בירושלים יש עשרות רבות של מוזיאונים. חלקם מוסדות תרבותיים מרכזיים, למשל מוזיאון ישראל או יד ושם, שמשתרעים על פני דונמים רבים ומארחים מאות אלפי מבקרים מדי שנה. ישנם מוזיאונים צנועים יותר: מעטים מכירים את מוזיאון המיסים למשל, שנמצא בפינת הרחובות אגריפס וכי"ח, ומוקדש כולו להיסטוריה של ארץ ישראל והיהודים בראי הדבר היחיד שבו ניתן להיות בטוחים בחיים, מלבד המוות.
בביקור במוזיאונים של ירושלים ניתן ללמוד על היסטוריה, על ארכיאולוגיה, על אומנות, על עולם הטבע, על ירושלים, על הארץ ועל העולם. אבל בבחינה ביקורתית, המוזיאונים של ירושלים גם חושפים את המתחים, מאבקי הכוח והפוליטיקה של הזיכרון ששזורים בתולדות העיר בעידן המודרני.
לפני כמה חודשים התפרסם גיליון מיוחד של כתב העת מחקרים פלסטיניים, שהוקדש כולו למוזיאונים מקומיים ולשאלות הפוליטיות הקשורות בהם. ירושלים תופסת בגיליון מקום מרכזי, בין היתר במאמר של חמדאן טהא, לשעבר מנהל רשות העתיקות הפלסטינית, העוסק בהיסטוריה של מוזיאון רוקפלר; במאמר אחר מאת ג'יהאד יאסין, איש משרד התיירות הפלסטיני, הסוקר מוזיאונים דתיים בעיר העתיקה; ולבסוף במאמר של החוקרת והפובליציסטית הפלסטינית נאדיה חרחש, שמנתח את הנדסת הזיכרון, את סדר היום הפוליטי ואת יחס הכוח שהמוזיאונים בעיר מגלמים.
כיצד עיצבו פרקים של אלימות פוליטית, תרבותית וקולוניאלית את ההיסטוריה של המוזיאונים הירושלמיים? האם עבודה מוזיאלית יכולה גם להציע אפשרות של התנגדות לדיכוי ולכיבוש? המאמרים מציעים כיוונים למענה על שאלות אלה.
במקרים רבים, אוספי המוזיאונים עצמם הם תוצר של נישול, ביזה ומחיקת העבר, והמוצגים שמאוחסנים בהם, או תלויים על קירותיהם, הם מורשת תרבותית גנובה
בעיני נאדיה חרחש, המוזיאונים בירושלים אינם פחות מזרוע מבצעת של הקולוניאליזם המערבי והמשכו בדמות הכיבוש הישראלי. בהסתמך על תיאורטיקנים ביקורתיים כמו מישל פוקו, תומס מיטשל וח'אלד פהמי, היא טוענת שמוזיאונים באופן כללי הם טכניקה שבה המערב הקולוניאלי והמדינה המודרנית משתמשים כדי לעצב את ההיסטוריה למען האינטרסים של הכוחות ההגמוניים בחברה.
המוזיאונים מציגים שרידים חומריים מן העבר באופן סלקטיבי, מפרשים אותם וממקמים אותם בחלל באופן שמוליד נרטיב היסטורי שמצדיק פרויקטים של ניצול, של גזל ושל שליטה לא־לגיטימית. יתר על כן, במקרים רבים, אוספי המוזיאונים עצמם הם תוצר של נישול, ביזה ומחיקת העבר, והמוצגים שמאוחסנים בהם, או תלויים על קירותיהם, הם מורשת תרבותית גנובה.
עובדות אלה נכונות למוזיאונים בכל העולם, אולם בהקשר המקומי יש להן משמעות מיוחדת: מלבד הקולוניאליזם המערבי והנישול של האוכלוסייה המקומית, המוזיאונים בירושלים עוצבו גם על ידי הקמת מדינת ישראל, הכיבוש ומדיניות הקולוניאליזם ההתיישבותי שישראל מושתתת עליה, לשיטת חרחש.
