בשנים האחרונות, ההיסטוריונית אלכסה סטילר מאוניברסיטת ציריך בוחנת מחדש את האופן שבו הובן ובא לידי ביטוי המושג "ג'נוסייד" במשפטי נירנברג לאחר מלחמת העולם השניה, לפני שהוכרזה ב־1948 ונכנסה לתוקף ב־1951 אמנת האו"ם בדבר מניעה של פשע הג'נוסייד והענשה בגינו. המאמר האחרון שפרסמה בכתב העת Anthropological Theory בוחן סוגיה זו לאור הדחיפה בעשורים האחרונים במחקר הג'נוסייד ובתחומים משיקים לראות באלימות הקולוניאלית שהפעילו המעצמות האירופיות ומעצמות אחרות אירועים ותהליכים ג'נוסיידליים.
סטילר מתחילה את הדיון עם תפיסתו של רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע את המונח "ג'נוסייד". כפי שהיא מציינת, תפיסתו של למקין לגבי המושג הייתה רחבה. למקין ניסח זאת כך:
"באופן כללי, ג'נוסייד אין משמעו בהכרח ההרס (destruction) המיידי של אומה, מלבד כאשר הוא מושג באמצעות הרג המוני של כל חברי האומה. המונח מכוון לסמן תוכנית מתואמת של פעולות שונות שמטרתן הרס היסודות המהותיים של חיי הקבוצות הלאומיות, מתוך כוונה להשמיד את הקבוצות עצמן.
"היעדים של תוכנית כזו יהיו פירור המוסדות הפוליטיים והחברתיים של התרבות, השפה, התחושות הלאומיות, הדת והקיום הכלכלי של קבוצות לאומיות וההרס של הביטחון האישי, החירות, הבריאות, הכבוד ואפילו החיים של אינדיווידואלים השייכים לקבוצות כאלו.
"ג'נוסייד מכוון נגד קבוצה לאומית כישות, והפעולות המעורבות [בו] מכוונות נגד אינדיווידואלים לא כיחידים, אלא כחברים בקבוצה הלאומית."
הרס המוסדות הפוליטיים של קבוצה, ההרס הכלכלי שלה, ההרס של מוסדותיה ושל יצירתה התרבותית, חיסול מנהיגותה, פירוק המסגרות המשפחתיות, מניעת ילודה ועוד – כל אחד מצעדים אלו, מבחינת למקין, היה אמצעי של הרס קבוצה.
למקין מצביע על אופי זה של ג'נוסייד גם במקומות אחרים כתהליך במובן שהפגיעה בקבוצה עשויה להתחיל עם שלילת הזכויות הפוליטיות שלה, נישול כלכלי, פגיעה תרבותית, הרס ההנהגה, פירוק משפחות ומניעת ילודה, כלומר עם צעדים שעשויים בפני עצמם להביא להרס הקבוצה או לשמש כצעדים מקדימים להתקפה כוללת יותר עליה. הרג פיזי של חברי הקבוצה היה מבחינת למקין "השלב האחרון והאפקטיבי ביותר של ג'נוסייד".
למקין עמד על הצורך לקבוע חוק בין־לאומי שיאסור השמדת קבוצות לאומיות, אתניות, "גזעיות" ודתיות עוד זמן רב לפני השואה
האינטרסים מאחורי אמנת הג'נוסייד של האו"ם
כפי שסטילר מזכירה, במהלך ניסוח אמנת הג'נוסייד של האו"ם, חלקים ניכרים מתפיסתו של למקין לגבי התופעה – במיוחד ההיבטים שכללו את הרס תרבות הקבוצה – הוסרו מהגדרת הפשע, והדגש נותר על מה שמכונה ההרס הפיזי והביולוגי של הקבוצה: הרג של חברי הקבוצה, גרימת נזק פיזי ונפשי חמור לחברי הקבוצה, יצירה מכוונת של תנאי חיים שנועדו להביא להרס הפיזי של הקבוצה במלואה או בחלקה ומניעת ילודה בקבוצה.
ההיבט היחיד שנותר ממה שבמקור היה חלק מההשמדה התרבותית של הקבוצה – העברת ילדי הקבוצה בכפייה לקבוצה אחרת – מפורש גם הוא לעיתים קרובות כחלק מההרס הפיזי של הקבוצה.
