צפונית לירושלים, בצמוד לשדה התעופה קלנדיה (עטרות), שוכן כפר ששטחו כ־5,472 דונם. הכפר לא התאפיין לאורך השנים בצפיפות אוכלוסין גבוהה: בשנת 1922 לא עלה מספר תושביו על 189 נפשות, וגם בשנת 1997 עמד מספרם על 12,893 בלבד. עם זאת, בשני העשורים האחרונים זינק מספר תושביו ל־150 אלף איש, והוא הפך לאחד האזורים הצפופים ביותר בירושלים. כיצד ייתכן שאוכלוסייתו של כפר שקט צמחה באופן דרמטי כל כך? ומאין הגיעו כל האנשים האלה?
בְּרֵאשִׁית הייתה ירושלים
כדי להבין את ירושלים, יש לחזור אחורה מעט אל שנת 1948. העיר נחצתה אז לשניים: מזרחה תחת השלטון הירדני, ומערבה תחת המדינה הישראלית הצעירה. מבט אל צפון־מזרח העיר באותם ימים עוד חשף את הרצף הגאוגרפי הטבעי בין ירושלים לרמאללה, שחוברו זו לזו באמצעות שורת כפרים, ובהם כפר עקב.
באותם ימים, היו הליכי ההסדרה של הקרקעות והרישום בטאבו שיזמה הממשלה הירדנית מתבצעים באופן מלא. אלא שלמרבה הצער, לא הושלמו הליכי הרישום, שכן המשימה הזו נקטעה בשנת 1967 בעקבות המלחמה והכיבוש הישראלי של האזור.
בעקבות כיבוש חלקה המזרחי של העיר, הוציא המושל הצבאי צו להקפאת הליכי הסדר המקרקעין. במקביל לכך, שרטטה ועדת הגבולות הישראלית מחדש את גבולות ירושלים ברוח התפיסה הציונית: מקסימום שטח עם מינימום ערבים. כך התרחב השטח המוניציפלי של ירושלים מ־38.1 קמ״ר ל־108 קמ״ר.
באשר לאוכלוסייה, שיעורם של הפלסטינים בעיר בגבולותיה החדשים עמד על כ־26%, לעומת 74% יהודים. ועדת גפני, הוועדה הבין־משרדית לבדיקת קצב הפיתוח בירושלים, המליצה ב־1973 לשמר את היחס הזה בין יהודים לערבים בעיר כעיקרון דמוגרפי בתכנון העיר.
במקביל לכך, הותירה הממשלה הישראלית את תושבי מזרח ירושלים במעמד של תושבי קבע בלבד, מבלי להעניק להם אזרחות. מעמד זה הותנה בכך שירושלים תישאר "מרכז חייהם", ובכך העמיד אותם תחת איום מתמיד של שלילת תושבותם. כך הפכה מאז מדיניות זו לכלי מפתח בעיצוב פניה של ירושלים – בפרט של חלקה המזרחי – בדמותה כיום: עיר המושתתת על מנגנונים של טרנספר והפרדה.
רק בשנת 2025 נרשמו בשכונות מזרח העיר יותר מ־260 הריסות, רובן המכריע בטענה של בנייה "בלתי־חוקית"
תֹהוּ וָבֹהוּ
עיצוב פניה של העיר לא הסתכם בהרחבת הגבולות בלבד. כדי לעצב את המרחב העירוני החדש, היה צורך לעצב גם את אפשרויות החיים שבתוכו. כך, כ־41% מקרקעות מזרח ירושלים סווגו מאז 1967 כשטחים ירוקים שבהם נאסרה הבנייה. כמו כן כ־43.5% מאדמות מזרח ירושלים הופקעו מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, חוק נכסי נפקדים 1950 וחוק התכנון והבנייה 1965.
במילים אחרות, רוב אדמות מזרח ירושלים הוצאו בפועל ממעגל האפשרויות להתפתחות עירונית פלסטינית. לפי עבד אל־ראוף ארנאוט, רק כ־12.1% מקרקעות מזרח ירושלים נותרו זמינות לבנייה. אולם גם בשטחים אלה, הרשויות הישראליות מערימות קשיים כבדים על קבלת היתרי בנייה. כך, נוכח הקושי הכבד בקבלת היתרי בנייה, נדחקו שוב ושוב תושבי מזרח ירושלים לבנייה ללא היתר.
