בטענה כי היא מעורבת בתמיכה בקבוצות אסלאמיות המתנגדות למשטר התוניסאי. היחסים הדיפלומטיים חודשו חלקית בסוף שנות השמונים, ובשנות התשעים האשים הנשיא התוניסאי בן עלי את איראן שוב בתמיכה בגורמים אסלאמיסטיים בצפון אפריקה, ואף חוקק חוק שאסר עטיית חג'אב.
איראן ניסתה לשפר את קשריה עם תוניסיה לאחר המהפכה של שנת 2011 ועם תחילת תהליך הדמוקרטיזציה של תוניסיה, אך הדבר מעולם לא התפתח לכדי שיתוף פעולה של ממש, בעיקר עקב התנגדותם של חברי האליטות התוניסאיות לכך.
בגרסתו החדשה, סעיד מתעלם משכבות נרחבות בעם התוניסאי, ושואף לשיתוף פעולה אסטרטגי עם מי שיהיה נכון לשתף איתו פעולה
ההתקרבת ביחסים היום מגיעה כאמור על רקע תהליך דה־דמוקרטיזציה מחודש של תוניסיה, והיא משקפת את ההתעלמות של משטרו של סעיד מהגורמים האקדמיים, האינטלקטואלים ומגורמי החברה האזרחית במדינתו. ולראיה, בארבע השנים האחרונות, לא קיים סעיד כל מפגש עם אינטלקטואלים או עם אנשי אקדמיה, אלא פגישה בודדת עם קבוצת כלכלנים במאי האחרון.
בהקשר זה, ניתן להבין את חששם של התוניסאים מכך שאירוע תרבותי במעורבות איראנית אינו אירוע תרבותי ותו לא, אלא צעד בעל משמעויות פוליטיות ברורות. בגרסתו החדשה, סעיד מתעלם משכבות נרחבות בעם התוניסאי, ושואף לשיתוף פעולה אסטרטגי עם מי שיהיה נכון לשתף איתו פעולה, ובכלל זה איראן. כאמור, ההתקרבות מלווה בצעדים ממשיים כגון פטור מוויזות למחזיקי דרכונים איראניים.
הסכנה היא שהברית המסוכנת הזו עם איראן עשויה לגרור את תוניסיה – מדינה שלאורך רוב ההיסטוריה שלה נודעה במדיניות חוץ ניטרלית יחסית – לזירה של עימות גלובלי בין המערב ונאט"ו מצד אחד, לבין איראן ובעלות בריתה מן הצד השני. השתתפות בעימות כזה נושאת השלכות בשלל תחומים – כלכלי, פוליטי, ביטחוני ודתי-עדתי – שלא בטוח שהמדינה התוניסאית מסוגלת להתמודד עימן.
לתוניסאים, ובמיוחד לשכבות המשכילות, שפתיחותן לדמוקרטיה סייעה בהתמודדות טובה יחסית של המדינה לאחר האביב הערבי, נותר רק לקוות שהחולשה הפוליטית הנוכחית של מדינתם לא תהפוך אותה לקורבן נוסף של התערבות איראנית.