כל אלו, יש לזכור, הם בבחינת מעשי ג'נוסייד אם נעשו מתוך כוונה להרס הקבוצה (intent to destroy) במלואה או בחלקה. כמו בהיבטים אחרים של החוק הבין־לאומי בתקופה זו, סטילר כותבת, אמנת הג'נוסייד הייתה אמנה בין המדינות והאומות "המתורבתות" במובן זה ש"המעצמות הקולוניאליות שנותרו והמושבות הקולוניאליות הוותיקות [למשל ארה"ב, ש"ל], אשר היו רוב המדינות שנציגיהן ישבו בוועדה שניסחה את טיוטת האמנה, ניסחו את אמנת הג'נוסייד באופן כזה שלא תפריע לאינטרסים הפוליטיים שלהן, ולא תגביל את מרחב הפעולה שלהם בקולוניות ובטריטוריה המדינתית שלהן".
כדי להבין את דבריה של סטילר, יש לחזור לתהליך שבו נוצר המושג ג'נוסייד וליצירת אמנת הג'נוסייד.
"אומה נהרגה והאשמים שוחררו. מדוע אדם נענש כשהוא הורג אדם אחר, אך ההרג של מיליון הוא פשע חמור פחות מן ההרג של אדם אחד?" כשלמקין הציג שאלה זו לפרופסורים באוניברסיטה, הם העלו את קדושת ריבונותן של המדינות
רפאל למקין והגדרת הג'נוסייד
בניגוד לתפיסה פופולרית, מקורו של המושג אינו בשואה והוא לא נועד להתייחס רק לשואה. למקין עמד על הצורך לקבוע חוק בין־לאומי שיאסור השמדת קבוצות לאומיות, אתניות, "גזעיות" ודתיות עוד זמן רב לפני השואה.
על פי עדותו שלו, הוא הרבה לקרוא בנושא כבר מגיל צעיר, וגם אם ניקח עדות זו בעירבון מוגבל, ידוע שהוא הושפע מההיסטוריה של פוגרומים ורדיפות אנטישמיות במזרח אירופה (היהודים היו עבורו "הקורבנות הקלאסיים של ג'נוסייד"); מהשיח על רצח העם הארמני במשפט שנערך בגרמניה ב־1921 לסוגומון טהליריאן, ארמני שהתנקש בברלין בטלעת פאשה, שהיה האחראי המרכזי לרצח העם הארמני ומצא מקלט בגרמניה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה; וממשפטו של שלום שוורצברד ב־1926, שהתנקש בחייו של סיימון פטליורה, המנהיג הלאומני האוקראיני שכוחותיו היו אחראים לרצח אלפים רבים של יהודים באוקראינה במלחמת האזרחים באימפריה הרוסית.
כשהיטלר עלה לשלטון בינואר 1933, כבר היה ללמקין ניסיון משפטי ענף. הוא פרסם חיבורים על המשפט הפלילי הסובייטי, על דיני העונשין של איטליה בימי הפשיזם ועל חוקים פולניים. את "מיין קאמפף" זיהה למקין כתוכנית רצחנית שהתווה רודן שזה עתה עלה לשלטון, ובעקבות זאת הציע ב־1933 שעל חבר הלאומים להכיר בפשעים שאותם כינה באותו זמן "ברבריות" – כלומר ההרס הפיזי של קבוצות באמצעים שונים – ממעשי רצח המוניים ועד הרס הבסיס הכלכלי של הקבוצה, ו"ונדליזם" – כלומר הרס מוסדות התרבות והמורשת התרבותית של הקבוצה.
הייתה זו דרכו להזהיר מפני עליית הנאצים לשלטון ותחילת רדיפתם של היהודים וגם לבטא את תפיסתו בנוגע לטרור הסטליניסטי ולהרעבתם למוות של מיליונים על ידי משטרו של סטלין, בפרט באוקראינה ובקזחסטן, ובאופן כללי יותר את הדיכוי של קבוצות אתניות ולאומיות בברית המועצות בשם המהפכה.