אותן עתיקות, נרטיבים שונים
מקרה לדוגמה הוא מוזיאון רוקפלר. על פי מאמרו של חמדאן טהא, מוזיאון זה היה במקורו יוזמה עות'מאנית: הוא הוקם ב־1901 כסניף המקומי של מוזיאון העתיקות העות'מאני המרכזי (Müze-i Hümâyun, לימים המוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול). ברקע להקמתו עמד חוק העתיקות שאימצה האימפריה העות'מאנית בעשורים לפני כן, ושנועד למנוע ממשלחות ארכיאולוגיות מערביות לייצא עתיקות משטח האימפריה.
ואומנם האוסף של המוזיאון, שמנה בראשיתו פחות מ־500 פריטים, הכפיל את ממדיו פי עשרה בתוך עשור, בעיקר על בסיס פריטים שמשלחות חפירה זרות גילו ונאלצו למסור בשל חוקי העתיקות. אלה הוצגו במבנה הראשון של המוזיאון ששכן במתחם בית הספר "אל־מאמוניה" שבעיר העתיקה, ושימשו בין היתר כעזר פדגוגי להוראת ההיסטוריה המקומית.
מצב זה השתנה באופן ניכר לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי הבריטים. המוזיאון עבר לידי ממשלת המנדט, וזו מייד הכפיפה אותו למחלקת העתיקות שהקימה ושינתה את שמו ל־Palestine Archaeological Museum – "המוזיאון הארכיאולוגי של פלשתינה", ובערבית "מוזיאון העתיקות הפלסטיני" (متحف الآثار الفلسطيني), שם שבו הוא מוכר בשפה זו עד היום. בשנים הבאות התעשר האוסף בפריטים רבים נוספים, ובשנת 1938, הודות לתרומה של שני מיליון דולר מהנדבן ג'ון ד' רוקפלר, נחנך למוזיאון גם משכן קבע חדש במיקומו הנוכחי.
בנקודה זו של הזמן כבר מנו אוספי המוזיאון יותר מעשרת אלפים פריטים מהארכיאולוגיה וההיסטוריה של ארץ הקודש, והם הוצגו במספר אולמות תצוגה המאורגנים בסדר כרונולוגי לפי התקופות הארכיאולוגיות השונות בתולדות הארץ. כפי שמלמד המדריך הייעודי שהוכן למוזיאון ב־1937, בין המוצגים במוזיאון ניתן היה למצוא תקרות מכנסיית הקבר ודלתות ממסגד אל־אקצא, מטבעות וסרקופגים, כתובות עתיקות ועוד.
פרק חדש בתולדות המוזיאון נפתח עם סיום המנדט הבריטי. כהכנה לבאות, בשנת 1948 מינתה לעצמה ההנהלה הבריטית של המוזיאון מחליפה – ועדה מנהלת שכללה נציגים של מוסדות בריטיים, צרפתיים, אמריקניים ואחרים, ולצידם שני נציגים של רשויות העתיקות במדינות ערביות מתחלפות ונציג אחד מהאוניברסיטה העברית.
מגילות ים המלח, שקשורות בעבותות לטקסטים המכוננים של העם היהודי, זכו במוזיאון ישראל למשכן מפואר ומרכזי בדמות היכל הספר
להלכה, הוועדה המשיכה לנהל את המוזיאון תחת שלטון ירדן בשני העשורים הבאים, שבמהלכם התעשרו אוספי המוזיאון בפריטים רבים ויקרי ערך, בראשם מגילות ים המלח. עם זאת, חלק מהמוצגים שנמצאו בו, או שהיו אמורים להגיע אליו מכוח התקנון המקורי שלו, הועברו לירדן והוצגו בה. בשנת 1966 גם ממשלת ירדן הלאימה את המוזיאון, פיזרה את הוועדה המנהלת שלו, והחלה בהכנות להפוך אותו למוזיאון עתיקות ירדני לאומי.
דא עקא, מזכיר טהא, תוכניות אלה לא התממשו, שכן ביוני 1967 נכבשו מזרח ירושלים והמוזיאון על ידי ישראל. זו שינתה את שמו של המוזיאון ל"מוזיאון רוקפלר", הכפיפה אותו למוזיאון ישראל ולרשות העתיקות שלה, והעבירה אליו את מטה הפעילות של האחרונה. חשוב לא פחות, היא הוציאה ממנו רבים מהפריטים יקרי הערך שנמצאו בו והעבירה אותם למקומות אחרים – הבולטים ביותר הם מגילות ים המלח, שהועברו להיכל הספר במוזיאון ישראל.
