בחודש מאי 2025 נסגרו במזרח ירושלים שבעה מוסדות חינוך של אונר"א לאחר תום התקופה שניתנה להפעלתם בעקבות חקיקת חוק אונר"א באוקטובר 2024. סגירת בתי הספר של אונר"א אינה מהלך נקודתי, אלא חלק מתהליך רחב יותר של עיצוב מחדש של שדה החינוך במזרח ירושלים.
מהלך זה מתרחש בתוך מערכת חינוך מפוצלת ורב־שכבתית, המאופיינת בריבוי מוסדות, תוכניות לימוד ומסגרות סמכות המתחרות זו בזו על עיצוב הזהות והתודעה של התלמידים הפלסטינים בעיר וכן על אופקי העתיד הפתוחים בפניהם. לפיכך, בחינת משמעותה של סגירת מוסדות אונר"א מחייבת הבנה רחבה של מבנה מערכת החינוך במזרח ירושלים ושל הדינמיקות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות המעצבות אותה.
מתוך מסגרת זו הסגירה מובנת כמהלך שמשנה את האיזון בין שחקנים מוסדיים מתחרים ואת היכולת של קבוצות שונות להשפיע על תוכני החינוך, על נרטיבים היסטוריים ועל זהות הדור הצעיר.
בעבר כמעט רוב בתי הספר לימדו לפי תוכנית לימודי התיכון – התווג'יהי, שנלמדת בירדן, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים, ומאפשרת לתלמידים לבחור בין מסלול מדעי למסלול מדעי הרוח
מערכת החינוך במזרח העיר – מבנה והיסטוריה
מערכת החינוך במזרח ירושלים מורכבת מכמה מסגרות מוסדיות הפועלות במקביל. לצד מוסדות אונר"א פועלים בתי ספר של הוואקף הכפופים למשרד החינוך הפלסטיני, בתי ספר פרטיים – בעיקר מוסדות כנסייתיים, פילנתרופיים וכן בתי ספר עירוניים המנוהלים על ידי משרד החינוך הישראלי ועיריית ירושלים.
ריבוי מוסדות החינוך בעיר נובע מתהליכים ומאירועים היסטוריים שמתרחשים בארץ משלהי המאה ה־19 ועד היום. בתי הספר הכנסייתיים לדוגמה הוקמו על ידי המעצמות האירופיות ונחשבים למוסדות שסיפקו את החינוך הטוב ביותר. בתי הספר של הוואקף הוקמו בתקופת המנדט הבריטי כדי למנוע מהתלמידים המוסלמים להשתלב בבתי הספר של המיסיון. בתי הספר של משרד החינוך וגם של העירייה, שמזוהים בתור חינוך פורמלי, הם חלק ממוסדות החינוך שהקימו העוסמאנים, ואחר כך עברו לידי הבריטים והירדנים.
לעומתם, בתי הספר של אונר"א הוקמו על ידי סוכנות אונר"א שהוקמה לאחר מלחמת 1948 כדי לספק שירותים לפלסטינים הילידים שהפכו לפליטים הן בארץ והן בארצות השכנות.
ההבדלים בין מוסדות החינוך השונים קשורים לגורם שמנהל כל מוסד כזה ולתוכניות הלימודים שנלמדות בהם. בהיבט הניהולי, בתי הספר של אונר"א ובתי הספר הפרטיים מנוהלים בידי גורמים לא־פורמליים, וזוכים לאוטונומיה יחסית, המאפשרת חופש מסוים לעומת מוסדות החינוך הפורמלי התלויים במשרד החינוך ובעירייה.
מבחינת תוכניות הלימודים, בעבר כמעט רוב בתי הספר לימדו לפי תוכנית לימודי התיכון – התווג'יהי, שנלמדת בירדן, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים, ומאפשרת לתלמידים לבחור בין מסלול מדעי למסלול מדעי הרוח. הציון הסופי שהתלמידים מקבלים בבחינות הסופיות בכל אחד מהמסלולים קובע את תחום לימודיהם הגבוהים באוניברסיטאות הפלסטיניות.
