הפלסטינים במזרח ירושלים: בין התקדמות אישית לקיום קולקטיבי

אחת התוצאות של מלחמת 1967, מלחמת ששת הימים, הייתה כיבוש מזרח ירושלים על ידי ישראל ואיחודה עם מערב העיר תחת שליטתה. חלק זה של העיר היה נתון עד אז לריבונות ירדנית יחד עם הגדה המערבית של נהר הירדן, במסגרת הסדר שנקבע בשנת 1949 בין הצד הישראלי לבין הצד הירדני.

הסיפוח המשפטי של העיר לעומת זאת התעכב עד שנת 1980, וב־30 ביולי של אותה שנה נחקק חוק היסוד "ירושלים השלמה והמאוחדת, בירת ישראל". מעמדה של ירושלים נעשה עד מהרה אחת הסוגיות המרכזיות בכל אפיק משא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

לפני כיבוש העיר בשנת 1967 החזיקו פלסטינים ממזרח ירושלים ומהגדה המערבית באזרחות ירדנית מכוח הריבונות הירדנית באזורים אלה. כאשר הצליחה ישראל לכפות את שליטתה כישות פוליטית אחת, האוחזת היטב במוקדי הכוח השונים, נמצאו פלסטינים אלה חסרי זהות פוליטית ברורה: אין להם ישות מדינית משלהם, אך הם גם אינם משולבים באחת משתי הישויות, הישראלית או הירדנית, כבעלי אזרחות. מצב זה לא ביטל את השאיפה הלאומית הפלסטינית.

גם הגעת אש"ף וישראל להסכמי אוסלו לא שינתה את המציאות. ירושלים נכללה בין הסוגיות שהדיון בהן נדחה לשלב מאוחר יותר, וגם כיום אין משא ומתן ממשי בנושא. מעמדם של הפלסטינים במזרח ירושלים הכבושה התרחק עוד יותר מכל הסדר שנרקם בין ישראל לבין הרשות הלאומית הפלסטינית, והם נותרו במרחב ביניים אפור, ללא הכרעה ממשית – ואף לא־פורמלית – לגבי השתייכותם לאחד הצדדים, תוך שהם משויכים לקטגוריה של תושבות קבע.

לפלסטינים הירושלמים המחזיקים במעמד של תושבים יש אפשרות לעבור תהליך של קבלת אזרחות ישראלית, תהליך סבוך שלוקח שנים. עם זאת, יש לזכור שישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. מעצם הגדרה זו, הפלסטינים אינם נכללים בה, ואף לא יוכלו להיכלל בה בעתיד, כל עוד לא תשתנה הגדרה זו, או כל עוד לא יגדירו הם עצמם את זהותם באופן אחר.

הפלסטינים הירושלמים נתונים לחנק ביטחוני, חיים בדוחק כלכלי ומתמודדים עם הפקעת קרקעות פרטיות, הריסת בתים, צפיפות יתר, שלילת תושבות, קנסות על בנייה ועל שירותים עירוניים ועוד בשעה שהם מחויבים במיסים מכבידים כגון ארנונה

מאמר דעה זה אומנם אינו מבקש לעסוק במציאותם של הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית, אבל גם הם לא הגיעו למצב של הכלה מלאה במדינה היהודית, והם נמצאים במצב של מה שמכונה אזרחות חסרה. ואם נניח שזו התקרה שאליה הפלסטינים הירושלמים יכולים לשאוף להגיע, מתעורר ספק ממשי לגבי הרלוונטיות של שיח ההשתלבות במדינה כדרך לשיפור מצבם של תושבי העיר הפלסטינים. זאת נוסף על כך שהמדינה עצמה אינה מעוניינת להרחיב באופן משמעותי את תהליכי ההתאזרחות של תושבי מזרח העיר.

תושבי מזרח ירושלים והבחירות המקומיות

נוכח מציאות הכיבוש בירושלים, תושבי מזרח העיר בדרך כלל מחרימים את הבחירות לרשויות המקומיות בישראל כדי להימנע מהכרה פומבית במציאות הכפויה, הסותרת בבירור את המשפט הבין־לאומי. לכך מצטרפים גם פסקי הלכה האוסרים השתתפות בבחירות אלו.

תומכי ההשתתפות בבחירות מציגים אותה כאמצעי ליצירת הזדמנויות לפיתוח כלכלי, חברתי וחינוכי, כדרך להתמודד עם בעיות שונות וכמחאה נגד הגזענות המובנית ברשויות העירוניות. אך מה יכול באמת להשתנות אם נֵיענֶה לקריאה להשתתפות? מהות הקריאה מצטמצמת לשדה השירותים: נצביע – נקבל שירותים.

מי שמתבונן במצבם של הפלסטינים הירושלמים – הנתונים לחנק ביטחוני, המודרים מהשתתפות פוליטית פרלמנטרית, חיים בדוחק כלכלי ומתמודדים עם הפקעת קרקעות פרטיות, הריסת בתים, צפיפות יתר, שלילת תושבות, מניעת איחוד משפחות, קנסות על בנייה ועל שירותים עירוניים ועוד בשעה שהם מחויבים במיסים מכבידים כגון ארנונה – ימצא ששינוי אמיתי דורש הרבה יותר מהשתתפות בבחירות שמכשירות מציאות שאינה מקובלת עליהם.

