מה שיקבע את המשמעות האמיתית של מזכר ההבנות בן 14 הנקודות הוא מה שיתרחש בתקופת 60 הימים (או הרבה יותר) של משא ומתן שבו ייקבעו הפרטים של ההסכם (או שמא תתחדש המלחמה).
לפי רוב המדדים, אין טעם להשוות את המזכר הזה, שאורכו שני עמודים וחצי, להסכם JCPOA משנת 2015, שהקיף 159 עמודים (כולל נספחים). לארה"ב ישנן סיבות טקטיות כבדות משקל להפריז בתועלתו של ההסכם. הראשונה שבהן היא שמדובר באופציה הטובה ביותר כעת, לאחר הפעולה הצבאית שיזמו ארה"ב וישראל לפני 110 ימים.
לאורך הלחימה הכריזה ממשלת ישראל, בנקודות זמן שונות, על ארבע מטרות שנתמכו פחות או יותר על ידי נשיא ארה"ב או סביבתו:
1) שלילה של יכולתה של איראן להגיע לגרעין שתהיה משמעותית יותר מזו שהושגה על ידי הסכם JCPOA; 2) לשים סוף לאיום הטילים האיראניים; 3) הפסקת תמיכתה של איראן במה שכונה ה"פרוקסים" שלה באזור; 4) שינוי/הקרסת המשטר. לא מזמן הוסיף הנשיא טראמפ, כך נדמה, מטרה רביעית – הרחבה של הסכמי אברהם כך שיכילו את סעודיה, פקיסטן, קטר וכווית (מלבד מדינות אלה, התייחס טראמפ גם למדינות שיש להן יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל).
בפשטות, אף לא אחת מן המטרות הללו הושגה, ומזכר ההבנות מתייחס לחלקן באופן שהוא ריאליסטי ולא מקסימליסטי באופן מופרך. רק שתי סוגיות – שהן תוצאה של המלחמה עצמה – יושבו השבוע: סיומה של המלחמה ופתיחת מצרי הורמוז.
לכן אין זה מפתיע שבישראל, לכל רוחב הספקטרום התקשורתי והפוליטי, מתייחסים להסכם ככישלון מהדהד ושערורייה.
ארה"ב נמצאת בעמדה טובה יותר מאיראן לספוג את עלויות המלחמה, אף על פי שגם עבורה הן אינן זניחות: לפי תחזיות מודי, אלו עומדות על 132 מיליארד דולרים
כבר זמן מה ברור לכול שטראמפ מחפש דרך החוצה מן הכאוס שיצר נתניהו תוך שהוא מנצל את כושר השיפוט הלקוי של טראמפ עצמו ואת העובדה שממשלת ארה"ב ומערך קבלת ההחלטות שלה רוקנו מתוכן. אחרי 39 ימים של לחימה משותפת של ישראל וארה"ב וטענות יומרניות לניצחון מוחלט כבר היה ברור שמטרות המלחמה נכשלו באופן מהדהד, ושהיא תהיה תבוסה מהדהדת לארה"ב. בעקבות זאת, בחרה האחרונה בהפסקת אש בסיסית אך אפקטיבית.
אחרי 71 ימים שבמהלכם השלימה ארה"ב לאיטה עם המציאות, נחתם מזכר ההבנות ב־17 ביוני.
השלב הבא – 60 (או יותר) ימים של משא ומתן – לוט בערפל. יש להניח שטראמפ יבקש לייפות את נרטיב הניצחון שלו, ונתניהו כנראה ייאלץ לגבות אותו באופן חלקי. אך סביר להניח שהאחרון שומר כמה שפנים בכובעו.
ההנחה הישראלית לאורך עשורים הייתה שאם ארה"ב תיגרר למלחמה עם איראן, תבוסה, כניעה או קריסה של המשטר הן בלתי־נמנעות. הנחה זו קרסה. ישראל וארה"ב בגאוותן לא הצליחו לשער שאיראן תְּלַמד שוב את המערב את אותה עובדה ישנה שהוא מסרב להבין: יתרונותיה של אסטרטגיה א־סימטרית המבוססת על הערמה על יריב יהיר, תכנון אסטרטגי והכנה יסודית.