לדעת חרחש, היסטוריה קצרה זו מדגימה בדיוק כיצד מוסדות תרבות משמשים כלי לבניית נרטיב בשירות הקולוניאליזם. כך, תחילה מוזיאון רוקפלר הבריטי הפקיע את האוספים של המוזיאון העות'מאני המקורי, ובכך לדבריה "חתר לפרש מחדש את הממצאים מבעד לפריזמה 'מקראית-אימפריאלית', המבליטה את פלסטין כ'ארץ התנ"ך' ומעלימה את ההקשר הערבי-אסלאמי". המקרא, כמורשת מערבית יהודית-נוצרית, החליף את ההקשר המקומי בתואנות של עליונות מדעית ודאגה לשימור הפריטים.
הפקעת אוספי מוזיאון רוקפלר על ידי ישראל והעברת החשובים שבהם למערב העיר, היא השלב הבא בתהליך זה, לדעת חרחש. האוספים מוסגרו מחדש כעדויות חותכות לנרטיב הציוני שהדגיש את זכותו של העם היהודי על הארץ, ואלה מתוכם שלא התאימו לנרטיב זה הודרו לשוליים. כך קרה שמגילות ים המלח, שקשורות בעבותות לטקסטים המכוננים של העם היהודי, זכו במוזיאון ישראל למשכן מפואר ומרכזי בדמות היכל הספר – מבנה שאדריכלותו, לדברי חרחש, הופכת אותו "למרחב הקדוש והבולט ביותר במוזיאון".
נכון הוא שישראל והאימפריה הבריטית ניכסו כל אחת בתורה את ההיסטוריה שהוצגה במוזיאון; אולם שתיהן מייצגות פרויקט רחב יותר של אידאולוגיה מודרנית, שגם האימפריה העות'מאנית וירדן שלחו בו את ידן
המרכזיות של ההיכל ושל המגילות שבתוכו הייתה מטפורה למעמד המיוחס של היהודים בארץ: "עדות לבכורתו של הנרטיב המקראי בתולדות הארץ" ו"מוקד סמלי לביסוס הטענה בדבר המשכיות הקיום היהודי בפלסטין". לדבריה, לזיכרון הפלסטיני המקומי האחר – הערבי-מוסלמי – אין כמעט שריד בתצוגה ארכיאולוגית-אידאולוגית זו.
אל נכון, הניתוח שחרחש מציגה, ובמידה פחותה גם זה של טהא, אינם חפים מבעיות. לדוגמה, הם מציגים את הגרעין העות'מאני המקורי של המוזיאון בתור יוזמה מקומית אורגנית, אולם אפשר לשאול אם המדינה העות'מאנית – אימפריה רב־לאומית שחלשה על שלוש יבשות שונות – היא אכן גוף מקומי; בפרט שהמוזיאון המקורי היה רק סניף של מוזיאון באיסטנבול.
מנגד, אם מתעקשים לראות באימפריה ייצוג אורגני של האוכלוסייה המקומית, ניתן להעלות שאלות על מידת ה"עות'מאניות" של המוזיאון העות'מאני עצמו. אחרי הכול, רובו המכריע של האוסף התהווה מפריטים שהתגלו במיזמי חפירה אירופיים, וממילא היו אלה בעיקר אנגלים וצרפתים שעבדו בניהול המוזיאון, בקטלוג הממצאים שבו ובשימורו.
בדומה לכך, ובלי להפחית מהאשמות הנישול שהם מטיחים בישראל, חרחש וטהא מצניעים את העובדה שגם המדינה הירדנית סיפחה בתורה את מוזיאון רוקפלר. כאשר היא שלטה בשטח, ירדן לא חששה להשתלט על הניהול שלו, וגם היא העבירה ממנו פריטים חשובים להצגה במוזיאונים בבירתה עמאן.