מוסדות אונר"א, הוואקף, חלק מבתי הספר הכנסייתיים ואלה שכפופים למשרד החינוך לימדו באופן מסורתי את תוכנית הלימודים הפלסטינית התווג'יהי, שנכתבה מחוץ למדינת ישראל, ובאופן טבעי מטפחת זיקה למרחב הלאומי הפלסטיני. לעומת זאת בתי הספר של העירייה נעים בין שילוב חלקי של תוכנית הלימודים הפלסטינית לבין אימוץ הדרגתי של תוכנית הלימודים הישראלית.
למסלול הלימודים יש השפעה ישירה גם על עתידם ההשכלתי והתעסוקתי של תלמידים, ולכן הפיצול המוסדי של מערכת החינוך מייצר גם ריבוד חברתי ברור
בשנים האחרונות גובר הלחץ סביב אכיפת תוכנית הבגרות הישראלית על בתי הספר. ואכן חלק מבתי הספר של משרד החינוך קיבלו על עצמם את התוכנית.
המאבק על החינוך בעיר מתקיים מאז שנת 1967, אז הפכה מערכת החינוך לאחת הזירות המרכזיות של מאבק על השליטה במרחב העירוני ועל העיצוב של זהות תושביו הפלסטינים. מאז, מערכת החינוך הפלסטינית בעיר מתמודדת עם מחסור כרוני בכיתות לימוד, צפיפות גבוהה, פערי תקצוב והגבלות שונות על הקמת מוסדות חינוך חדשים.
במקביל לכך, מגבלות התנועה בין ירושלים לערי הגדה המערבית, שהלכו והתגברו מאז הקמת גדר ההפרדה, ממשיכות להשפיע על יכולתם של תלמידים ושל מורים כאחד לנוע בין מוסדות החינוך השונים, ויש להן השלכות ניכרות – חינוכיות, תרבותיות וחברתיות – על הקשר בין ירושלים והגדה המערבית.
הפיצול: בחירה במסלול ובזהות
בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, הרשויות הישראליות פועלות להרחבת היקף בתי הספר המלמדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית. מדיניות זו בנויה על שילוב של מנגנוני כפייה, לצד פיקוח על תוכני לימוד ומתן אישורים להפעלת מוסדות חינוך, הפעלת מנגנונים כלכליים באמצעות תקציבים, תוכניות פיתוח, בניית כיתות לימוד והקצאת משאבים. מדיניות זו מוצגת לעיתים כחלק ממאמץ לשיפור ההישגים הלימודיים ולהרחבת אפשרויות ההשתלבות של תלמידים פלסטינים במוסדות להשכלה גבוהה ובשוק העבודה הישראלי.
עם זאת, הבחירה של משפחות במזרח ירושלים במוסד החינוכי שבו ילמדו ילדיהן משקפת יותר מאשר העדפה פדגוגית. זוהי בחירה בעלת משמעות תרבותית, חברתית ופוליטית, והיא משקפת גם יכולת כלכלית. מערכת החינוך בעיר פועלת כמוסד חינוכי וגם כגורם מרכזי לייצור זהויות, לעיצוב זיכרון קולקטיבי ולהבניית יחסי כוח. הפיצול בין תוכנית הלימודים הפלסטינית לזו הישראלית ממחיש כי בית הספר הוא זירה שבה מתנהל מאבק מתמשך על הגדרת ההיסטוריה, על עיצוב האזרחות ועל קביעת גבולות השייכות.
למסלול הלימודים יש השפעה ישירה גם על עתידם ההשכלתי והתעסוקתי של תלמידים, ולכן הפיצול המוסדי של מערכת החינוך מייצר גם ריבוד חברתי ברור. במשך שנים רבות פנו בוגרי התווג'יהי במזרח ירושלים בעיקר לאוניברסיטאות פלסטיניות, ירדניות ולמוסדות אקדמיים בעולם הערבי והמערבי. בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים, כאשר אוניברסיטאות ומכללות בישראל פתחו מסלולי קבלה ותוכניות מעבר המאפשרות לבוגרי התווג'יהי להשתלב בהשכלה הגבוהה הישראלית.