מובן שאין להקל בהשלכות המלחמה על איראן. גם אם מביאים בחשבון את הניסיון של המדינה בעמידה בסנקציות ואת ניסיונה בניהול כלכלה עמידה, איראן תצטרך להתאושש מאינפלציה מרקיעת שחקים – כמה מוצרי יסוד כבר הכפילו או שילשו את מחירם מאז תחילת המלחמה; מצמיחה שלילית שמוערכת ב־6% או יותר של תל"ג על פני השנה הקרובה, שתגרום לאובדן מסיבי של מקומות עבודה; ומהרס שנגרם לתשתיות אנרגיה ולתשתיות נוספות. לבסוף, איראן איבדה גם חלק גדול מן ההנהגה שלה.
טראמפ מכיר בכך שארה"ב הגזימה בשימוש במשרד האוצר שלה ככלי נשק באמצעות תפיסת נכסים פיננסיים של מדינות אחרות. הוא גם מכיר בכך שאיראן לא תוותר באופן חד־צדדי על יכולתה להבטיח את ביטחונה
ארה"ב נמצאת בעמדה טובה יותר מאיראן לספוג את עלויות המלחמה, אף על פי שגם עבורה הן אינן זניחות: לפי תחזיות מודי, אלו עומדות על 132 מיליארד דולרים. השפעה חשובה יותר תהיה כנראה הדלדול הניכר במלאים קריטיים של אמצעי לחימה שונים; החשיפה של רבות משיטות הלחימה והטכנולוגיות האמריקאיות וחוסר היכולת של ארה"ב לכפות את רצונה על מדינה שנושאת במשך עשרות שנים בנטל הסנקציות האמריקאיות. לכך מצטרפת אדישותה המופגנת של ארה"ב לאינטרסים של בעלות בריתה הקרובות לכאורה באזור ומחוצה לו – פגיעה במוניטין שלה שצפויה להיות ממושכת.
אולי השאלה הגדולה ביותר היא האם ארה"ב תיפרד באופן ממשי מקו בן עשרות שנים של לחץ כלכלי ואיומים צבאיים כלפי איראן לצד חתירה להחלפת המשטר בה. טראמפ מכיר בכך שארה"ב הגזימה בשימוש במשרד האוצר שלה ככלי נשק באמצעות תפיסת נכסים פיננסיים של מדינות אחרות. הוא גם מכיר בכך שאיראן לא תוותר באופן חד־צדדי על יכולתה להבטיח את ביטחונה (נראה שארה"ב אף זנחה את דרישתה מאיראן בנושא הטילים).
עם זאת, לא ברור אם המערכת האמריקאית מסוגלת להפנים את המשמעויות של תובנות אלה, וגם אין מקום למהר ולהספיד את ההשפעה הישראלית. חידוש המלחמה עדיין אינו תרחיש שניתן לפסול.
בינתיים, ייתכן שארה"ב תתמקד בהפעלת לחץ על איראן במקומות שבהם הדבר קל יותר לביצוע, ותפרוק את תסכולה מכישלון המלחמה באמצעות פגיעה בחוויית המונדיאל של נבחרת הכדורגל האיראנית.
ההתייחסות האמריקאית לסוריה כגורם המסוגל לנהל את ענייני לבנון עשויה להיתפס כביקורת על נתניהו, אך בו בזמן היא מדגימה עד כמה הממשל האמריקאי עדיין מנותק מהמציאות האזורית
הקרע בין ישראל לארצות הברית
בימים האחרונים פרק הנשיא טראמפ את תסכולו על ראש הממשלה הישראלי בדרכים שנראות חסרות תקדים. עם זאת, מעט מאוד בממשל טראמפ השני איננו חסר תקדים. חלק מההתנהלות הזו יש להבין כחלק מדפוס הפעולה הטראמפיסטי המוכר: הסחת תשומת הלב מכישלונותיו והתחמקות מאחריות – אחרי הכול, אף לא נשיא אמריקאי אחר נפל למלכודת של המאמץ הישראלי רב־השנים להציג תרחיש אופטימי במיוחד באשר להישגים האפשריים של מתקפה אמריקאית באיראן. טראמפ, לא פחות מנתניהו, אחראי לכך.