מנגד, הפכה מדיניות הריסת המבנים בטענה של בנייה "בלתי־חוקית" לכלי מרכזי בידי העירייה לבלימת ההתרחבות הטבעית של הפלסטינים בעירם. ולא מדובר בהיסטוריה רחוקה: רק בשנת 2025 נרשמו בשכונות מזרח העיר יותר מ־260 הריסות, רובן המכריע בטענה של בנייה "בלתי־חוקית".
ויְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ ירושלים
בין שטחים פתוחים לבתים הרוסים, נזקקו תושבי מזרח ירושלים לפתרון דחוף שיאפשר להם להישאר בעיר ובמקביל להמשיך ולהתרחב מבחינה עירונית. בשנת 2003, סיפקה התוכנית לתוואי גדר ההפרדה של דני תרזה מוצא מהמצוקה הזו, או ליתר דיוק שני מוצאים.
לפי מכון ירושלים, אחת המטרות המרכזיות בהקמת הגדר הייתה "ניתוק ירושלים מהרצף הגאוגרפי הטבעי שלה עם הגדה המערבית". אולם בפועל, תוואי הגדר ביתר שני שטחים שנמצאים בתחום השיפוט המוניציפלי של העיר עצמה, כלומר שתושביהם מחזיקים במעמד תושב בישראל, והותיר אותם מחוץ לגדר ההפרדה.
האחד הוא מחנה הפליטים שועפאט, שבו לא נעסוק בהרחבה, והשני הוא כפר עקב שבצפון ירושלים. אף ששני האזורים נותרו בתחום השיפוט המוניציפלי, הגדר והמחסומים ניתקו אותם בפועל מירושלים וממנגנוני אכיפת החוק שלה.
הניתוק הזה דחק את התושבים ל"אזור אפור" נטול תכנון, שבו השירותים המוניציפליים הידרדרו בהתמדה. במקביל לכך, הנוכחות הישראלית באזור הצטמצמה לפשיטות צבאיות בלבד, בייחוד לאור סמיכותו של מחנה הפליטים קלנדיה לכפר עקב.
מאז, המחיר שתושבי ירושלים משלמים על עצם ההיאחזות בעירם הוא כבד: טרנספר אל מעבר לגדר, המלווה בהתפרקות מלאה של השירותים המוניציפליים; שם הם מתמודדים עם אספקת מים של יום או יומיים בשבוע בלבד, אובדן הביטחון האישי, מחסור בשטחים פתוחים ושחיקת ההשתייכות העירונית והחברתית.
מעבר לכך, עצם התנועה בתוך עירם גובה מהם שעות יקרות מדי יום במחסומים, כשמעבר במחסום בודד עשוי להימשך למעלה משעתיים. וכל זה תמורת מה? תמורת שמירה על תעודת התושב, המסמך היחיד המאשר את קיומם בעיר. וכמובן, תמורת האפשרות להתרחב ולבנות בתחום המוניציפלי של עירם.
זאת מציאות בלתי־נתפסת: לאחר שחומת ההפרדה הפרידה בין תושבי כפר עקב לעיר שאליה הם שייכים – ירושלים, מעמד התושבות אינו מאפשר להם לעבור לאזורים אחרים הסמוכים אליהם מאחר שהם בגדה המערבית, ומעבר לשם יגרור אובדן של מעמד התושב. שכן אובדן התושבות עבור פלסטינים תושבי ירושלים אינו מצטמצם לאובדן ביטוח לאומי או אפשרויות התעסוקה בישראל, כפי שנהוג להציג, אלא פירושו גם אובדן מעמדם המשפטי וזכותם להתגורר בעירם.
הפיכתו של כפר עקב מכפר שקט ליישוב צפוף בתוך פחות מרבע מאה היא ביטוי מעשי לתהליך מתמשך של טרנספר שקט מאז 1948
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ: מגדלים והתנחלויות
בניגוד למחנה הפליטים שועפאט, שהוקם בתקופה הירדנית, כפר עקב היה יישוב עצמאי בצפון ירושלים. במהלך הליכי הסדר הקרקעות שקדמו לשנת 1967, הוסדרו 3,420 דונם מאדמותיו, ואילו כ־40% משטחו נותרו ללא רישום. לאחר כיבוש 1967, הוכרזו כ־60% מן הקרקעות שלא הוסדרו כ"אדמות מדינה", ועליהן הוקמה ההתנחלות כוכב יעקב בשנת 1985.
