ניתן להתרשם באופן כללי כי הסדר הציבורי באינדונזיה שב לקדמותו, בעיקר בבירה ובערים המרכזיות, לאחר כשבועיים של מחאות סוערות שהחלו לקראת סוף אוגוסט. זהו הגל השני של מחאות שהנשיא פראבואו סוביאנטו ניצב מולן עוד טרם מלאה שנה לכהונתו. גל זה, בהשוואה לקודמו מפברואר האחרון, היה רחב וקולני יותר ואף התגלו בו ביטויים אלימים.
הוא פרץ כתגובה ישירה להטבות שכר מפליגות נוספות לכל חברי בית הנבחרים בדמות "מענקי דיור". זאת בשעה שמיליוני בני אדם מתמודדים עם מצוקות היום־יום. כך למשל, רבים מאוד מהעובדים חסרים ביטחון תעסוקתי ושכרם נמוך באופן מובהק. כך גם רבים מאוד מקרב הדור הצעיר המשכיל, ששורותיו מתרחבות, מתקשים מאוד למצוא משרות מתאימות. גם מהטעם הזה, אין זה מפליא ששוב מובילי המחאות הם סטודנטים ולצידם חברים באיגודי עובדים ובתנועות חברתיות.
חלפו רק ימים בודדים והמחאה התעצמה והסלימה באחת כזעם נוכח דריסתו למוות של צעיר שנקלע להפגנה על ידי רכב של יחידת עלית משטרתית; אירוע שצולם והפך ויראלי ברשתות החברתיות. כך התרחב מעגל הקבוצות והסקטורים השונים שהצטרפו למחאה. אירעו גם מעשי הצתה של מבני ציבור ונבזזו מספר בתים של חברי בית הנבחרים שנתפסו כמנוכרים במיוחד למצוקות העם ובתוך כך גם ביתה של שרת האוצר שחיצי ביקורת כוונו גם אל עבר מדיניותה.
מנגד, הנחו השלטונות את גורמי הביטחון להגביר מאמצים לבלימת המחאות ולהשבת הסדר, תוך הרחבת הפריסה של כוחות צבא ומשטרה בערים והידוק הפיקוח על הרשתות החברתיות. בד בבד הרחיבה המחאה את מסריה, לרבות טענות לרמיסת זכויות אדם, התרסה מול אליטות שבעות ומנוכרות וביקורת נגד המדיניות הכלכלית ונגד בירוקרטיה מסורבלת.
הנשיא פראבואו הגיע לכס הנשיאות כאשר שובל של סימני שאלה באשר למידת מחויבותו לדמוקרטיה ממשיך ללוות אותו
איום על האליטות הפוליטיות
בגל המחאות הקודם לפני כחצי שנה, יצאו הסטודנטים להפגין נוכח הקיצוץ בתקציב ובעיקר בהקצאות למערכת החינוך, לרבות מערכות התמיכה בהם. הקיצוץ נעשה במידה רבה לצורך מימון של פרויקט הדגל היקר במסע הבחירות של הנשיא בדבר ארוחה חינם ביום למיליונים רבים של תלמידי בתי הספר כמענה לתת־תזונה בקרב ילדים. מחאה זו, שקיבלה ביטוי רחב גם ברשתות החברתיות, ביטאה דאגה עמוקה של דור צעיר משכיל באשר לעתידו.
המחאה, שנתמכה על ידי פעילי חברה אזרחית, הרחיבה את מסריה גם לחשש כי המשטר, תוך גיבוי בית הנבחרים, מוביל את המדינה לתקופה האפלה של המשטר הסמכותני של הנשיא סוהארטו, עת ניהל הצבא ביד קשה את כלל ענייני המדינה. הנשיא פראבואו, בסגנונו המחוספס לא פעם, הגיב בהתבטאות ספונטנית: "הכלבים נובחים ואנו נמשיך לנוע קדימה. אנו נבנה עתיד מזהיר".
כבר אז היו קולות בודדים בחברה האזרחית שהעזו להתבטא כי מוטב לנשיא, גם למען שרידותו הפוליטית, שיזדרז לחדול מסגנון מנהיגותו הצבאי, הכופה ציות מוחלט, יעדן את סגנון התבטאותו, ויטיב בבחירת העובדים לצידו. כותב דברים אלה פרסם אז מאמר תחת הכותרת "נשיא אינדונזיה הודף בביטול קולות מחאה – האם זו טעות?" תשובה ניתנה אולי מהר מהצפוי. תגובת הממשל מלמדת כי זחיחות התחלפה בחשש. אולי אפילו תחושת ביטחון בסיסית נסדקה במשהו בקרב האליטות הפוליטיות.