בסופו של דבר, נכון הוא שישראל והאימפריה הבריטית ניכסו כל אחת בתורה באופן תרבותי וחומרי את ההיסטוריה שהוצגה במוזיאון; אולם שתיהן מייצגות פרויקט רחב יותר של אידאולוגיה מודרנית, שגם האימפריה העות'מאנית וירדן שלחו בו את ידן. הניסיון לעצב את העבר מחדש בשירות ההגמוניה תוך מחיקה של מה שהיום מכונה זהויות מקומיות, הוא תופעה כמעט אוניברסלית. הטענה שהוא לגיטימי רק משום שהוא נעשה בשם מדינות מוסלמיות או ערביות ולא־מערביות, כפי שהכותבים רומזים, היא מהותנית במידה רבה.
הספרים האמורים היו רכוש גנוב שישראל פשוט ניכסה לעצמה. בקליטת הספרים אל הספרייה הלאומית, "המוסד האמון על שימור המורשת היהודית", הם למעשה סופחו גם אל ההיסטוריה של העם היהודי
הספריה הלאומית, אמנות האסלאם: שיירי תרבות – ללא בני אדם
מכל מקום, אם המקרה של מוזיאון רוקפלר ומגילות ים המלח מורכב יותר, בספרייה הלאומית הנישול והמחיקה התרבותית כבר זועקים לשמיים. חרחש, שמתבססת בעיקר על עבודותיהם של גיש עמית וחנה מרמלשטיין, מזכירה שלאחר המלחמה ב־1948 וכיבוש השכונות הערביות במערב ירושלים, בין היתר קטמון וטלביה (שרבים אינם מודעים לקיומן), גם התרבות של שכונות אלה הופקעה.
יותר מ־30 אלף ספרים – חלקם מהדורות וכתבי יד עתיקים, נדירים ויקרי ערך – נבזזו מהספריות ומהאוספים של התושבים הערבים שגורשו מבתיהם, והועברו אל הספרייה הלאומית במסגרת "פרויקט הצלה" מיוחד. השמות וסימוני הבעלות המקוריים שהופיעו על הספרים נמחקו, ובהמשך קוטלגו הספרים כ"נכסי נפקדים" וסומנו באותיות (AP (Abandoned Property. כך הם נטמעו באוסף הליבה של הספרייה הלאומית, שהם חלק אינטגרלי שלו עד היום.
זוהי ביזה לשמה בעיני חרחש, והיא איננה שונה במהותה מגירוש פלסטינים מבתיהם או מנישולם מאדמותיהם. הספרים האמורים היו רכוש גנוב שישראל פשוט ניכסה לעצמה. במקביל לכך, היא מזכירה, זוהי גם הצהרה תרבותית. בקליטת הספרים אל הספרייה הלאומית, "המוסד האמון על שימור המורשת היהודית", הם למעשה סופחו גם אל ההיסטוריה של העם היהודי, והקשרם הפלסטיני המקומי נמחק. הספרייה עצמה הפכה בכך ל"מוסד שעושה בזיכרון הפלסטיני שימוש מחדש כחלק מהמסגרת הציונית", ו"מגייס אותו לטובת פרויקט בניין האומה".
באותה רוח, חרחש מנתחת גם מוזיאונים אחרים בירושלים המערבית. את המוזיאון לאומנות האסלאם שבקטמון למשל, היא מציגה כמוסד שמושתת על ניסיון להכיר באסתטיקה של האומנות האסלאמית – בגרסה מלאכותית שלה, לדעת חרחש – במנותק מההקשר המקומי הפלסטיני שלה.
כך למשל לא מוזכר זכר הנוכחות הפיזית של הפלסטינים בירושלים, למרות שהמוזיאון עצמו הוקם בשכונה פלסטינית שתושביה נעקרו. אולם חשוב לה גם להדגיש שישנה אפשרות אחרת. "אל מול המחיקה והניכוס השיטתיים הללו", לדבריה, "צמחו מוסדות פלסטיניים ששמרו על תפקידם מאז ראשית המאה ה־20". מוזיאונים אלה מייצגים "התנגדות תודעתית ותרבותית לניסיונות הטשטוש", כזו שחותרת "לחבר מחדש את העבר להווה כזכות ציבורית". חרחש רק נוקבת בשמותיהם, אולם ג'יהאד יאסין מתאר את חלקם בפירוט.
