בסיפור הקצר "שער מנדלבאום" משנת 1954, אמיל חביבי כותב את המילים האלה:
"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור", והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער. הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות, הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות… שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".
הסיפור של חביבי משקף את הסבל של עולי הרגל הנוצרים לירושלים, אשר עשו את דרכם ממערב העיר לכיוון המקומות הקדושים לנצרות בחלקה המזרחי דרך שער מנדלבאום. השער שימש כנקודת המעבר המרכזית בין מזרח ירושלים למערבה, ודרכו עברו דיפלומטים, אנשי ארגונים בין־לאומיים, צליינים ומספר מצומצם של נוסעים שקיבלו אישור מיוחד לחצות את הגבול. הספר של חביבי מצייר את התמונה המורכבת של ירושלים שאחרי 1948: עידן של הפרדה, פליטים וגבולות פנימיים שעיצבו ועדיין מעצבים את העיר.
במהלך השנים 1967-1948 שימש הקו הירוק קו הגבול בין ירושלים לירדן. מעטים הורשו לעבור בין שני חלקי העיר. חלוקת העיר שינתה באופן עמוק את הגאוגרפיה העירונית של ירושלים ויצרה הפרדה בין חלקיה. במשך מאות שנים הייתה העיר העתיקה ליבה של העיר; רשת של דרכים חיברו אותה לכל הכיוונים: דרך יפו, חברון ושכם. לאחר 1948 נותקה העיר העתיקה ממערב ירושלים ואיבדה את מעמדה כמרכז העירוני של כלל תושבי העיר.
בתגובה לניתוק התפתחו מוקדי חיים חדשים, שכונות חדשות הוקמו, וותיקות התפתחו, לצד פיתוח של צירי תנועה חלופיים. בהדרגה החלה ירושלים לצמוח סביב קו הגבול ולא סביב המרכז ההיסטורי שלה.
עד 1948 בשכונות כמו טלביה, קטמון, בקעה ומוסררה גרו פלסטינים מוסלמים ונוצרים בני האליטה העירונית, אנשי מקצועות חופשיים, פקידים, סוחרים ובעלי קרקעות. הם חלקו את העיר עם היהודים ועם הקהילות השונות והשתלבו בחיים העירוניים
סיפורה של ירושלים השסועה מראה כיצד גבולות מעצבים ערים. גבול אינו רק קו המפריד בין טריטוריות; הוא משנה דפוסי תנועה, מפריד בין קהילות ומשפחות, משפיע על התפתחות המרחב העירוני, ומותיר חותם עמוק על הזיכרון הקולקטיבי ועל האופן שבו אנשים חווים את המקום שבו הם חיים. במקרה של ירושלים, השפעותיה של החלוקה ממשיכות להיות נוכחות במרחב העירוני ובזיכרון של תושביה גם כיום.
המעבר שהתרחש בעיר בשנת 1948 עדיין משפיע על ירושלים של ימינו; החלק המכונה מערב ירושלים מתייחס למרחב שבעקבות מלחמת 1948 הפך להיות חלק ממדינת ישראל. אבל מה שנקרא "מזרח ירושלים" הוא החלק שסופח לשלטון הירדני במשך 19 השנים שבין מלחמות 1948 ומלחמת 1967. סיפורה של מערב ירושלים שונה ומורכב הרבה יותר. עד 1948 היה האזור המכונה כיום מערב ירושלים בעל אופי והרכב חברתי שונים לחלוטין, ועבר תהליך של התרוקנות, שינוי ועיצוב מחדש בין השנים 1947–1950 ובשנים שלאחר מכן.
האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים, שלפני 1948 הייתה שותפה מרכזית בבנייתה ובהתפתחותה של העיר שמחוץ לחומות, הקימה שכונות חדשות במרחב שנקרא היום מערב העיר, וחיה במרחב עירוני קוסמופוליטי.
בשכונות כמו טלביה, קטמון, בקעה ומוסררה גרו פלסטינים מוסלמים ונוצרים בני האליטה העירונית, אנשי מקצועות חופשיים, פקידים, סוחרים ובעלי קרקעות. הם חלקו את העיר עם היהודים ועם הקהילות השונות, והשתלבו בחיי הכלכלה, התרבות והחברה העירוניים. לפני מלחמת 1948, במהלכה ולאחריה, התרוקנו השכונות החדשות מהאוכלוסייה הפלסטינית, אם בכפייה ואם מרצונה לנוכח התגברות הלחימה והאלימות; אלה הם אותם חלקים גדולים של ירושלים שנכללו לאחר מכן בתחומי מדינת ישראל והפכו ל"מערב ירושלים". במקביל נעקרו גם תושביהם של עשרות כפרים פלסטיניים הסמוכים לירושלים כמו עין כארם, מאלחה וליפתא.
רבים מהם האמינו כי היעדרותם תהיה זמנית בלבד וכי ישובו לבתיהם לאחר סיום הקרבות. אולם המדינה החדשה הקימה בתוך זמן קצר מנגנונים משפטיים ומנהליים שמנעו את חזרתם ואת יכולתם לתבוע מחדש את רכושם ואת נכסיהם, ואלה הועברו לשליטת המדינה.
ממזרח ירושלים פונו גם תושביה היהודים של העיר העתיקה ושל הרובע היהודי לאחר נפילתו לידי הלגיון הערבי. בתוך חודשים ספורים הפכה ירושלים מעיר מעורבת לעיר מחולקת
עשרות אלפי תושבים הפכו לפליטים, ורבים מהם מצאו מקלט בשכונות המזרחיות של ירושלים, בעיר העתיקה, בערים בגדה המערבית, בירדן ובמדינות ערב השכנות. כך הושלמה למעשה העברה כמעט מלאה של האוכלוסייה הפלסטינית ממערב ירושלים. האזור, שהיה לפני כן מרכז עירוני מגוון ורב־תרבותי, הפך בהדרגה למרחב יהודי כמעט בלעדי.