המושג, הגדרתו וכינונו כחוק בין־לאומי מחייב נועדו למנוע השמדת קבוצות גם אם תתרחש ממניעים שונים ובאופנים שונים מאשר מה שביצעו הנאצים
עבור למקין, הבעיה היסודית הייתה הנורמות המקובלות ביחסים הבין־לאומיים. כפי שניסח זאת בהקשר של שחרור פושעי מלחמה טורקים על ידי בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהתייחס לרצח העם הארמני: "אומה נהרגה והאשמים שוחררו. מדוע אדם נענש כשהוא הורג אדם אחר, אך ההרג של מיליון הוא פשע חמור פחות מן ההרג של אדם אחד?" כשהציג שאלה זו לפרופסורים שלימדו אותו באוניברסיטה, הם העלו בתגובה את קדושת ריבונותן של המדינות. "ריבונות", טען למקין נגדם, "אינה יכולה להיות מובנת כזכות להרוג מיליוני חפים מפשע".
המושג "ג'נוסייד" (חיבור בין המילה היוונית “genos” שמשמעה שבט, גזע או אומה, למילה הלטינית caedes שממנה נגזר “cide“ – רצח), שהציג למקין לראשונה בספרו "שלטון הציר באירופה הכבושה" מ־1944 לאחר שרוב משפחתו נרצחה בידי הנאצים בפולין, נועד להגדיר פשע זה של הרס קבוצות ולהבהיר את הצורך לחוקק חוק בין־לאומי שימנע את ביצועו, ובכלל זה כשהוא מתרחש כנגד קבוצות מיעוט בגבולותיה הריבוניים של המדינה.
אין ספק שהאופן שבו הנאצים הפכו השמדת קבוצות, בראש ובראשונה היהודים, לפרויקט אידאולוגי ומדינתי, דחף את למקין לנסח ולתאר את הפשע באופן שיטתי יותר, והביא למוכנות רבה הרבה יותר בקרב הקהילה הבין־לאומית להכיר בפשע זה על ידי חקיקה של אמנת הג'נוסייד.
אך גם למקין עצמו וגם מרבית נציגי המדינות שהשתתפו בניסוח האמנה עמדו על כך שאין לזהות את המושג עם "הפתרון הסופי" או עם השואה בכללותה; שהנאצים ביצעו מעשי ג'נוסייד גם בקבוצות אחרות, גם אם שואת היהודים הייתה הקיצונית והשיטתית ביותר שבהן; שרציחות עמים, על צורותיהן השונות, בוצעו לעיתים לא רחוקות גם בעבר; ושהמושג, הגדרתו וכינונו כחוק בין־לאומי מחייב נועדו למנוע השמדת קבוצות גם אם תתרחש ממניעים שונים ובאופנים שונים מאשר מה שביצעו הנאצים.
התובע הראשי של ארצות הברית במשפטי נירנברג היה מוטרד מהאפשרות שניתוק הקשר בין "פשעים נגד האנושות" ובין המלחמה יביא לכך שארצות הברית עצמה תואשם בעתיד בפשעים מסוג זה על רקע חוקי האפליה נגד שחורים שנהגו בתוכה
בין פשעים נגד האנושות למלחמה לא־חוקית
לנוכח השמדת היהודים, כמו גם מעשי הג'נוסייד שבוצעו נגד הרומה (הצוענים), הפולנים וקבוצות אחרות, היה אפשר אולי לצפות שלמושג "ג'נוסייד" יהיה במשפטים אלו תפקיד מרכזי. אכן, משפטי נירנברג היו נקודה חשובה בדרך להכרה בג'נוסייד כפשע, אך במידה רבה דווקא בדרך השלילה.
במוקד ההאשמות במשפטים הייתה המלחמה התוקפנית או "הפשעים נגד השלום" שביצעה גרמניה הנאצית, כלומר העובדה שפתחה במלחמה שהייתה מלחמת כיבוש ולא לצורך הגנה עצמית או ממניעים לגיטימיים אחרים. "הזכות" של המעצמות המנצחות לשפוט את בכירי הנאצים על "הפשעים נגד האנושות" שביצעו, נקשרה במלחמה התוקפנית שבמהלכה הם התרחשו.
