אני בן 30, ערבי פלסטיני, הומו, מחזיק בתעודת זהות ישראלית וגר בירושלים, העיר שבה נולדתי וגדלתי. כל אחת מהזהויות האלה לבדה יכולה להיות מורכבת, והצירוף שלהן יחד יוצר מצב שקשה להסביר למי שלא חי אותו.
גדלתי במזרח ירושלים, בבית ספר לבנים בלבד. אף אחד לא היה צריך אפילו להגיד את המילה "הומו" כדי להבין איפה אתה, כאחד כזה, עומד בתוך הסולם החברתי. הצחוקים, ההערות, הדרך שבה מדברים על בנים שונים, זה היה ברור. זה לא היה מקום פתוח לקבלת השונה, בלשון המעטה.
אני לא זוכר רגע אחד שבו הבנתי מי אני. זה היה תהליך. בהתחלה רק תחושה מוזרה, שאני מסתכל אחרת על אנשים מסוימים, שאני שם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם. ואז זה התחיל לקבל שם, גם אם לא אמרתי אותו בקול אפילו לעצמי.
אבל אני כן זוכר רגע אחד מבית הספר. ישבתי בהפסקה ושני תלמידים צחקו על מישהו אחר, אמרו עליו "הוא נראה כמו הומו". הם לא דיברו עליי, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו מישהו כיבה לי את האוויר. לא נעלבתי מההערה, אבל היא גרמה לי לתובנה על עצמי, על הזהות שלי וההתנהלות שלי בחברה: זה מי שאני, וזה משהו שצריך להסתיר.
משם התחיל סוג של ניהול עצמי קבוע. זה לא היה שינוי שניכר מבחוץ, אלא עבודה שקטה מבפנים. איך אני יושב. איך אני עומד. איך אני מדבר. ממה מותר לי להתרגש בקול, ועל מה עדיף לשתוק. זה נשמע קטן כשמסבירים את זה, אבל כשאתה חי ככה כל יום, זה הופך להיות מתיש. במיוחד בגיל שבו אנשים אחרים פשוט מגלים את עצמם בלי לחשוב יותר מדי.
היו לי מערכות יחסים שלא יכולתי לחיות בגלוי בכלל. זה הפך לעניין של לוגיסטיקה יומיומית: איפה נפגשים, מתי מדברים, איך לא מסבירים יותר מדי
עם הזמן זה נהיה כמעט אוטומטי. במסדרונות בית הספר הייתי בודק את עצמי תוך כדי הליכה. אם צחקתי קצת יותר מדי, הייתי מייד מוריד טון. אם משהו עניין אותי יותר מדי, הייתי לומד להוריד את ההתלהבות. אף אחד לא הדריך אותי לגבי מה מקובל ומה נראה מוזר, זה היה תהליך ארוך ביני לבין עצמי שבו הבנתי מה מסוכן.
גם בבית זה לא פשוט. יש חלקים ממני שנשארים מחוץ לדלת כשאני נכנס הביתה. זה יוצר חיים כפולים, אבל לא בצורה הוליוודית זוהרת או מסתורית. אני לא משחק שתי דמויות שונות לגמרי, אלא גרסה אחת שמסוננת כל הזמן. דברים קטנים: שיחה שאני מסיים מהר מדי אם מישהו מתקרב, סיפור שאני משנה כדי שלא יהיו שאלות.
היו לי מערכות יחסים שלא יכולתי לחיות בגלוי בכלל. זה הפך לעניין של לוגיסטיקה יומיומית: איפה נפגשים, מתי מדברים, איך לא מסבירים יותר מדי. ברגעים הכי טבעיים של קשר, כשאתה רוצה פשוט לשתף מישהו במה שקורה לך, הייתי צריך לחשוב פעמיים אם זה בכלל אפשרי.
וכשמערכות היחסים נגמרו והייתי צריך להתמודד עם הכאב של הפרידה, לא הייתי יכול לדבר עם המשפחה. הכול נשאר בפנים, שקט, מתעכל לבד.