קול לעברם של התושבים
כזה למשל הוא המקרה של מוזיאון העתיקות האסלאמיות הצמוד למסגד אל־אקצא. הוא הוקם בשנת 1923 בהחלטת המועצה המוסלמית העליונה בארץ, ומאז נותר בניהול הווקף המוסלמי. כיום הוא מכיל מוצגים הקשורים להיסטוריה של דת האסלאם ולתרבות החומרית שלה, לצד שורת פריטים בעלי חשיבות סמלית להיסטוריה הלאומית הפלסטינית.
כך, בין היתר, שמור במוזיאון אוסף ספרי קוראן המונה מאות כתבי יד, לרבות אחד עתיק במיוחד אשר לפי הסברה שיאסין מצטט, "הועתק על ידי לא אחר מנכדו של עלי בן אבי טאלב", אחיינו של הנביא מוחמד ואחד הח'ליפים הראשונים. עוד כולל המוזיאון תעודות היסטוריות מהתקופה הממלוכית ומהתקופה העות'מאנית, יצירות אומנות מקרמיקה, עץ ומתכת וכן תצוגה של בגדים שלבשו חללים ערבים-פלסטינים שנהרגו בשטחי מסגד אל־אקצא – חלקם עוד מוכתמים בדם.
מבנה המוזיאון הארמני שימש במשך כמאה שנים כמרכז רוחני של העדה הארמנית, ובשנת 1922 הוא הוסב לשמש כבית יתומים בעבור 600 ילדים ששרדו את השמדת העם הארמני לאחר שהוריהם נרצחו
יאסין אומנם איננו נדרש לשאלת המדיניות התרבותית והפוליטית של מוזיאון זה, אולם נראה שהוא מגלם בדיוק את מה שחרחש מצפה לראות במוזיאון פלסטיני: לא מעורבים בו נישול וניכוס; הוא מציג ממצאים בעלי זיקה ישירה למסורת ולזהות המקומיים, והוא נוסד כדי לשרת סדר יום אידאולוגי חף מהשפעה קולוניאלית מערבית ומהכיבוש הישראלי, כפי שהוא עושה עד היום.
בדומה לכך, סיפורו של המוזיאון הארמני על שם אדוארד והלן מרדיגיאן מייצג נרטיב של זהות מקומית שאיננו מוחק את העבר אלא מנציח את הפרקים הקשים בו. המבקרים במוזיאון, שנמצא ברובע הארמני, יאסין מספר, יוכלו למצוא בו תערוכה המגוללת את סיפור השמדתם השיטתית של יותר ממיליון ארמנים על ידי טורקיה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, לצד תערוכה הסוקרת את ההיסטוריה בת יותר מ־1,600 השנים של נוכחות ארמנית בארץ הקודש.
באופן הולם, נושאים אלה שזורים בעצם ההיסטוריה של המבנה שבו המוזיאון שוכן. לאחר שהוא שימש במשך כמאה שנים כמרכז רוחני של העדה הארמנית, בשנת 1922 הוא הוסב לשמש כבית יתומים בעבור 600 ילדים ששרדו את השמדת העם הארמני לאחר שהוריהם נרצחו. על קירותיו עוד מופיעים השמות של יתומים אלה, להתרגשותם הרבה של חלק מהמבקרים במוזיאון שהם צאצאים של אותם יתומים ושמתגוררים כיום ברובע הארמני.
שוב, יאסין איננו נדרש לשאלה האם מוזיאון זה מייצג התנגדות לניסיונות טשטוש, ואיננו טוען בפירוש שהמוזיאון מבליט את ההיבטים הציבוריים של העבר באופן מקומי. אולם לנוכח המקום שהמוזיאון נותן להיסטוריה המקומית של הארמנים ולטראומה הקולקטיבית שלהם, אפשר בהחלט לראות בו עמדה ברורה בשיח הציבורי, ודווקא בשאלה שהממסד הישראלי נוטה לטשטש או לשלוף מהבוידעם לצרכים פוליטיים ציניים.
אפשר רק לקוות שכמותו, וכמו המוזיאונים המוצלחים האחרים שישנם בירושלים המזרחית והמערבית, יקומו בעיר עוד מוזיאונים רבים שייתנו קול לעבר של כל יושביה, וייטיבו את חייהם.