אף על פי שטראמפ אינו מאשים ישירות את נתניהו בכישלונות המלחמה (הוא אינו יכול להודות שנפל בפח או שנכשל), הוא בהחלט רומז מי לדעתו נושא באחריות. הוא גם מסתמך (נכונה) על הזעם שמופנה כלפיו במעגלי התמיכה הפרו־ישראליים כדי לקבע את המסר בתודעה הציבורית. התגובה הזו מוכיחה, שלא בכוונה, שישראל והלובי הפרו־ישראלי הם אכן האחראים.
אותם מעגלים פרו־ישראליים נמצאים כיום במשבר חסר תקדים מבחינת עוצמת ההתפרעות, הבלבול והפגיעה העצמית שהם ממשיכים להסב לעצמם. לאחר שזיהו את עצמם באופן כמעט מוחלט עם מחנה "ישראל תחילה" בתוך תנועת MAGA, טראמפ מניע את המטוטלת בכיוון ההפוך ומנסה כעת לחזר אחר מחנה "אמריקה תחילה".
בתור התחלה, כבר ב־1 ביוני לחץ טראמפ על נתניהו להימנע מהפצצת ביירות. חשוב מכך, הממשל האמריקאי הבין לבסוף כי שיתוף ישראל במשא ומתן מבטיח כי שום עסקה לא תצא לפועל. בעקבות זאת, לפתע נוצרה האפשרות המפתה של הסכם אמריקאי-איראני שישקף אינטרסים אמריקאיים ולא את אלו של ההנהגה הישראלית.
לא ניתן להתעלם מהעובדה שנתניהו קיים שבע פגישות פנים אל פנים עם טראמפ במהלך שלושה עשר החודשים הראשונים של כהונתו השנייה של טראמפ. לאחר מכן, במהלך ארבעת חודשי הלחימה המשותפת, השניים קיימו אומנם שיחות טלפון רבות, אך אף לא מפגש אישי אחד.
הלובי הפרו־ישראלי עדיין נהנה מרשת השפעה רחבה בקונגרס ומתמיכה תקשורתית, שהתחזקה עוד יותר בעקבות הרכישה של חברות התקשורת וורנר ברוס ופרמאונט גלובל בידי משפחת אליסון האולטרה ציונית
ללא ספק, טראמפ מרחיק את עצמו מנתניהו. השבחים שהוא מרעיף על מנהיגים אחרים מהאזור רק זורים מלח על הפצעים. מבחינת איראן, זהו הישג נוסף: אסטרטגיית המלחמה שלה העמיקה את הקרע בין ארה"ב לישראל, אירוע שהשתלב בתוך מגמה של שינוי משמעותי בדעת הקהל האמריקאית כלפי ישראל, שינוי שחוצה כיום קווים מפלגתיים ובולט במיוחד בקרב הדורות הצעירים. בהינתן מידת התלות של ישראל בארה"ב, ייתכן שזו תהיה התוצאה המשמעותית ביותר של המלחמה שיזמה ישראל.
האם ישראל יכולה להכיל את הקרע?
דונלד טראמפ אינו הנשיא האמריקאי הראשון שמבהיר כי הוא מתוסכל מראש ממשלה ישראלי, ואף משתמש בביטויים חריפים לשם כך. הסגנון אולי ייחודי, אך ייתכן שהתוכן יתברר כמוכר למדי. במילים אחרות, ישראל מרוסנת לזמן קצר, אך במהרה ארה"ב חוזרת לדפוסיה הרגילים – ממלאת את רצונה של ישראל ומאפשרת לה חופש פעולה.
אין לטעות: ישראל, מעגלי התמיכה שלה והלובי הפרו־ישראלי אינם מתכוונים להרים ידיים. הם יודעים כיצד להתאושש ולשחק משחק לטווח הארוך, והכלים העומדים לרשותם עדיין רבי־עוצמה. ייתכן בהחלט שארה"ב תכפה את ההסכם הזה על ישראל, ובו בזמן תשנה כיוון כדי להוכיח שהברית ביניהן נותרה חזקה ותמשיך להתנהג כאילו היא "חייבת" לישראל.