עד להקמת גדר ההפרדה שקמה במתווה שהציע דני תרזה, לא היה כפר עקב יישוב בעל צפיפות אוכלוסין גבוהה: נתוני 1997 מצביעים על כך שמספר תושביו לא עלה על 12,893 נפש. כיום לעומת זאת, כאמור, ההערכות מדברות על זינוק לכ־150 אלף תושבים.
גידול מסיבי זה הוא תוצאה של גל הגירה פנימי שנכפה בעקבות חנק ההתרחבות העירונית בתחומי ירושלים. בהיעדר אכיפה של חוקי הבנייה מעבר לגדר, הפך הכפר ליער של מגדלי מגורים: בניינים בני 12 עד 16 קומות הצמודים זה לזה, עד שלעיתים מפרידים ביניהם שלושה או ארבעה מטרים בלבד.
במילים אחרות, כפר עקב הפך לדוגמה מובהקת במזרח ירושלים למה שמכונה "טרנספר אתני שקט". מדובר בעיצוב מחדש של המרחב הדמוגרפי והמשפטי, הדוחק את האוכלוסייה הפלסטינית לאזורים מבודדים בשולי תחום השיפוט המוניציפלי.
כך למשל, בשעה שהצורך השנתי ביחידות דיור במזרח העיר עמד ב־2017 על כ־1,500 יחידות, אושרו בפועל, לפי נתוני "עיר עמים", כ־400 בלבד. לפיכך, הפיכתו של כפר עקב מכפר שקט ליישוב צפוף בתוך פחות מרבע מאה היא ביטוי מעשי לתהליך מתמשך של טרנספר שקט מאז 1948, שמטרתו לשלול מירושלמים פלסטינים את זכותם לעיר.
וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ
הסיקור הישראלי סביב כפר עקב בשנתיים האחרונות כבר אינו מדבר במונחים של קיפוח והזנחה. במקום זאת, השיח המיליטריסטי והימין המתנחלי מעצבים מחדש את דימויה כ"מובלעת טרור שיצאה משליטה", המאיימת על ביטחון ירושלים.
אחד הקולות הבולטים בשיח החדש היה קולה של תנועת הימין המתנחלי רגבים. מאז ראשית 2024 פרסמה התנועה שורת דוחות בעלי אופי מסית. היא לא הסתפקה בדרישה להריסת כ־800 מבנים בטענה לקרבה לגדר ולבנייה בלתי־חוקית, אלא גם שיווקה את כפר עקב כ"איום מיידי" וכתרחיש של "עזה שנייה" בשערי העיר. אירוניה טמונה בכך שהגדר עצמה נחשבת לבלתי־חוקית לפי הדין הבין־לאומי.
השיח המסית לא נשאר ברמת התקשורת בלבד. בשטח הוא קיבל ביטוי ממשי עם השקת מבצע "מגן הבירה" בהובלת מפקד מחוז ירושלים ניצב אבשלום פלד. מסוף 2025 הפכה שכונת כפר עקב ליעד לפשיטות כמעט יומיומיות.
צירים מרכזיים נחסמו, עסקים נסגרו, ובוצעו מעצרים תוך שימוש בגז מדמיע ובירי אקראי לעבר התושבים. כך שובשה לחלוטין שגרת החיים בשכונה. פעולות אלו כללו גם פגיעה ישירה במרכז ההכשרה קלנדיה של אונר"א. המרכז משמש להכשרה מקצועית של פליטים המתגוררים במחנה קלנדיה, וממוקם ברחוב שדה התעופה בכפר עקב, בקרבת מחנה קלנדיה.
במקביל לכך, במהלך סיור בכפר עקב, דרש חבר הכנסת צבי סוכות להכניע את "מובלעת הטרור" ולשלול את התקצוב מבתי הספר העירוניים שלה. בהמשך, ב־5 באוגוסט 2026 פשטו כוחות הצבא על האזור ועל מחנה הפליטים קלנדיה במבצע שנמשך יותר מ־38 שעות. במהלך המבצע נעשה שימוש בטקטיקת הפחדה ובלחץ תקשורתי סביב מניעת תרחיש של "עזה שנייה", כפי שהצהיר דובר צה"ל לערוץ 14.