רוברט ג'קסון, התובע הראשי של ארצות הברית במשפטי נירנברג, הציג זאת כך ב־1945: "עיקרון מרכזי במדיניות החוץ של ממשלתנו היה שענייני הפנים של ממשלה אחרת אינן מענייננו… הסיבה שתוכנית זו של השמדת היהודים והרס זכויות מיעוטים [בתוך גרמניה] נהפכה להיות עניין בין־לאומי היא זו: היא הייתה חלק מתוכנית של מלחמה לא־חוקית". ג'קסון הדגיש שאינו רואה "שום בסיס אחר" שמצדיק את שיפוט מנהיגי גרמניה על זוועות שבוצעו "בתוך גרמניה, תחת החוק הגרמני או אף תוך כדי הפרה של החוק הגרמני".
הוא היה מוטרד בין השאר מהאפשרות שניתוק הקשר בין "פשעים נגד האנושות" ובין המלחמה יביא לכך שארצות הברית עצמה תואשם בעתיד בפשעים מסוג זה על רקע חוקי האפליה נגד שחורים שנהגו בתוכה, וגם מהצורך להבחין בין ההתקפות נגד אזרחים שביצעו בעלות הברית עצמן ובין אלו של גרמניה הנאצית: האחרונות נעשו בהקשר של מלחמה תוקפנית, וכך הקישור בין "פשעים נגד האנושות" למלחמה תוקפנית סייע להדוף את טענת הצביעות ו"הצדק של מנצחים" נגד בעלות הברית ולהימנע מהאפשרות, ולו התיאורטית, שמנהיגיהן יוכלו לעמוד למשפט בגין הפגיעה הנרחבת שביצעו באזרחים.
לעצם אזכור הפשע במשפטי נירנברג ולעובדה שכמה משפטנים מהמעלה הראשונה נעשו מחויבים לקידום ההכרה בפשע זה, הייתה השפעה
הרעיון שאחד הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות שביצעו הנאצים היה ג'נוסייד, הוזכר על ידי כמה מהתובעים בנירנברג, אך כפי שסטילר מבהירה, הם הבינו מושג זה בדרכים שונות.
ג'קסון ציין שהפעולה "האיומה מכול והנרחבת ביותר" שביצעו הנאצים הייתה השמדת היהודים, והזכיר גם את הפולנים, את הרומה ואחרים כקורבנות של ג'נוסייד. כך גם התובע הבריטי הראשי סר הארטלי שואוקרוס, שהגדיר את השמדת היהודים כחסרת הקבלה בזוועותיה, אך הבין את מדיניות הג'נוסייד של הנאצים כקשת רחבה של פעולות של רדיפה והשמדה כלפי קבוצות שונות תחת שליטתם.
באותו זמן, ביקש צוות התביעה האמריקאי להראות את הכוונה מאחורי השמדת היהודים על ידי מגוון דוגמאות של התבטאויות אנטישמיות מצד הנאצים, ובכך מיקד למעשה את פשע הג'נוסייד ברצח היהודים. כפי שסטילר כותבת:
"שתי הדוגמאות ליישום המושג 'ג'נוסייד' במשפטי נירנברג… מראות כיצד הוא פוּרש באופן שונה לחלוטין עוד לפני אמנת הג'נוסייד. שתי הפרשנויות השונות של ג'נוסייד – ההבנה הפונקציונליסטית הרחבה של רדיפה והשמדה של קבוצות אנשים שונות ומעשים שונים, וההבנה האינטנציונליסטית הצרה של רצח המונים של קבוצה לאומית, אתנית או דתית יחידה – התקיימו לפיכך מאז ראשיתו המוקדמת של מושג הג'נוסייד."
נתון לפרשנות? ג'נוסייד בימי שלום
ההאשמה בג'נוסייד לא נכללה בפסקי הדין של השופטים, וההימנעות מהכרה ברורה יותר בפשע, כמו גם הקישור בין פשעים נגד האנושות ובין מלחמה תוקפנית שהותיר על כנה את האפשרות של ג'נוסייד "חוקי" בימי שלום – אלו זעזעו את למקין והניעו אותו כמו גם את השותפים שהצליח לגייס בקמפיין שניהל להכרה בפשע הג'נוסייד כפשע ייחודי תחת החוק הבין־לאומי, שעשוי להתרחש גם בימי שלום.
