איך נראית עיר ערבית? דימויים קלישאתיים נוטים לנוע בין שני קטבים. מחד גיסא ישנה העיר המסורתית: סמטאות עתיקות ומפותלות, מסגדי חֵמר מִלבֵנים צהבהבות, בתי קפה זעירים ומכוניות חבוטות שעומדות בפקקים וצופרות בלי הפסקה. מאידך גיסא, ישנה העיר ההיפר־מודרנית: גורדי שחקים מזכוכית כחלחלה מיתמרים לגובה קילומטר, מכוניות ספורט טסות בשדרות רחבות, קניוני יוקרה כסופים על רקע חולות המדבר.
שתי הערים הללו הן כמובן קלישאות מוקצנות. אם בכלל אפשר לטעון לקיומה של "עיר ערבית" כמהות שונה מערים במרחבים אחרים, הרי שכל עיר כזו מציגה תמהיל שונה של מסורת ומודרניות, פיתוח והזנחה והשפעה של הקשרים תרבותיים אחרים. ועדיין, ככל שהדברים אמורים בדימויים או בתפיסות עצמיות של ערים, טיפוסים אלה מייצגים שני קטבים על ציר שערים רבות בעולם הערבי נוטות להתמקם עליו.
ואיפה נמצאת עמאן, בירת ירדן? התשובה לדברי ההיסטוריון החברתי הפלסטיני סלים אבו זאהר היא במקום בלתי־מוגדר בתווך.
במאמר שלו במגזין התרבות המקוון רֻמָּאן הוא מתאר אותה כעיר המצויה במצב קבוע של חוסר הכרעה: לא עיר מסורתית עתיקה מובהקת, אך גם לא מטרופולין גלובלי מודרני. ההיסטוריה המורכבת שלה הפכה אותה לכזו: היא אחד היישובים העתיקים בעולם, עם עבר בן יותר מ־9,000 שנים, אולם עד שלהי המאה ה־19 היא לא הייתה אלא כפר קטן. ואז, בעשורים הבאים, היא חוותה רצף של שינויים מהירים – גלים של הגירה צ'רקסית, הפיכתה לבירת אמירות עבר הירדן בשנת 1921 וקליטה של מאות אלפי פליטים פלסטינים כתוצאה של המלחמה ב־1948. עמאן המודרנית נוצרה כמעט בן לילה.
שיכוני עניים ופליטים מפונים ממרכז העיר, ובמקומם נבנים מיזמי יוקרה לעשירים בלבד
נסיבות מלאכותיות וחיצוניות אלה גרמו לכך שהעיר נדרשה לתפקד בו־זמנית כמחנה פליטים עצום, כמודל אורבני של שגשוג וכמרכז שלטון פוליטי. התוצאה הייתה חלוקת תפקידים בין אזורים שונים של העיר: החלק המערבי שלה, שנבנה מחדש בשנות החמישים והשישים, היה "פניה היפות של עמאן" – הוא זכה להשקעה בתכנון עירוני; הוקמו בו שכונות יוקרה ומרכזים מסחריים נוצצים, ובו חיו העשירים ושכנו מבני הממשל.
לעומתו, שאר העיר – לרבות המרכז ההיסטורי של עמאן, דרומה ובעיקר החלק המזרחי שלה – היו החצר האחורית. חלק זה של העיר אכלס את העניים והפליטים; הוא סבל מהזנחה פושעת; לא תועדף במשאבים, ולא זכה לתכנון עירוני ראוי. ועם זאת, לדעת אבו זאהר, היה זה דווקא החלק הנחשל של עמאן ששימר את אופייה ההיסטורי. בו ניתן היה למצוא בתי אבן נמוכים, שווקים מסורתיים, שכונות פועלים ותרבות עממית במרחב הציבורי.
פיצול זה הכתיב את ההתפתחות העירונית של עמאן בעשורים הבאים. בפרפרזה שתישמע מוכרת לאוזן הישראלית, עמאן הפכה לשתי ערים: "עמאן הראשונה" העשירה והמקושרת, המזוהה עם העולם הגדול והעתיד ו"עמאן השנייה", הענייה והמקופחת, שזוהתה עם המסורת הערבית ועם העבר. המערב משך אליו השקעות של יזמי נדל"ן מכל העולם ששאפו להרוויח מהצמיחה של עמאן, וקו הרקיע שלו נעלם מאחורי גורדי שחקים ואדריכלות היי טק. מזרח עמאן המשיך לסבול מצפיפות, הזנחה והידרדרות בשירותים העירוניים, ובמקביל לכך שימר את אורחות החיים של "עמאן של פעם".
היום, בעידן הגלובליזציה והכלכלה הניאו־ליברלית, עמאן המודרנית מבקשת לבלוע את העיר המסורתית. הגבולות בין החלקים משורטטים מחדש שוב ושוב, אבו זאהר מספר, כאשר עוד ועוד שכונות בעיר עוברות תהליך של ג'נטריפיקציה.