כך הפכה שכונת כפר עקב למוקד עניין מחודש עבור הימין המתנחלי, בעיקר בעקבות החייאת תוכנית ההתנחלות בעטרות מצפון ומצפון־מערב לכפר. במקביל לכך, מקודמת סלילתו של כביש 45, שנועד לחבר בין אזור מזרח בנימין לירושלים דרך מרחב קלנדיה ועטרות.
תוואי הכביש עובר מדרום לכפר עקב ומצפון לא־ראם, ומתחבר למערכת הכבישים באזור חיזמא מדרום־מזרח לכפר עקב. כך המחנק על השכונה הולך ומתהדק, ובידודה הגאוגרפי, החברתי והכלכלי מחריף מיום ליום.
על רקע זה, שכונת כפר עקב נכנסת כעת לשלב חדש ומורכב שבו תושביה הירושלמים, אשר נדחקו אליה בעקבות מדיניות מתוכננת, ניצבים מול תהליך מואץ של מיליטריזציה וביטחוניזציה הרודף אחריהם גם בתוך המרחב שאליו גורשו.
כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם
מאחורי תהליך זה עומד גם מנגנון הסתה הנשען על מניפולציה בנתונים. אחד הנתונים שרגבים מרבה להציג הוא הטענה כי כ־50% מהפיגועים בין 2014 ל־2018 יצאו מכפר עקב וממחנה שועפאט יחד.
מקורו של נתון זה בפרסום של דוד קורן מ־2019, שבו הוצגה הערכה שכ־50% ממבצעי הפיגועים בתקופה 2014–2017 הגיעו משכונות מחוץ לגדר. קורן אינו מציג במאמר את הנתונים שעליהם הערכה זו מבוססת, ואינו מפרט את חלקה של כל אחת מהשכונות בנפרד.
ב־2024 חזר נדב שרגאי על אותו נתון במאמר שפורסם במקור ראשון, וגם בו הוצג כפר עקב כחלק ממרחב שהוא מוקד לטרור. באותה שנה אימצה רגבים את הנתון בניסוח שונה: "על פי מכון ירושלים 50% מהפיגועים בבירה בין 2014 ל־2018 יצאו מכפר עקב וממחנה הפליטים שועפט". אף שמכון ירושלים אינו מציג מחקר הכולל נתון כזה, רגבים מייחסת אותו למכון כנתון רשמי.
אין מדובר בשינוי ניסוח קוסמטי בלבד; הצגת הנתון ללא הנתונים המקוריים שעליהם הוא מבוסס מאפשרת להציג את כפר עקב ואת מחנה שועפאט כמקור משותף למחצית מהפיגועים. כך למשל, גם אם נניח לצורך ההמחשה ש־48% מהאירועים מיוחסים למחנה שועפאט, ורק 2% לכפר עקב, חיבור הנתונים המגמתי מייצר מצג שווא ומדביק לשתי השכונות מעמד זהה.
אף שהטענה בדבר 50% מהפיגועים מוטלת בספק, היא מסייעת להציג את כפר עקב כ"מובלעת טרור" ולהשתמש באירועי 2014–2018 כדי לבסס את דימויה גם כיום. זאת בניגוד להגיונה של החלטת הממשלה 3790, אשר אושרה ב־2018 בעקבות אותם אירועים, וקבעה כי צמצום הפערים החברתיים־כלכליים במזרח העיר נדרש לחיזוק היציבות והביטחון.
המדיניות המתגבשת מתוך השיח הנוכחי פועלת בדיוק בכיוון ההפוך: במקום לצמצם את הפערים, היא מעמיקה אותם וממנפת את שיח ה"טרור" ככיסוי פוליטי לשרטוט מחדש של ירושלים. לשם כך, היא קוטעת את הרצף הגיאוגרפי הטבעי, מעצבת מציאות המנוכרת לתושביה ומגייסת מחדש את דפוסי ההסלמה של 2014–2018 כדי להצדיק את המהלך.