בכל זאת, לעצם אזכור הפשע במשפטי נירנברג ולעובדה שכמה משפטנים מהמעלה הראשונה נעשו מחויבים לקידום ההכרה בפשע זה, הייתה השפעה. במשפטי ההמשך שנערכו לפושעים נאצים בכירים לאחר מכן, בייחוד במשפטי האיינזצגרופן שהתקיימו ב־1947–1948, השתמשו התובעים שימוש נרחב למדי במושג והתייחסו בו בעיקר להשמדת היהודים.
כפי שסטילר כותבת במקום אחר, למעשה השינוי הגדול בכל מה שקשור להתמקדות בזוועות שביצעו הנאצים (במקום במלחמה התוקפנית שניהלו) ולהבנת השואה כמקרה ייחודי מתוכן, התרחש במשפטי המשך אלו.
אך עדיין נעשה במושג "ג'נוסייד" שימוש שונה על ידי תובעים ושופטים שונים: חלקם התייחסו במושג זה לכלל הניסיון הנאצי להשיג מרחב מחיה במזרח אירופה אגב השמדה של לפחות חלק מהקבוצות השוכנות באזור זה; אחרים התייחסו ספציפית לניסיון להשמיד קבוצות או חלק ניכר מהן כמו במקרה של היהודים, הרומה, הרוסים והפולנים; ויותר ויותר תובעים ושופטים החלו להשתמש במושג "ג'נוסייד" לתיאור השמדת היהודים בלבד, תוך הדגשת האידאולוגיה האנטישמית שהניעה את השואה ואת האס-אס כגוף שארגן וביצע את ההשמדה.
במסגרת הפרשנות המשפטית המורכבות הגדולה יותר של מעשי ההשמדה הנאציים צומצמה יותר ויותר לכוונה אחידה לכאורה שהניעה השמדה של קבוצה ספציפית, שמטרתה טוטלית ושנותקה בהדרגה מהאחרות
היו לכל הפחות שתי משמעויות חשובות, סטילר מסבירה באותו מקום, להתפתחויות אלו בהתייחס להשמדת היהודים: ראשית, הטלת האחריות המרכזית לרצח היהודים על האס-אס אפשרה את "הלבנתם" של שאר מוסדות המדינה של גרמניה ושל הציבור הגרמני בכללותו מאחריות לרצח. היה זה מועיל עבור ארצות הברית בשלב זה של התגבשות המלחמה הקרה והצורך לשלב את גרמניה המערבית בארכיטקטורה האסטרטגית-ביטחונית החדשה מול ברית המועצות, אך מזיק למדי בכל הקשור לדין וחשבון גרמני של ממש בגין רצח היהודים וזוועות אחרות שביצעה המדינה הגרמנית בשלטון הנאצים.
שנית, הדגש ההולך וגובר שהושם על רצח היהודים כמקרה הבולט ביותר של ג'נוסייד, על האידאולוגיה הגזענית והאנטישמית של הנאצים ככוח המניע שלו ועל האס-אס כארגון אידאולוגי קיצוני במיוחד שהיה אחראי כמעט לבדו לכאורה לרצח ההמונים – תרם גם להתגבשות התפיסה של ג'נוסייד שתבוא לידי ביטוי לאחר מכן באמנת הג'נוסייד: כאירוע של רצח המונים שמאחוריו כוונה ייחודית המוּנעת אידאולוגית להשמיד את הקבוצה ככזו.
המורכבות הגדולה יותר של מעשי ההשמדה הנאציים, כגון המעורבות של מוסדות ושל אישים רבים בעלי כוונות ומניעים שונים וריבוי הכוונות והמטרות הנאציות שהביאו לדינמיקה של מעשי רצח ההמונים השונים שביצעו – מהניסיון להשיג "מרחב מחיה" במזרח אירופה תוך כדי הנדסה דמוגרפית מסיבית ועד הניסיון להבטיח אימפריה גרמנית ללא אתגרים ביטחוניים – מורכבות זו צומצמה יותר ויותר לכוונה אחידה לכאורה שהניעה השמדה של קבוצה ספציפית, שמטרתה טוטלית ושנותקה בהדרגה מהאחרות.
משפטית, הדבר הקל את ההבחנה של ג'נוסייד מפשעים אחרים. היסטורית, הדבר לא תאם את הכאוס והמורכבות שבהם ג'נוסיידים בדרך כלל מתרחשים בפועל.