הלובי הפרו־ישראלי עדיין נהנה מרשת השפעה רחבה בקונגרס, מתמיכה תקשורתית (שהתחזקה עוד יותר בעקבות הרכישה של חברות התקשורת וורנר ברוס ופרמאונט גלובל בידי משפחת אליסון האולטרה ציונית) ומיכולת להזרים סכומי כסף עצומים למימון של מערכות בחירות (במיוחד מאז פסיקת Citizens United) – אמצעים שאין לזלזל בהם.
אומנם לארה"ב יש מנופי לחץ המאפשרים לה לכפות תוצאות על ישראל, אך השאלה תמיד הייתה האם היא מוכנה להשתמש בהם ובאופן מתמשך.
גם במצב הנוכחי עולה השאלה: האם ארה"ב תכפה על ישראל את התחייבויותיה בנוגע לריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של לבנון, או שתאפשר לה להמשיך להחזיק בשטחים במדינה? כמו כן, ההתייחסות האמריקאית לסוריה כגורם המסוגל לנהל את ענייני לבנון עשויה להיתפס כביקורת על נתניהו, אך בו בזמן היא מדגימה עד כמה הממשל האמריקאי עדיין מנותק מהמציאות האזורית.
ביקורת הפומבית שהשמיעו הנשיא וסגנו כלפי ישראל תמשיך להדהד הרבה מעבר למחזור החדשות הנוכחי
ישראל צפויה לנצל את תקופת 60 הימים שנקבעה בהבנות — ואולי אף מעבר לכך — כדי להחזיר את עמדותיה למרכז המשא ומתן, ובתקווה מבחינתה אף להביא לחידוש הלחימה.
היא תנסה להבטיח נוכחות אמריקאית מקסימלית באזור ולמנוע צמצום של פריסת הכוחות האמריקאיים. נתניהו ידגיש כי כעת הגיע תורה של ארה"ב "להחזיר טובה" לישראל: אם באמצעות הרחבה של הסכמי אברהם, אם בזירה הלבנונית, אם באמצעות מתן חופש פעולה רחב עוד יותר בעזה ובגדה המערבית או אפילו באמצעות תמיכה אישית של טראמפ בקמפיין הבחירות של נתניהו. שום אפשרות אינה מחוץ לתחום.
לשם השוואה, הנשיא אובמה היה יעד למתקפות בלתי־פוסקות מצד הלובי הפרו־ישראלי. במרץ 2015 הרחיק נתניהו לכת עד כדי נאום בפני מושב משותף של הקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן. ובכל זאת, שנה בלבד לאחר מכן חתמה ממשלת אובמה על מזכר סיוע ביטחוני לעשר שנים בהיקף של 38 מיליארד דולר – חבילת הסיוע הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
עם זאת, ייתכן שהפעם מדובר בשלב שונה באופן איכותי ביחסים בין המדינות, בייחוד בהינתן השינויים בפוליטיקה האמריקאית הפנימית, ובעיקר הכישלונות המשותפים של ארה"ב וישראל שנחשפו במהלך המלחמה. הביקורת הפומבית שהשמיעו הנשיא וסגנו כלפי ישראל תמשיך להדהד הרבה מעבר למחזור החדשות הנוכחי.
הצעדים הבאים של ישראל
ההנהגה הישראלית עדיין לא שבה לשיווי משקל לאחר פרסום מזכר ההבנות ותוכנו. התקשורת והמערכת הפוליטית מלאות בהלם ובאכזבה, כאשר רבים מתארים את המלחמה כולה ככישלון מוחלט ומפנים ביקורת חריפה לנשיא האמריקאי. נתניהו עצמו ניסה להציג גרסה ראשונית של נרטיב ניצחון שלפיה המלחמה הצילה את ישראל מהשמדה. כעת הוא נדרש לאזן בין תמיכה בטענות הניצחון של טראמפ לבין ניסיון להתרחק מהן ולהציג את עמדותיה העצמאיות של ישראל.
האווירה מתוחה במיוחד משום שהבחירות קרובות, וצפויות להתקיים בספטמבר או באוקטובר. נתניהו מפגר בסקרים ומעמיק את המסר שלפיו רק הוא, כמנהיג מנוסה, מסוגל להתמודד עם מה שהוא מציג כמאבק מתמשך בתנאי מלחמה על עצם קיומה של ישראל.