שכונות מסוימות מציגות "אורחות חיים מלאכותיים" שנחזים להיות עממיים, אולם נגישים רק "למעמדות המסוגלים לשלם עבור 'חוויה עמאנית אותנטית'"
בחסות השקעות זרות במיזמי נדל"ן נוצצים ודרישה למודרניזציה של העיר, האזורים המפותחים מתרחבים על חשבון השכונות המסורתיות. שיכוני עניים ופליטים מפונים ממרכז העיר, ובמקומם נבנים מיזמי יוקרה לעשירים בלבד. המרכז המודרני מתרחב ובולע את מה שהיה לפנים השוליים העניים – "מתפשט באופן אופקי כמו סרטן שמתפשט דרך רקמות רכות", לפי הדימוי החריף של אבו זאהר. במקביל לכך, האוכלוסיות המוחלשות נדחקות החוצה, ובחיפוש אחר דיור בר־השגה "העניים מגורשים מפריפריה לפריפריה".
אבו זאהר מתעכב על ההשלכות של שינוי זה על זהותה של העיר, וליתר דיוק – על אובדנה של זהות זו ומחיקתה של עמאן ההיסטורית. השינויים האורבניים מכתיבים שהמרחב הציבורי, שמזוהה עם העבר, ילך ויצטמצם, ויפנה את מקומו לשטחים פרטיים של העתיד הניאו־ליברלי. הזיכרון הקולקטיבי של העיר עובר "טיהור מעמדי" שכן "המרחב שבו משוקעים זיכרונות הקבוצות המקופחות מוחלף במרחב נקי", לעשירים בלבד.
באזורים מסוימים התהליך קורה באופן סמוי, תוך ניסיון לדמות המשכיות עם הצביון ההיסטורי במסגרת מה שמכונה על ידי אבו זאהר "טיהור מעמדי רך". כך קורה למרכז ההיסטורי של עמאן – אזור שלפנים שימר את המורשת הערבית המסורתית של העיר – אשר עובר ליטוש ומסחור שמתאימים אותו לתיירים, ואגב כך שוללים ממנו את נשמתו. שכונות מסוימות מציגות "אורחות חיים מלאכותיים" שנחזים להיות עממיים, אולם נגישים רק "למעמדות המסוגלים לשלם עבור 'חוויה עמאנית אותנטית'".
כך, בחסות הגלובליזציה וההשתלטות הניאו־ליברלית, עמאן הופכת לעיר חסרת זהות – "תקועה בין עבר לעתיד", בין עניים לעשירים, בין שוליים למרכז. בינתיים, עד שתקבע את מסלול ההתפתחות שלה, היא "צומחת כמו צמח מלאכותי חסר טעם וריח".
אבו זאהר מזהה כיסים של התנגדות לניסיון למחוק את העבר: מוכר סדקית או בעל דוכן פלאפל שמתעקשים להמשיך לפתוח את בית העסק שלהם; סצנות מחתרתיות של מוזיקה עממית ואפילו בית קפה מסורתי שמסרב למתג את עצמו מחדש כ'קופי שופ'
אולם זהו, לדידו של אבו זאהר, רק צד אחד של המשוואה. אחרי הכול, בעמאן "השוליים והמרכז אינם רק מציאות גיאוגרפית, אלא שני צדדים במלחמה קיומית"; ואם כעת ידו של האחד – העשיר, הניאו־ליברלי והמנוכר – נמצאת על העליונה, הצד השני יכול להשיב מאבק.
אבו זאהר מזהה כיסים של התנגדות לניסיון למחוק את העבר: מוכר סדקית או בעל דוכן פלאפל שמתעקשים להמשיך לפתוח את בית העסק שלהם; סצנות מחתרתיות של מוזיקה עממית ואפילו "בית קפה מסורתי שמסרב למתג את עצמו מחדש כ'קופי שופ'". אלה אינם פרויקטים עתירי משאבים, כי אם "התנגדויות עירוניות קטנות ששומרות עדיין על זכר ימי הקדם של העיר". ועדיין, הם מצטברים לכדי עירוניות חלופית – עמאן אחרת, כזו שמסרבת להיטמע לחלוטין בפרויקט 'העיר למטרות רווח'.
אבו זאהר אומנם קולע היטב בביקורתו על פרויקט הג'נטריפיקציה הניאו־ליברלי, אולם נדמה לעיתים שבשמה הוא נוטה לרומנטיזציה שטחית של העבר המסורתי, בואכה אידאיליזציה של חיי עוני, הזנחה ונחשלות. מכל מקום, הוא סבור שהעיר עמאן חזקה יותר מהניסיונות לעצב אותה מחדש. למרות שטף תוכניות המתאר וההשקעות התאגידיות, עמאן נשארת לדבריו "עיר שמתחמקת מכולם – מהמשקיעים, מהמתכננים ואפילו מתושביה שלה – ומסרבת לצמצם את עצמה לנרטיב אחד".
בכך טמונה ההבטחה להמשכיותה של עמאן של פעם. אפילו אם גורדי שחקים יכסו את העיר, עמאן האמיתית יכולה להמשיך להתקיים בזיכרון. היא תחיה אם העמאנים יזכרו אותה "לא כפי שאחרים רוצים שהיא תהיה – אלא כפי שהם עצמם חוו אותה ואהבו אותה, על כל סתירותיה, פגמיה ויופייה העמוק".