ירושלמים רבים אינם רוצים להעניק לגיטימציה למסגרת פוליטית שמספקת להם שירותים ברמה הקרובה לאפס, אם לא אפס ממש – ללא תכנון ראוי, ללא כבישים, ללא בתי ספר, ללא ניקיון, ללא גינות, ללא מרכזים קהילתיים וללא חניונים ועוד.

וכפי שציינתי לעיל, המצב שתומכי ההשתתפות בבחירות המוניציפליות בירושלים מבטיחים לא יהיה טוב יותר לעומת זה של הפלסטינים אזרחי ישראל. למעשה, הוויכוח על ההשתתפות בבחירות העירוניות בירושלים הוא בבואה של ויכוח אחר, זה על ההשתתפות בבחירות לכנסת בקרב הפלסטינים בישראל. בחינה של ההשתתפות בבחירות תראה שההנחה כי מעצם ההשתתפות בבחירות מצב הקהילה יכול להשתפר פלאים היא אשליה.

התחזקות אמונה זו – "או שאֶנצל כיחיד, או שלא אנצל כלל" – משתקת את היכולת להתארגנות קולקטיבית, ומעמיקה את הפחד מפני האפשרות שלא תושג הצלה: מה יקרה אם לא אשפר את מעמדי

שילוב בהשכלה גבוהה

מספר הפלסטינים הירושלמים עולה על ארבע מאות אלף נפש (400,000), ושיעורם מכלל תושבי "ירושלים המאוחדת" הוא כ־40%. שיעור השתלבותם של סטודנטים פלסטינים ירושלמים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל נכלל בנתונים הכלליים של כלל הסטודנטים הערבים, ועומד על כשישים אלף (60,000) לפי הסטטיסטיקות האחרונות הזמינות.

יעד הלימודים האקדמי המרכזי לסטודנטים ירושלמים הוא האוניברסיטה העברית, באמצעות מסלולי קבלה ושילוב שהקלו את הצטרפותם; שיעור הפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי ירושלים יחדיו מכלל הסטודנטים באוניברסיטה הוא כ־14%.

העלייה במספר הסטודנטים הירושלמים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל קשורה לכמה גורמים עיקריים: תוכניות ויוזמות לשילוב חינוכי־כלכלי־תעסוקתי שמתחילות כבר בשלבי בית הספר היסודי והחטיבה; תוכניות לשילוב חברתי־שירותי; מלגות הניתנות לסטודנטים לעידוד ההצטרפות והסטת הסטודנטים מלימודים במוסדות ההשכלה הפלסטיניים וצמצום אפשרויות הבחירה העומדות בפניהם.

כך למשל, האוניברסיטה העברית מאפשרת קבלה ישירה ללימודים על בסיס ציון בחינת התווג'יה (בחינות הבגרות הפלסטיניות), וכן מציעה שנת מכינה המכשירה את הסטודנטים ממזרח ירושלים ללימודים אקדמיים, כאשר הקבלה לאוניברסיטה יכולה להתבסס גם על ציוני המכינה. צעדים אלה הביאו לעלייה ניכרת במספר הסטודנטים הירושלמים הלומדים בה.

כמו כן, ניתנות מלגות המכסות חלק מעלות שכר הלימוד; חלקן מפתות מאוד שכן סכומן עולה על 15 אלף שקלים, והן כוללות גם הכשרה למנהיגות למשתתפים בתוכנית.

הרעיון המרכזי העומד בבסיס כל אלה הוא שההיבטים החברתיים והכלכליים – איכות החינוך ואפשרויות התעסוקה של האינדיווידואל – אמורות להחליף את העיסוק בשאלות רחוקות טווח, עמוקות יותר ומסוכנות יותר: מהו גורלנו אנו הירושלמים כפרטים וכקולקטיב?

ההגמוניה הציונית – במחשבה ובמעשה – מתחזקת, והאוניברסיטה משמשת מעוז מרכזי שלה. הדבר נעשה תוך ריבוי אמצעי הרתעה בתוך גבולות הקמפוס מפני כל מה שנתפס כחורג מן הקו הרשמי

מציאות כבולה: היחיד על חשבון הכלל, ולהיפך

כאשר ההתפתחות והגדלת האפשרויות נתפסות כתהליך אינדיווידואלי טהור, כמעט בלתי־אפשרי להעלות על הדעת ארגון קולקטיבי מכוון מטרה הנושא את הדאגה להישרדות קולקטיבית. התחזקות אמונה זו – "או שאֶנצל כיחיד, או שלא אנצל כלל" – משתקת את היכולת להתארגנות קולקטיבית, ומעמיקה את הפחד מפני האפשרות שלא תושג הצלה: מה יקרה אם לא אשפר את מעמדי.

