המלחמה האחרונה בעזה, כמו גם חלק גדול מהמלחמות הגדולות והקשות במזרח התיכון בעשורים האחרונים – בסודאן, בעיראק ובתימן – מאופיינות במעורבות משמעותית של שחקנים לא־מדינתיים – ארגונים שמתוארים לעיתים כארגוני טרור ולעיתים כארגוני התנגדות, ועל אף שהם רבי־כוח, הם אינם עונים להגדרה של "מדינה".
במאמרו "על המדינה ועל שחקנים לא־מדינתיים לאחר המבול" (מבול אל־אקצא הוא הכינוי המקובל בערבית למלחמה הנוכחית) שפורסם באתר אל־ג'זירה הקטרי, עורייב א־רנתאווי, פובליציסט ירדני ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס, מנסה לאפיין את המשותף לאותם ארגונים, ושואל מה גרם להם להפוך לכה משמעותיים.
המלחמה האחרונה בעזה היא הזדמנות טובה לבחון את התופעה. ראשית, רצועת עזה, בדומה לאזורים אחרים במזרח התיכון ובעיקר בסהר הפורה, הפכה בעשורים האחרונים לקרקע פורייה לצמיחתם של ארגונים שכאלה. שנית, מעבר לתדהמה מההצלחה של חמאס במתקפת השבעה באוקטובר, הדגימה המלחמה את היכולות של ארגונים נוספים מהאזור ובייחוד אנצאר אללה התימני (החות'ים) וחזבאללה הלבנוני.
יש מי שנוטה לייחס את צמיחת הארגונים הללו, ובפרט כאשר מדובר בארגונים שיעיים ו\או לאומיים, לממשל האיראני. א־רנתאווי שולל את העמדה הזו מכול וכול, וטוען שהשחקנים הלא־מדינתיים אינם איראניים באופיים, וחלקם אף במובהק פועלים מתוך אינטרסים שונים מאלו של טהראן. לדבריו אלו אמירות שטחיות שחוטאות למציאות שהובילה לצמיחת שחקנים אלה.
לרובם ככולם נטייה דתית, בין אם שיעית ובין אם סונית. מדובר בלא פחות ממהפכה לעומת עשורים קודמים, שבהם אג'נדות פרוגרסיביות הן שהנחו שחקנים לא־מדינתיים פופולריים במזרח התיכון
במקום זאת הוא מייחס את אותה קרקע לכישלונו של "פרויקט מדינת הלאום הערבית". באותם אזורים המדינה נכשלת בעשורים האחרונים בכל המשימות שהיא נדרשת להן כמדינת לאום. בפרט הוא מדבר על יחסי חוץ, זכויות אדם, יציבות ושמירה על גבולות. במקרה הפלסטיני, אש"ף בגלגולו הנוכחי כרשות פלסטינית נכשל בעצם ההפיכה מארגון למדינה.
מעל הכול, הכותב מתייחס להשפעה של הסוגיה הפלסטינית המתוארת כ"אם הסוגיות" על צמיחתם של שחקנים לא־מדינתיים. לשיטתו, הסוגיה הפלסטינית, שיש עליה קונצנזוס ותמיכה נרחבות בעולם הערבי, משמשת כזרז (catalyst) לצמיחתם של שחקנים לא־מדינתיים. הכישלון של מדינות ערב בסוגיה זו מחזק גורמים שמערערים את היציבות האזורית ומגביר את האכזבה מאותן מדינות.
מתוך חוסר האונים והייאוש שצעירים במדינות ערב חווים, הם פונים לשני כיוונים – יש מי שמחפש "לקנות כרטיס בכיוון אחד אל מחוץ למולדת הערבית", ויש מי שפונה לתמיכה בשחקנים לא־מדינתיים בתקווה שאלו יספקו את צרכיו. לשיטתו של הכותב, "זו אינה דרך שעמים בוחרים כלאחר יד. זו דרך שהעמים בוחרים כשאין להם אמון במדינה… זו דרך לשחרר כעס עצור ולסרב להשלים עם הסדר הקיים".
כלומר, אותם שחקנים פועלים מכוחו של מושג ההתנגדות, בין אם התנגדות לשלטון פנימי, למשל מיליציית ג'נג'וויד בסודאן שמושא ההתנגדות שלה הוא הממשל הסודאני, ובין אם לשלטון זר, למשל חמאס ברצועת עזה ובגדה המערבית, הפועל נגד מדינת ישראל. את סוריה הוא מביא בתור דוגמה ייחודית למדינה שבה חששות מפני מתקפה ישראלית המרחיבה את פעולותיה במדינה עלולים להצמיח ארגונים חדשים כעת שלא פעלו כנגד המשטר הקודם – משטר אסד.
אין בדבריו של הכותב הזדהות או התייחסות חיובית לתופעה; להפך, הוא מביא תיאור של המצב הקיים והבנה לליבם של אותם צעירים ערבים.
מי שמסתכל על המזרח התיכון בימינו רואה מרחב תרבותי עשיר ששקע לתוך ים של שחיתות, מיליציות ומלחמות פנימיות בין אלה לבין אלה
חזונותיהם של השחקנים הלא־מדינתיים, ובפרט באשר ליחסיהם עם מושג הלאומיות, שונים זה מזה. למשל בעיראק, אל־חשד א־שעבי (כוחות המוביליזציה העממית) היא מיליציה לאומית, כלומר כזאת המקבלת את מסגרת המדינה ופועלת בתוכה. זאת לעומת ארגון המדינה האסלאמית, השואף לחזור לעידן אסלאמי וקדם־לאומי ולבטל את מדינת הלאום כליל.
עם זאת, המשותף להם גם הוא אינו מועט. לרובם ככולם נטייה דתית, בין אם שיעית ובין אם סונית. מדובר בלא פחות ממהפכה לעומת עשורים קודמים, שבהם אג'נדות פרוגרסיביות הן שהנחו שחקנים לא־מדינתיים פופולריים במזרח התיכון, כמו פתח והחזית העממית לשחרור פלסטין.
התמונה שא־רנתאווי מצייר ללא ספק עגומה. מי שמסתכל על המזרח התיכון בימינו רואה מרחב תרבותי עשיר ששקע לתוך ים של שחיתות, מיליציות ומלחמות פנימיות בין אלה לבין אלה. בד בבד, הוא מבקר בחריפות את מי שחושב שאותם שחקנים לא־מדינתיים ייעלמו מהמפה בקרוב. הוא מבקר ביתר שאת את הגורמים המסייעים לישראל ולארה"ב במלחמה בהם. כל המאמץ שמושקע בגידופם הוא חסר טעם.
מי שרואה בצדק את הסכנה הטמונה באותם שחקנים, צריך להשקיע את מאמציו בחיזוק מדינות הלאום הערביות הקיימות ולדאוג לכך שהן יוכלו למלא את משימותיהן כנדרש מהן – לספק שלום ויציבות ולשמור על זכויות האדם.