יש משהו צורם בכך שמנהיג שמכהן במשך יותר מ־16 מתוך 18 השנים האחרונות, טוען שארצו הייתה במרחק נגיעה מהרג המוני ומהשמדה מוחלטת, טענה מופרכת בפני עצמה, המפריזה באיום שנשקף לישראל מצד איראן או מצד כל גורם אחר, ונועדה להציג כישלון כניצחון.
עם זאת, נתניהו משקף במדויק את תחושת האיום והטראומה המתמדת בחברה הישראלית, שהיא לעיתים אמיתית (כמו בשבעה באוקטובר) ולעיתים מטופחת ומועצמת. רוצה לומר, הלחץ לדחות פתרונות דיפלומטיים ולהגביר את הפעילות הצבאית אינו מגיע רק ממנו אלא גם מרוב המפלגות הציוניות שיהיו יריביו בבחירות – ה"אופוזיציה" כביכול. יריבו המרכזי של נתניהו נפתלי בנט טוען למשל כי הוא יהיה זה שיביא להחלפת המשטר באיראן, בעודו מאיים כי לאחר איראן תהיה טורקיה היעד הבא של ישראל.
אולם האתגר המיידי של נתניהו הוא כיצד לעבור מהמשבר מול ארה"ב בחזרה לעמדה שבה הוא משפיע על עיצוב המדיניות האמריקאית. מבחן המפתח הראשון יהיה כמובן לבנון, שבה ישראל רק הגבירה את תקיפותיה מאז חתימת מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן. זה גם היה הגורם העיקרי ככל הנראה לדחיית השיחות בז'נבה.
הלחץ לדחות פתרונות דיפלומטיים ולהגביר את הפעילות הצבאית אינו מגיע רק מנתניהו אלא גם מרוב המפלגות הציוניות שיהיו יריביו בבחירות – ה"אופוזיציה" כביכול
גם לאחר שהושגה הפסקת אש חדשה עם חזבאללה ב־19 ביוני, ישראל ממשיכה להתעקש על שימור נוכחותה הצבאית בדרום לבנון, ובכך מפירה את הריבונות הלבנונית. כל עוד תימשך הנוכחות הזו, תימשך גם ההתנגדות לה, שבתורה תשמש כהצדקה להסלמות ישראליות חוזרות ונשנות (כך למשל אירע במותם של ארבעה חיילי צה"ל בין תקיפות ישראליות נרחבות שגרמו ליותר ממאה הרוגים לבנונים).
לכן הפסקת האש הנוכחית אינה צפויה להיות המילה האחרונה בזירה הלבנונית. איראן עשויה אף לראות יתרון בשימור מצב של עימותים תקופתיים בלבנון, במיוחד אם תגובות ישראליות חריפות יסייעו להעמיק עוד יותר את המתיחות בין ארה"ב וישראל.
מה שארה"ב יכולה לעשות ישירות הוא לסיים את המצור על מצר הורמוז, לשחרר נכסים איראניים מוקפאים, להקל בסנקציות על יצוא הנפט האיראני ולהתחיל בצמצום הנוכחות הצבאית שלה באזור. לעומת זאת, סיום הכיבוש הישראלי בלבנון ונסיגת הכוחות משם מחייבים לחץ אמריקאי ישיר ומתמשך על ישראל. אין ספק לגבי יכולתה של ארה"ב לכפות זאת, שכן ישראל תלויה בה לחלוטין.
אולם הניסיון בעזה מאז הוכרזה שם "הפסקת האש" כביכול ומאז הפסקת האש הקודמת בלבנון, מלמד שוושינגטון מסוגלת להגדיר כהפסקת אש גם מצב שבו ישראל ממשיכה בפעולות צבאיות קטלניות ובשליטה בשטח. ההבדל הוא שהפעם מדובר במלחמה שבה ארה"ב עצמה מעורבת באופן ישיר, ולאיראן יש השפעה ישירה על המצב.