במאמר מערכת בעיתון המוביל בשפה האנגלית באינדונזיה ג'קרטה פוסט, נכתב כי אם יש משהו מהאמת בדיווחים על כך שמייד לאחר הפריצה לביתה, נדחו בקשותיה של שרת האוצר להגביר את האבטחה סביבה, הרי אין לה שום סיבה להישאר בתפקידה, שכן "אין שום תפקיד ששווה לאחוז בו כאשר ביטחונך האישי בסכנה". והיא אכן פרשה לבקשתה.
הישגי המחאה: הקיצוצים עברו אל הדרג הנבחר
באותם שבועיים של מחאות, ודאי חלפו בראשיהם של רבים באינדונזיה מראות מאי 1998, עת הצליח מאבקם של מעגלים שונים בחברה האזרחית, ובראשם סטודנטים, להביא לנפילת משטר הרודן סוהארטו ולתחילת הדרך הדמוקרטית. הנשיא ודאי זוכר זאת, כמי שניצב אז כגנרל בצבא השליט שנאבק בלוחמים למען דמוקרטיה. גם מסיבה זו, אך לא רק, הוא הגיע לכס הנשיאות כאשר שובל של סימני שאלה באשר למידת מחויבותו לדמוקרטיה ממשיך ללוות אותו.
אולי אחד מסימני תחושת החירום שחש הפעם הנשיא עצמו מול גל המחאות, הוא העובדה שהוא, שניכר ששוקד בעדיפות גבוהה מאוד לרקום קשרים בזירה העולמית ולמקם את עצמו בה כמנהיג בעל יוקרה, נאלץ בתחילה לבטל את נסיעתו לסין כדי להשתתף בטקסים לציון 80 שנה לניצחון על יפן, אך הספיק לבסוף להגיע לביקור בן מספר שעות. זאת לא לפני שהחלה להתרחב פריסת כוחות צבא והמשטרה בערים מרכזיות, כשהוא מורה לנהוג בחומרה במתפרעים ובבוזזים, בהטעימו כי עולים מהמחאה סימנים לפעולות הנוטות לעבר בגידה וטרור.
במהלך המחאות נשמעו טענות קשות באשר להתנהלות המשטרה. בינתיים, קצין משטרה שנמצא מעורב בדריסת הצעיר בהפגנה פוטר משורותיה
אין ספק, הפעם אכן לא ניכרה זחיחות בצמרת, ואף נעשה מאמץ להפגין מידה של קשב לקולות המחאה ולרחשי הציבור בכלל. לדוגמה: הנשיא ביצע שינויים בהרכב ממשלתו, לרבות החלפת שרים שביצועיהם נמוכים; שר האוצר החדש הטעים בשימוע הראשון שלו בפני בית הנבחרים כי הטריגר למחאות היה לחצים כלכליים נמשכים שהכבידו על הציבור.
הוא תלה זאת בטעויות במדיניות הפיסקלית והמוניטרית, ובכך אישש, ולו במשתמע, טענות שהועלו במהלך המחאות נגד המדיניות הכלכלית בכלל וזו של שרת האוצר שהוחלפה במסגרת השינויים המיניסטריאליים בפרט; בית הנבחרים החליט על ביטול מענקי הדיור הגבוהים שעמדו ברקע המיידי למחאות, ואף העמיד מספר מחוקקים לחקירה בפני ועדת האתיקה בעקבות תלונות סטודנטים על חוסר הרגישות שהפגינו אותם מחוקקים נוכח הביקורת בנושא.
כמו כן החליט בית הנבחרים לקצץ בשכר חבריו ובהטבות אחרות הניתנות להם; הנשיא מתכוון להקים ועדה שתעסוק בביצוע רפורמה במשטרה, זאת גם כהיענות לדרישות גוברות בציבור לרפורמה בתחום זה. ייאמר כי במהלך המחאות נשמעו טענות קשות באשר להתנהלות המשטרה. בינתיים, קצין משטרה שנמצא מעורב בדריסת הצעיר בהפגנה פוטר משורותיה. המשטר גם ביקש להרגיע נוכח שמועות ברשתות החברתיות בדבר כוונתו להכריז על מצב חירום ואף להטיל משטר צבאי.
גולגולת עם כובע קש כסמל התנגדות
כאמור, הסדר הציבורי שב כנראה לקדמותו, אך אפשר לשער כי אין זה סוף פסוק. במאמר מערכת גם כן בעיתון ג'קרטה פוסט, נכתב כי גץ מסוכן רק כאשר יש סביבו חומרי בערה – היום זה מענקי דיור מופלגים לחברי בית הנבחרים, מחר זה יהיה נושא אחר.