בבית יש ציפייה די ברורה, גם אם לא תמיד אומרים אותה במפורש: להתחתן, להביא ילדים, להמשיך את החיים במסלול שנחשב נכון. ההערות האלה אינן נאמרות בהכרח בלחץ או בכעס. לפעמים הן נאמרות בחיוך, בשאלות קטנות בארוחות משפחתיות, כמו "נו, יש מישהי?" מבחוץ אלה שאלות תמימות. מבפנים הן מזכירות לך שאתה חי חיים שלא נכנסים לתבנית שמצפים ממך.
באירועים משפחתיים זה מרגיש אפילו חזק יותר. בחתונות למשל. אתה יושב שם, סביב שולחנות, רואה את כל המבנה הזה של משפחה ממשיך את עצמו מול העיניים, ובאיזשהו שלב מישהו תמיד פונה אליך עם אותו משפט מוכר "בקרוב אצלך". ואתה מחייך, עושה כאילו זה רחוק ממך בזמן, אף על פי שאתה יודע שזה לא עניין של זמן, אלא משהו שפשוט לא נמצא באופק שלך בצורה שהם מדמיינים.
הזהות הפלסטינית בירושלים מלווה בתחושה קבועה של חוסר שקט ושל חשד מתמיד סביב הקיום שלך
הפעם הראשונה שראיתי מישהו הומו באופן גלוי הייתה כשעוד הייתי נער. היה בו משהו שלא ראיתי קודם: ביטחון. לא ביטחון קולני, אלא פשוט חוסר התנצלות. עגילים, תנועה חופשית, הדרך שבה עמד. אני זוכר שתפסתי את עצמי מסתכל עליו יותר מדי, כאילו מנסה להבין איך זה אפשרי בכלל.
עם השנים גיליתי שיש עוד אנשים כמוני, גם אם הם לא חיים כך בצורה גלויה. לא קהילה מסודרת, לא מקום רשמי, אלא משהו הרבה יותר שקט. אנשים שמכירים זה את זה דרך רמזים, דרך היכרות עקיפה או דרך ידיעה לא־מדוברת.
יש בזה משהו מוזר. מצד אחד הקלה, שאתה לא לבד. מצד שני גם עצב, כי אפילו המפגש הזה צריך להישאר חצי מוסתר. אנחנו יכולים להיות באותו חדר, לדבר, לצחוק, אבל תמיד יש שכבה של זהירות.
במקביל, גם במקומות שנחשבים פתוחים יותר, למשל בעבודה, בין אנשים שמדברים על שוויון וליברליות, אני לא תמיד מרגיש בטוח לחשוף את עצמי. יש הערות קטנות, לפעמים לא־מכוונות, לפעמים כן. משפטים שנאמרים כבדיחה, אבל משאירים אותך רגע בשקט. אז אתה לומד שוב לשקול מה אומרים ומה לא.
ובאיזשהו אופן זה יוצר תחושה של מאמץ מתמשך. לא רק להיות טוב בעבודה או בחיים, אלא גם להוכיח את עצמך כל הזמן. כאילו אתה צריך להיות קצת יותר זהיר, קצת יותר מוצלח, קצת יותר בסדר מכל השאר, כדי שלא יסתכלו עליך דרך כל אחת מהזהויות שלך במקום דרך מי שאתה באמת.
לפעמים מדברים על ישראל כעל מקום מתקדם מבחינת זכויות להט"בים ואני לא מתווכח עם זה. אבל לצד זה, קשה להתעלם מהעובדה שיש אוכלוסיות שלמות, ובפרט הפלסטינים, שחיות בתוך מציאות אחרת לגמרי
יש גם עוד משהו שקשה להתעלם ממנו כשחיים כאן: העובדה שהזהות הפלסטינית בירושלים מלווה בתחושה קבועה של חוסר שקט ושל חשד מתמיד סביב הקיום שלך. בתור פלסטיני בירושלים, יש פעמים שאני מרגיש שאני חשוד עוד לפני שאמרתי מילה או עשיתי משהו. מספיק מפגש עם שוטר, מחסום או אפילו מבט מסוים, כדי להזכיר לי שהזהות שלי לפעמים קודמת לאדם שאני.