נתניהו ינסה לשכנע את הממשל האמריקאי להמשיך במסלול המשא ומתן הישיר בין ישראל לממשלת לבנון, שאמור להתחדש בשבוע הבא. במסגרתו ישראל מבקשת לכפות תנאים שמטרתם להוביל לחידוש העימות, אם באמצעות פעולות צבאיות ישראליות ואם באמצעות דחיפת לבנון למלחמת אזרחים. לכן, לבנון תהפוך לזירה שבה יתברר אם חילופי ההאשמות בין ישראל לארה"ב אכן יובילו להכרעה (של כל אחד מן הצדדים).
מדינות האזור זכו לעדות מוחשית מאוד על מגבלותיה של מערכת היחסים הביטחונית שלהן עם ארה"ב. איראן היא זו ששיגרה טילים לעבר מדינות המפרץ, אך הייתה זו ארה"ב – בעידוד ישראל – שפתחה במלחמה הזאת, תוך התעלמות מעצותיהן של בעלות בריתה במפרץ
כל ההתפתחויות הללו כמובן אינן מבשרות טובות עבור הפלסטינים, שכן עזה ממשיכה לספוג תקיפות יומיומיות ונפגעים רבים, בשעה שישראל מגבילה את הכנסת הסיוע ההומניטרי הנחוץ לתושבים. במקביל לכך, הגדה המערבית נתונה למתקפה הישראלית המתמשכת והנרחבת ביותר מאז 1967 מצד הצבא והמתנחלים גם יחד. לא צריך להיות חוזה עתידות כדי להבין שישראל תנתב את תסכוליה לעבר הפלסטינים ותאיץ את מימוש תוכניותיה הדרקוניות בטווח הארוך.
תרחיש לא־סביר אך אפשרי הוא שבתמורה לוויתור ישראלי, תאפשר ארה"ב חופש פעולה נרחב יותר לישראל. ממשלת ישראל בתורה מעוניינת להגיע לבחירות לאחר שיישמה את אג'נדת סכום האפס שלה בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה – וסללה את הדרך להשלמת תוכנית זו.
עם זאת, ישנו גם תרחיש חלופי: ייתכן שאזהרותיהם של טראמפ ושל סגן הנשיא ג'יי די ואנס לישראל כי עליה "להתעורר ולהבין את המציאות שנקלעה אליה" יתפרשו כקריאת השכמה אמיתית, ושישראל תבחן מחדש את הפרויקט המקסימליסטי שלה המכוון ל"ישראל הגדולה" ולעליונות אזורית. אולם תרחיש זה מתנגש חזיתית עם חוסר היכולת של ישראל לפעול בפרגמטיות, ולכן סיכוייו נמוכים ביותר.
מחשבות לסיום
הפיכת מזכר ההבנות להסכם בר־קיימה תדרוש עבודה רבה של פירוט – החל בריבונותה של לבנון, דרך השאלה מה נחשב ל"סמיכות" בכל הנוגע להרחקת כוחות אמריקאיים מאיראן, הניהול העתידי של מצר הורמוז וכלה כמובן בהסדרים הנוגעים לתוכנית הגרעין האיראנית, להסרת הסנקציות ולהפשרת הנכסים המוקפאים.
לא כל הסוגיות הללו יצטרכו להיפתר במלואן כדי למנוע את חידוש המלחמה. אך לאחר שני עימותים צבאיים בתוך שנה אחת בלבד, בשילוב עם המקסימליזם הניצי של ישראל ותחייתו של המחנה הנאו־קונסרבטיבי בארצות הברית, לא ניתן לשלול תרחיש של חזרה למלחמה. מעבר לכך, לסכסוך יהיו השלכות שיתפתחו לאורך אופק זמן ארוך, וחלק מהן יהיו בלתי־צפויות ויחרגו בהרבה ממערכת היחסים שבין ארצות הברית לישראל.
כך למשל, מדינות האזור זכו לעדות מוחשית מאוד על מגבלותיה של מערכת היחסים הביטחונית שלהן עם ארה"ב. אומנם, איראן היא זו ששיגרה טילים לעבר מדינות המפרץ, אך הייתה זו ארה"ב – בעידודה של ישראל – שפתחה במלחמה הזאת, תוך התעלמות מעצותיהן של בעלות בריתה במפרץ והקשבה אך ורק להפצרות הישראליות. חבר סעודי שיתף אותי בפתגם ערבי: "אויבים פיקחים עדיפים על חברים משוגעים".