מטריה רחבה: התנועה להכרה ברצח עם
השפעה ניכרת לא פחות על מה שייהפך להכרה בג'נוסייד כפשע ייחודי בחוק הבין־לאומי, הייתה לתנועה שהתגבשה בהדרגה לתמיכה בהכרה בפשע של ג'נוסייד. בייחוד נציגי מדינות מאפריקה שראו את עצמם קורבנות של מעשי ג'נוסייד רבים בידי האירופאים, תמכו בהכרה בפשע זה, ולמקין ניסה לקדם קואליציה של נציגים אלו עם נציגים מאמריקה הלטינית ומאסיה כדי ליצור לחץ שמדינות המערב לא יוכלו לעמוד בו.
ארגוני נשים נהפכו גם הם לבעלי ברית חשובים של למקין – כבר במשפטי נירנברג הוא ניסה לקדם הכרה בעיקור, הפלות כפויות, חטיפת ילדים ואונס כמעשים ג'נוסיידלים, ולאחר מכן פנה אל ארגונים אלו ללחוץ על נציגי מדינותיהם להכיר בפשע. ארגוני דת נוצריים וארגוני עובדים בין־לאומיים ואמריקניים היו גם הם שותפים מרכזיים בקמפיין שנהפך למעשה לגלובלי לקידום אמנה שתחייב את מדינות האו"ם לפעול למניעת פשע הג'נוסייד.
קמפיין זה היה אפקטיבי דיו להביא לכך ששבועות מספר לאחר תום משפטי נירנברג, בדצמבר 1946, הכריזה העצרת הכללית של האו"ם שג'נוסייד הוא פשע תחת החוק הבין־לאומי; יש בו משום שלילת הזכות לקיום של קבוצות אנושיות שלמות, ותוצאתו היא אובדן התרומה התרבותית ותרומות אחרות לאנושות שקבוצות אלו מייצגות.
שנתיים לאחר מכן אימצה עצרת האו"ם את אמנת האו"ם למניעה והענשה של פשע הג'נוסייד, שנכנסה לתוקף לאחר אשרור של מספר המדינות הנדרש ב־1951. אך כאמור, אמנת הג'נוסייד עצמה צמצמה את המשמעות של פשע הג'נוסייד באופן ניכר, ובמידה רבה כדי להגן על האינטרסים של המדינות שניסחו אותה.
מסיבה זו, חוקרים שבחנו את השיקולים והאינטרסים ששיחקו תפקיד בניסוח האמנה, הגיעו למסקנה כי "לא פלא… שכה קשה להחיל [את האמנה]: היא נועדה להיות אות מתה"; או מסכמים את ניסוח האמנה ככזה שבו מסמך "שהחל במפורש כמסמך אנטי־קולוניאלי נהפך להיות משהו שהמעצמות הקולוניאליות יכולות היו לסבול".
מתחילת שנות האלפיים, תשומת הלב למקרי ג'נוסייד קולוניאליים התרחבה מאוד. בנפרד, ועם זאת עם קשר הדוק לתשומת לב זו, החוקרים חזרו לתפיסתו של למקין ולניתוחיו לתופעת הג'נוסייד, ובכלל זה לדגש שהציב על השמדת תרבותן של קבוצות
כפי שסטילר מזכירה, במהלך העשורים שלאחר מכן, ניסו אקטיביסטים לעשות שימוש באמנת הג'נוסייד כנגד מה שראו כמעשי ג'נוסייד אימפריאליסטיים וקולוניאליים של ארה"ב עצמה.
כך למשל כבר ב־1951, כשאקטיביסטים בארה"ב פרסמו מניפסט בשם "אנו מאשימים בג'נוסייד" שטען שממשלת ארה"ב אחראית לג'נוסייד של האפרו־אמריקאים על ידי לינצ'ים, אפליה וברוטליות משטרתית כמו גם מורשת העבדות; כך גם ב"טריבונל ראסל" על שם הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל, שיחד עם אינטלקטואלים מהשמאל כגון ז'אן פול סארטר הקים טריבונל אזרחי שביקר את פשעי ארה"ב בווייטנאם ולאחר מכן במקומות אחרים, ובכלל זה בהאשמות של ג'נוסייד.