נתוני המקרו הכלכליים, לרבות שיעורי הצמיחה והתעסוקה, דווקא טובים, נכתב, אך מאחורי הנתונים היבשים מסתתרים מיליוני אנשים שנשארו מאחור. אלה שאינם זוכים להזדמנויות שוות ונעדרי כישורים לשלוט בטכנולוגיות מתקדמות. רבים מאלה שיצאו לרחובות הם כאלה. במצב הנוכחי, נכתב, שום מאמץ לא יאפשר להם לטפס בסולם החברתי. כדי למנוע עימותים חברתיים חוזרים ונשנים מומלץ לשקוד על כך שמערכת החינוך הציבורית לא תיפול ברמתה מזו הפרטית.
רק כאשר יעניקו לאנשים הזדמנות לשפר ולשכלל את כישוריהם, הם יוכלו להתחיל לחלום, נכתב במאמר שכותרתו "אנשים זקוקים לחלומות". אכן מילים כדורבנות, המתכתבות עם דברים שאמרו מנהיגי הסטודנטים המוחים כי לא די בקיצוץ בפריווילגיות, אלא יש צורך לרדת לשורשי הבעיה – אוליגרכיה פוליטית ומבנה כלכלי לא־שוויוני.
עד כמה עמוקים האכזבה והתסכול יעידו גם הדברים שלהלן. לקראת ציון 80 שנה לעצמאות ב־17 באוגוסט, ביקש הנשיא להניף את הדגל הלאומי בכל בית, מוסד חינוכי, משרד ומרחב ציבורי. תשובת רבים הייתה: הנפת דגל "פיראטי כובע הקש" ("Straw Hat Pirate"). זוהי גרסה בדיונית של סמל הפיראטים המוכר בשם "ג'ולי רוג'ר", ואליו התווסף כובע קש שנלקח מתוך "וואן פיס", סדרת אנימה יפנית פופולרית זה שנים.
שם הדגל הזה כמו מסמל מאבק לחירות מול "שלטון דרקוני". וכך החל דגל זה לצוץ ביולי האחרון ברחבי אינדונזיה בכניסות לבתים, על כלי רכב, על קירות וכמובן ברשתות החברתיות כביטוי להתרסה מול מדיניות השלטון, כפי שקורה עתה גם בנפאל.
מה שבאמת מעורר השתאות הוא שבאינדונזיה, הדמוקרטיה הצעירה יחסית, אנשים, בעיקר צעירים, יוצאים לרחובות בשם הצדק
מאבק במבני עומק עתיקים של דיכוי
נכון, הדברים מתרחשים עתה באינדונזיה ב"משמרת" של הנשיא פראבואו, אבל בעוד בגל הראשון של המחאות לפני כחצי שנה כוונו המסרים בעיקרם נגד מדיניות הנשיא החדש, בגל האחרון ניכר כי חיצי המחאה מכוונים למעשה נגד עוולות ששורשים עמוקים להן בהיסטוריה האינדונזית: אליטות כוח פריווילגיות, היעדר שוויון הזדמנויות ובכלל אי־צדק חברתי.
לכן יהיה משום אבסורד לתלות אותם בנשיא הנוכחי, שבקושי שנה בתפקידו, מה גם שדווקא הוא יזם את הפרויקט הנזכר – ארוחה חינם לתלמידים.
ובכלל, עוולות אלה מתקיימות במשך דורות במקומות רבים מאוד על פני הגלובוס. מה שבאמת מעורר השתאות הוא שבאינדונזיה, הדמוקרטיה הצעירה יחסית, אנשים, בעיקר צעירים, יוצאים לרחובות בשם הצדק וממלאים את החלל של היעדר אופוזיציה פרלמנטרית של ממש. מסקרן גם כיצד הנשיא השאפתן, שכנראה יבקש לרוץ לקדנציה שנייה ב־2029, יתמודד מול האתגרים הפוליטיים הפנימיים.
ויש כנראה גם היבט הנוגע לעתידם של יחסי ישראל-אינדונזיה. בחירתו של פראבואו היה בה כדי להעלות הרהורים בדבר ההזדמנות שנקרתה לשינוי העמדה האינדונזית הקטגורית שלפיה לא ייכונו קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות טרם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס פתרון שתי המדינות. וזאת במידה רבה בשל השילוב של ביטויי גישתו הפרגמטית והלא־מתלהמת באשר לישראל עם היותו מנהיג בעל דימוי של "האיש החזק", אולי כזה שמחשש מתגובת הציבור, לא יירתע מביצוע שינוי ביחסים עם ישראל כאשר יזהה אינטרס לאומי לפעול כך.
אפשר שעתה, משחש את עוצמת האתגר שמעגלים רחבים בציבור יכולים להעמיד מולו, ישקול ביתר זהירות שינוי מדיניות שעשוי להיתפס בקהלים רחבים מאוד באינדונזיה כהפניית עורף למחויבות עמוקה וארוכת שנים לעניין הפלסטיני, ודאי כשטרם נראית בעין התקדמות לקראת הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