מדינות האזור יבחנו כיצד לנהל את יחסיהן עם איראן, וייתכן שחלקן אף יפנו לעבר אינטגרציה כלכלית עמוקה יותר איתה כאמצעי ביטחוני, שכן השקעות מעניקות מידה מסוימת של השפעה. על אף שהן תַמשכנה לקיים יחסים קרובים עם ארצות הברית, ובכלל זה בתחום הביטחון והרכש הביטחוני, יש לצפות שבמקביל יתרחש בשנים הקרובות תהליך משמעותי הרבה יותר של גידור אסטרטגי.
הקשרים ההולכים ומתהדקים בין סעודיה, טורקיה, מצרים, פקיסטן וקטר הם מגמה שכדאי לעקוב אחריה. כל גוש כזה שיקום בעתיד יצטרך להתמודד עם בלימת הפרויקט הישראלי של שליטה, הקצנה וערעור היציבות באזור
חלק מתהליך זה יתבטא בהרחבת יחסים גיאופוליטיים נוספים, ובכלל זה עם סין, וכן ברכישת נשק ממדינות כמו דרום קוריאה וכן מאירופה, אם זו תצליח להתעלות לגודל השעה. אך הן גם תחפשנה באופן משמעותי הרבה יותר מסגרות של שיתוף פעולה בין מדינות האזור עצמן.
אחת השאלות המרכזיות תהיה האם יופיע באזור גוש שלישי בעל משמעות שיהיה משקל נגד לציר הישראלי (הכולל גם את איחוד האמירויות ואחרים) ולציר האיראני. הקשרים ההולכים ומתהדקים בין סעודיה, טורקיה, מצרים, פקיסטן וקטר הם מגמה שכדאי לעקוב אחריה. כל גוש כזה שיקום בעתיד יצטרך להתמודד עם השאלה כיצד לבלום את הפרויקט הישראלי של שליטה, הקצנה וערעור היציבות באזור.
נושאים נוספים שצפויים לעלות על סדר היום כוללים את אופן הטיפול בעתידם של הבסיסים הצבאיים האמריקאיים וגורלם של אלה שנהרסו במידה רבה במהלך המלחמה; האם הנשק הגרעיני של ישראל יהפוך לסוגיה לדיון, והאם שאלות של הפצת נשק גרעיני יתרחבו למדינות אחרות מלבד איראן; הנתיבים האפשריים העתידיים לבניית מוקדי תחבורה וקישוריות, ובכלל זה נתיבי אנרגיה; ואפילו עד כמה יהפוך הנרטיב האיראני של התנגדות מוצלחת למשפיע.
כאשר ג'יי די ואנס אמר על ישראל: "אתם מדינה של תשעה מיליון בני אדם. אתם פשוט לא יכולים להרוג את דרככם החוצה מכל בעיית ביטחון לאומי שיש לכם", הוא התייחס למציאות שבה פוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית הציונית, תומכי נתניהו ומתנגדיו, מסרבים להכיר בה. ממשל טראמפ לא החיל את אותה תפיסה על הסוגיה הפלסטינית, והוא בנוי באופן שאינו מאפשר לו לעשות זאת.
אך כאן טמון לב העניין: ישראל המחויבת לפרויקט של משחק סכום אפס מול הפלסטינים היא מעצם הגדרתה ישראל המחויבת לעמדה עוינת באזור ולחתירה לשליטה באמצעות כוח צבאי. זהו פרויקט שכעת נחשף, באופן מוחשי מאוד, כבלתי־ניתן למימוש.
כמה כישלונות נוספים, לאורך כמה זמן, ובאיזו מידה של נזק לישראל ולשכנותיה, יידרשו כדי שישראל והציבור הישראלי ישנו כיוון?
דניאל לוי הוא נשיא פרויקט ארצות הברית/המזרח התיכון ולשעבר חבר צוות המשא ומתן הישראלי עם הפלסטינים בטאבה ובהסכם אוסלו ב'. המאמר המקורי פורסם בבלוג הסאבסטאק שלו. תרגום: אליצור גלוק