בכך למעשה ביקשו אקטיביסטים אלו להרחיב את משמעותו של המושג כך שיכלול גם את הביטויים המבניים והפרקטיים של מה שתפסו כאימפריאליזם ונאו־קולוניאליזם מערבי.
בכל הקשור למחקר הג'נוסייד, ניסיון זה כשל ברובו בתקופה זו. הצעדים הראשונים של שדה מחקרי זה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־20 נטו לקחת את השואה כפרדיגמה המרכזית של ג'נוסייד, וככל שניסו להכניס את השואה לתוך הקשר רחב יותר של מקרי ג'נוסייד, עשו זאת תוך השוואה למקרים בולטים אחרים, בראש ובראשונה רצח העם הארמני בתקופה זו.
גם כשהתרבו מקרי המבחן שנטו חוקרים לבחון, כגון רצח הילידים ביבשת אמריקה, ה"הולודומור" באוקראינה בתחילת שנות השלושים, רצח הקומוניסטים באינדונזיה בשנות השישים של המאה ה־20 ועוד, נותרה השואה במידה רבה נקודת הפניה מפורשת או מובלעת לבחון מקרים אלו. ביקורת מסוגים שונים על הגדרת הג'נוסייד באמנת האו"ם הביאה למגוון הגדרות אלטרנטיביות לתופעה במחקר.
המעמד היחסי של השואה בחקר הג'נוסייד
היה זה לאחר רצח העם ברואנדה והזוועות ההמוניות ביוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים, שחקר הג'נוסייד הפך לשדה מחקר נרחב ופורה עם דיונים מעמיקים בהרבה על מגוון נושאים הקשורים בדינמיקה של ג'נוסייד, מחקר מפורט יותר על המקרים שכבר נדונו עד אז ומגוון מקרים נוספים שנדונו כמקרי מבחן – שנויים במחלוקת יותר או פחות – של ג'נוסייד.
בשעה שהשואה נותרה מקרה מבחן מרכזי בכל דיון בתופעה, סטילר מדגישה את האופן שבו השאלה כיצד למקם אותה במחקר המשווה של ג'נוסייד נותרה סוגיה שנויה במחלוקת.
במקביל לכך, במיוחד מתחילת שנות האלפיים, תשומת הלב למקרי ג'נוסייד קולוניאליים התרחבה מאוד. בנפרד, ועם זאת עם קשר הדוק למדי לתשומת לב זו, ניכרה חזרה בקרב חוקרים לתפיסתו של למקין ולניתוחיו לתופעת הג'נוסייד, ובכלל זה הדגש שהציב על השמדת תרבותן של קבוצות. המחלוקות על האופן שבו יש להגדיר את התופעה ועל "מיקום" השואה בתוך המחקר המשווה של ג'נוסייד נותרו בעינן, ובכלל זה ביקורות על המרכזיות של השואה בתחום, בין השאר מהדרום הגלובלי, שראו בה ביטוי לאירופוצנטריות של המחקר ושימור ההיררכיה בו אל מול זוועות המוניות היסטוריות שבוצעו כלפי ילידי הקולוניות.
סטילר מביאה ציטוט ממצה בעניין זה מההיסטוריון ההודי וינאי לאל: "מנקודת מבטם של חוקרים רבים באסיה ובעולם השלישי, השואה – לצד רציחתם של הומוסקסואלים, צוענים ומי שנחשבו למעורערים בנפשם – הביאה על עמי אירופה את האלימות שמעצמות קולוניאליות הפעילו באופן שגרתי על 'הילידים' בכל רחבי העולם במשך כמעט חמש מאות שנה". הביקורת של לאל, היא כותבת, "הגיעה בתקופה שבה חוקרי רצח עם רבים החלו לחשוב באופן דומה, וכל אלו יחד תרמו לפיצולים מוסדיים בתוך שדה המחקר".
סטילר מבהירה שהפוליטיקה של הזיכרון היא חלק בלתי־נפרד מהפוליטיקה של הג'נוסייד בתוך שדה המחקר ובציבור הרחב
המקרה של רצח עמי ההררו והנאמה בנמיביה בתחילת המאה ה־20 על ידי גרמניה, שכיום מוכר כרצח העם הראשון במאה ה־20, יכול לשמש המחשה לדינמיקה זו, ולא לחינם סטילר מזכירה אותו. העניין הגובר במקרה זה מאז שנות התשעים נבע מצד אחד מההכרה המתרחבת בחשיבות מקרים של ג'נוסיידים קולוניאליים גם להבנת התופעה וגם כהתרחקות מהאירופוצנטריות של התחום. מצד שני, חלק ניכר מהעניין בו נבע מהדיון בסוגיה השנויה במחלוקת של הקשרים בין מקרה זה לבין השואה.