גרוע מכך, כאשר ההצלה מצטיירת בדמיונו של האדם כהצלה מדירה – או אני או האחר – היא מניחה תשתית לתפיסה תחרותית עזה. תפיסה זו אינה נפרדת ממסגרת ניתוח רחבה יותר, כלכלית־חברתית, שאינה ייחודית לירושלמים או לפלסטינים בלבד.

אקח את האוניברסיטה העברית בירושלים כדוגמה. המציאות האוניברסיטאית של הסטודנטים הפלסטינים בה היא מציאות כבולה שבה הם נותרים חסרי יכולת להשפיע על עתיד הקהילה שלהם מעבר לגבולות הקמפוס. ההשתתפות הסטודנטיאלית של סטודנטים ירושלמים, במיוחד בתנועות ובחוגים פלסטיניים, היא מזערית, ואינה משדרת שאיפה להפוך לכוח משמעותי מבחינה תרבותית־חברתית או לשחק תפקיד משפיע במעגלים הולכים ומתרחבים.

אין להטיל את מלוא האשמה על הסטודנטים. היעדרם של מנועי הנהגה חיצוניים, העדר חזונות מאוחדים, שקיעת הפרויקט הפוליטי הישן וחוסר אלטרנטיבה חדשה – כלומר היעדרו של פרויקט פוליטי פלסטיני כולל – הופכים את ההשתתפות לפעולה החסרה יעד שניתן לקוות להשיגו בדרך של מאמץ ועשייה, יעד שיכול להביא לתוצאות בעלות השפעה ממשית על המציאות היומיומית.

מן העבר השני, ההגמוניה הציונית – במחשבה ובמעשה – מתחזקת, והאוניברסיטה משמשת מעוז מרכזי שלה. הדבר נעשה תוך ריבוי אמצעי הרתעה בתוך גבולות הקמפוס מפני כל מה שנתפס כחורג מן הקו הרשמי, ובתוך מערכת ערכים מוסכמת, המוגדרת על בסיס השתייכות לאומית. כאשר נאמר דבר שאיננו מקובל, או שנקשר אליו חשד להתנגדות להגמוניה זו המלווה במגמות פשיסטיות, האיום אינו תלוי באדם לבדו, אלא מרחף גם מעל סביבתו הקרובה.

כל עשייה, תהיה אשר תהיה, חייבת להיות מכוונת למטרה ברורה: לצאת מן המצב שבו אנו מצויים, מתוך אמונה באפשרות היציאה ממנו

דמיון ככלי ליצירת תקווה

אם ניתן להצביע על הסיבה הבולטת ביותר להיעדר השתתפות, הרי שזהו הפחד. פחד זה רב־פנים ורב־שכבות שנע מן השאלות החברתיות והכלכליות ועד השאלה הפוליטית, הנתפסת כשאלה המסוכנת ביותר. העיסוק המופרז בשתי הקטגוריות הראשונות, במקום בשאלה הפוליטית, מעיד על מידה לא־מבוטלת של טיפשות – או של העמדת פני טיפשות – מצד מי שסבור כי כך ניתן לפתור את הבעיה.

אני מגיע כאן לוויכוח נוסף: אין אפשרות לנתק את האופק הפוליטי, יהיה ממשי או מדומיין, מכל פעילות של פלסטינים ירושלמים, ובקרב הסטודנטים בפרט. פירוש הדבר שכל עשייה, תהיה אשר תהיה, חייבת להיות מכוונת למטרה ברורה: לצאת מן המצב שבו אנו מצויים, מתוך אמונה באפשרות היציאה ממנו.

איזה פרויקט פוליטי יכול לשמש אופק עבור הפלסטינים הירושלמים? זכותם המלאה לסרב לישראליזציה, ומגוחך לצפות מהם לקבל אותה בכל צורה שהיא. גם הדיבור על מדינה פלסטינית נראה רחוק בשל מורכבות שאינה מאפשרת הקמת שתי מדינות זו לצד זו. באותו אופן, הדרישה לסיום הכיבוש כשלעצמה איננה פרויקט ריאלי מאף מבחינה – פוליטית, חברתית או כלכלית.

נותרת אפוא המשימה לדמיין פרויקט חדש: פרויקט אנושי-דמוקרטי אנטי־קולוניאלי, פרויקט של מדינה אחת, שמתקיימים בה חיים משותפים המבוססים על זכויות שוות, בין אם תהיה זו מדינה חילונית ובין אם מדינה דו־לאומית. ייתכן שבשלב הראשון יספיק עצם מתן האפשרות לאנשים לדמיין מציאות חלופית כדי לעורר את המוטיבציה וליצור תנופה לכינונה בפועל.

אם התנועה הסטודנטיאלית באוניברסיטאות תפסיק להיות רק מסלול להישרדות אינדיווידואלית של פלסטינים ירושלמים ותצליח להפוך מחדש למרחב שבו אופק פוליטי משותף מתעצב, אפשר יהיה לדמיין מציאות חדשה, גם אם היא נראית בלתי־אפשרית כרגע.