במקביל לכך, תלמידים הלומדים לבגרות ישראלית נהנים לרוב מהשתלבות קלה יותר במוסדות האקדמיים בישראל. כך, מערכת החינוך הופכת למנגנון מרכזי בעיצוב מסלולי המוביליות החברתית והכלכלית של הדור הצעיר. על כן בקרב חלקים נרחבים של החברה הפלסטינית בירושלים, המדיניות להרחבת תוכנית הלימודים הישראלית נתפסת כחלק מתהליך רחב יותר של ישראליזציה המבקש לעצב מחדש את תודעת הדור הצעיר באמצעות שינוי תוכני הלימוד, הזיכרון ההיסטורי והזיקות הלאומיות.
לסגירה של בתי הספר באמצע שנת הלימודים יש השלכות חברתיות מיידיות ועמוקות, החל בהעמקת פערים לימודיים, הגברת סכנת הנשירה וכלה בהחלשת תחושת השייכות
הסיפור של אונר"א
בתוך מוסדות אונר"א שנסגרו בעיר במאי 2025 ישנם שלושה בתי ספר במחנה הפליטים שועפאט, לצד מוסדות נוספים בוואדי ג'וז, צור באהר וסילואן וכן מרכז הכשרה מקצועית בכפר עקב. על פי נתוני עמותת עיר עמים, למדו במוסדות אלה כ־1,100 תלמידים.
המוסדות נסגרו באמצע שנת לימודים מבלי להציע פתרונות מספקים לתלמידים, ורק חלק קטן מהם השתלב במערכת החינוך המוכרת, בשעה שרבים עברו למסגרות למידה מרחוק, או נותרו ללא מסגרת חינוכית יציבה. לסגירה של בתי הספר באמצע שנת הלימודים יש השלכות חברתיות מיידיות ועמוקות, החל בהעמקת פערים לימודיים, הגברת סכנת הנשירה וכלה בהחלשת תחושת השייכות של תלמידים למסגרת חינוכית קבועה.
אולם סגירת מוסדות אונר"א נושאת משמעות החורגת בהרבה משאלת אספקת שירותים חינוכיים. אונר"א אינה נתפסת בקרב אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים רק כארגון המספק שירותי חינוך ובריאות, אלא כמוסד בעל משמעות פוליטית וסמלית עמוקה.
מאז הקמתה, הפכה סוכנות אונר"א לאחד הסמלים המרכזיים של סוגיית הפליטים הפלסטינים ושל ההכרה הבין־לאומית במעמדם. השירותים שהציעה הסוכנות שימשו כמעין אלטרנטיבה לאלו שהמדינה אמורה לספק בזמן שהמדינה נמנעה מלקחת אחריות על אוכלוסיית הפליטים. במקרה של ירושלים, אפשרה מדינת ישראל את המשך הפעילות של הסוכנות במסגרת הסכם שנחתם בין אונר"א וישראל בשנת 1967. מאז, הייתה פעילות אונר"א חלק מהשירותים שניתנו לאוכלוסיית העיר וגורם משמעותי בעיצוב זהותה.
בעקבות המלחמה וחוק אונר"א, הסתיים תפקיד הסוכנות בעיר והיא נסגרה מתוך תפיסה ישראלית רשמית שהאוטונומיה היחסית בקרב מוסדות החינוך יכולה להיות גורם הסתה מסוכן.
בתי הספר של אונר"א אינם רק מרחבי לימוד; הם גם אתרים שהיה להם חלק בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי ובעיצוב תודעת הפליטות הפלסטינית. לפיכך, היעלמותם משדה החינוך במזרח ירושלים נתפסת בעיני רבים כפגיעה לא רק במסגרת חינוכית מסוימת אלא גם במרחב המאפשר את המשך קיומו של נרטיב קולקטיבי מסוים.