גם כשהכול עובר בלי שום בעיה, עצם העובדה שהמחשבה הזאת עולה שוב ושוב מלווה אותי. היא גורמת לי להיות דרוך יותר, זהיר יותר, ולפעמים אפילו לחשוב פעמיים איך אני מתנהג או מה אני אומר, כדי שלא יפרשו אותי בצורה לא־נכונה. התחושה הזו שאתה תמיד צריך להסביר את עצמך, גם כשלא שואלים ישירות. כאילו הקיום שלך הוא משהו שצריך הצדקה. ועל כל זה מתווספת עוד זהות, היותי הומו, שלא תמיד יש לה אפילו שפה בתוך הסביבה שבה גדלתי.
בקיץ בירושלים ובתל אביב העיר מתמלאת בדגלי גאווה. הרחובות נראים פתוחים יותר, צבעוניים יותר, ויש תחושה חיצונית של חופש ושייכות. אבל כשנכנסים פנימה, המציאות מורכבת יותר. יש פער בין איך שהדברים נראים מבחוץ לבין איך שהם נחווים מקרוב, במיוחד כשאתה חי כמה זהויות במקביל.
לפעמים מדברים על ישראל כעל מקום מתקדם מבחינת זכויות להט"בים. ואני לא מתווכח עם זה הן מבחינת שיפור המצב של להט"בים בישראל והן ברמה הסמלית. אבל לצד זה, קשה להתעלם מהעובדה שיש אוכלוסיות שלמות, ובפרט הפלסטינים, שחיות בתוך מציאות אחרת לגמרי, בלי זכויות בסיסיות ובלי אותה תחושת שוויון יומיומית. בשבילי, שני הדברים האלה מתקיימים יחד – המאבק הפלסטיני והזכות לשוויון של להט"בים.
בתוך המעגלים השקטים שמצאתי, וגם מחוצה להם, תמיד נשארת מידת מה של זהירות וגבולות שלא מדברים עליהם אבל כולם מבינים אותם
בשנים האחרונות למדתי לבנות לעצמי מרחב קטן שבו אני יכול להיות קרוב יותר לעצמי. לא מרחב גדול, לא חופשי לגמרי, אבל אמיתי. אנשים מסוימים שאני לא צריך להסביר להם הכול, או למדוד כל מילה. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בשבילי זה הבדל משמעותי. וגם בתוך המעגלים השקטים שמצאתי, וגם מחוצה להם, תמיד נשארת מידת מה של זהירות וגבולות שלא מדברים עליהם אבל כולם מבינים אותם.
אני עדיין גר בבית של ההורים, ועדיין חי בתוך שתי מציאויות באותו זמן. אבל יש גם חיים אחרים, מחוץ לזה, שבהם אני לא צריך להעמיד פנים. הם לא מושלמים, והם לא תמיד פשוטים, אבל הם שלי.
אני לא חושב שהסיפור שלי חריג לגמרי. יש עוד אנשים בירושלים ובכלל שחיים בצורה דומה, כל אחד בדרכו, עם השילובים שלו והאיזונים שלו. זה לא סיפור של פתרון או של סוף ברור אלא של חיים בתוך מורכבות מתמשכת.
ובסוף, אם יש משהו שנשאר איתי לאורך השנים, זה לא רק הקושי, אלא גם ההבנה הפשוטה שאני עדיין כאן. עדיין מנסה למצוא מקום שבו כל החלקים שלי יכולים להתקיים יחד, בלי שאצטרך לבחור בכל פעם מחדש מה להסתיר ומה לא.