העיר העתיקה ושכונות כמו שיח' ג'ראח, ואדי אל־ג'וז, באב א־זהרה, א־טור וסילואן, שלפני המלחמה התגוררו בהן פלסטינים, סבלו כעת מהעומס הדמוגרפי לאור המציאות החדשה במערב העיר והפליטים שקלטו אליהן. ממזרח ירושלים פונו גם תושביה היהודים של העיר העתיקה ושל הרובע היהודי לאחר נפילתו לידי הלגיון הערבי. בתוך חודשים ספורים הפכה ירושלים מעיר מעורבת לעיר מחולקת, שבה כל אחד מחלקיה נעשה הומוגני יותר מבחינה לאומית.
בשנת 1950 סיפחה ירדן את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים, והעיר הפכה למרכז המנהלי, הדתי והתרבותי של הפלסטינים בגדה. אומנם עמאן הייתה בירת הממלכה הירדנית, אך ירושלים שמרה על מעמדה כסמל דתי ולאומי וכמרכז החיים העירוניים של הפלסטינים. מוסדות הממשלה הירדניים, בתי המשפט, מוסדות הדת, בתי הספר ובתי החולים המשיכו לפעול בעיר, ואף הורחבו כדי לתת מענה לאוכלוסייה הגדלה.
האוכלוסייה במזרח ירושלים בתקופה הירדנית הייתה מגוונת מבחינה חברתית. לצד המשפחות הירושלמיות הוותיקות, שנמנו עם האליטה העירונית של התקופה העות'מאנית והמנדטורית, חיו בעיר אלפי פליטים מן השכונות המערביות ומכפרי הסביבה שנכבשו במלחמה. אליהם הצטרפו תושבים מן הכפרים שבהרי ירושלים, והשתלבו בהזדמנויות הכלכליות, במוסדות החינוך והבריאות. כתוצאה מכך גדלה אוכלוסיית מזרח ירושלים במהירות, והאזור הפך למוקד משיכה עבור החברה הפלסטינית בפרט והאוכלוסייה של ארצות האזור בכלל.
אחת המשמעויות העמוקות ביותר של חלוקת העיר הייתה ניתוקם של תושבים מנכסיהם
השינוי הדמוגרפי כלל גם שינוי במבנה החברתי. ירושלים הייתה מאז ומתמיד עיר של משפחות עירוניות ותיקות, שמילאו תפקיד מרכזי בפוליטיקה, בחינוך, בדת ובניהול מוסדות הואקף. אולם לאחר 1948 נפגעו מוסדות הואקף שנעקרו בעקבות המלחמה, ובה בעת גדל משקלם של הפליטים ושל האוכלוסייה הכפרית שהיגרה לעיר. תהליך זה יצר מפגש בין תרבות עירונית ותיקה לבין אוכלוסיות חדשות, והרחיב את מגוון הקבוצות החברתיות שחיו בעיר.
אחת המשמעויות העמוקות ביותר של חלוקת העיר הייתה ניתוקם של תושבים מנכסיהם. אלפי פלסטינים שחיו במזרח ירושלים החזיקו לפני 1948 בתים, חנויות, בתי מלאכה וקרקעות במערב העיר, אך לאחר המלחמה לא היו יכולים עוד להגיע אליהם. הנכסים הועברו לניהול המדינה בישראל, ובעליהם הפכו למעשה לפליטים בתוך עירם. מצב זה השפיע עמוקות על הכלכלה העירונית ועל המבנה החברתי של הקהילה הפלסטינית.
במקביל לכך, הקו שחילק את העיר ניתק גם קשרים כלכליים וחברתיים. רחובות שהיו בעבר עורקי תנועה מרכזיים הסתיימו לפתע בגדרות תיל, בחומות ובמחסומים. אזורי מסחר איבדו את קהל לקוחותיהם, ומשפחות רבות נותקו מקרוביהן. ירושלים, שהייתה במשך מאות שנים מרכז אזורי אחד, הפכה לשתי ערים שהתפתחו במסלולים שונים.
למרות זאת, במזרח ירושלים של שנות החמישים והשישים התרחבה הבנייה בשכונות כמו בית חנינא, שועפאט, א־טור, בית צפאפא, ראס אל־עמוד ושיח' ג'ראח. מוסדות ציבור חדשים הוקמו, והעיר המשיכה למשוך אליה אוכלוסייה חדשה. המסחר ברחובות צלאח א־דין וא־סולטאן סולימאן התפתח, ובתי מלון, חברות תיירות ונסיעות ובתי קפה תרמו לחיי העיר.
תקופה זו הגיעה לסיומה בעקבות מלחמת יוני 1967, כאשר ישראל כבשה את מזרח ירושלים. זמן קצר לאחר מכן הורחבו גבולותיה המוניציפליים של ירושלים באופן משמעותי, ושטחים נרחבים מן הגדה המערבית צורפו לעיר. ישראל החילה עליהם את החוק, המשפט והמנהל הישראליים, בשעה שרוב תושביהם הפלסטינים קיבלו מעמד של תושבי קבע ולא אזרחות ישראלית. בכך נפתח פרק חדש בתולדות ירושלים, המאופיין במאבקים סביב תכנון עירוני, קרקעות, זהות, שירותים עירוניים ומעמדה הפוליטי של העיר.