שני היבטים אלו השתלבו יחד במובן זה שההכרה בתקדימים הקולוניאליים לכאורה לשואה הביאה לידי ביטוי גם את חשיבותם של תקדימים אלו ואת הנטייה הרווחת להתעלם מהם באופן יחסי עד העשורים האחרים, ובאותו זמן את העובדה שהשואה נותרה המקרה הפרדיגמטי של ג'נוסייד בתחום ובציבור הרחב; אך המתח ביניהם נותר.
הכרה ציבורית כשדה נוסף של מורכבות
העובדה שגרמניה הכירה ב־2021 בהשמדת ההררו והנאמה כג'נוסייד, ובית הנבחרים בקנדה הכיר ב־2022 בג'נוסייד שחוללה מערכת הפנימיות לילדי הקבוצות הילידיות, מבטאת את האופן שבו שיקף מחקר הג'נוסייד מגמות רחבות יותר של דחיפה להכרה ציבורית בעוולות שנגרמו לאוכלוסיות ילידיות, במידה רבה בעקבות תנועות אקטיביסטיות שהובלו ונתמכו בידי צאצאי הילידים ובעלי בריתם, כשבאותו זמן תרם מחקר הג'נוסייד לאותה הכרה ציבורית.
ההחלטה של שתי מדינות אלו שפיצויים על מקרים אלו יהיו כמעין מחווה של רצון טוב מצד המדינה ויהיו נתונים למשא ומתן משקפת את מגבלות ההכרה הזו במדינות אלו ועוד יותר מעבר להן. בדיונה במקרים אלו, סטילר מבהירה שהפוליטיקה של הזיכרון היא חלק בלתי־נפרד מהפוליטיקה של הג'נוסייד בתוך שדה המחקר ובציבור הרחב:
אילו מקרי ג'נוסייד זוכרים יותר וזוכים להכרה ציבורית ואילו זוכרים פחות, ואילו אינטרסים ותפיסות אידאולוגיות הכרה זו משרתת; אילו מקרים נתפסים כמקרים הפרדיגמטיים המגדירים את תופעת הג'נוסייד, ואילו נתפסים כמקרים בשולי התופעה שאין להם השלכה משמעותית על הבנתנו אותה; איזה מקום תופס החוק הבין־לאומי בהבנתנו את התופעה, ואיזה מקום תופסת הביקורת ארוכת הימים על אותו החוק ומקורותיו.
הקריאה של סטילר היא למעשה להתרחק ממושג הג'נוסייד כפי שהוא מובן באמנת הג'נוסייד ובתפיסה שהיא מייצגת בחוק הבין־לאומי ובציבור הרחב, לעבר הבנה מורכבת הרבה יותר של הדינמיקה של אלימות המונית
סטילר מסכמת בכך שאמנת הג'נוסייד שירתה את האינטרסים של המדינות שניסחו אותה, ומגדירה צורה ספציפית של אלימות המונית שנועדה לייצג חריגה קיצונית מהנורמה המוסרית ביחסים הבין־לאומיים, כך שניתן היה לייחס אותה ל"אחר הברברי". אם כי היו תקדימים לכך גם לאורך המלחמה הקרה, במיוחד מאז שנות התשעים של המאה ה־20, התגבשה תפיסה זאת של ג'נוסייד בשיח הציבורי כך שפשע הג'נוסייד מובן באופן צר, ונעשה בו שימוש פוליטי מתמיד כדי לאפיין את הזוועות שיריבים פוליטיים מבצעים.
התוצאה אינה רק שג'נוסייד נתפס כפשע הקיצוני ביותר שניתן לבצע (על אף שמבחינת המשפט הבין-לאומי וגם מבחינה מוסרית, היררכיה זו אל מול פשעים בין־לאומיים אחרים היא כוזבת), אלא גם שאלימות המונית מסוגים אחרים נתפסת כלגיטימית או לפחות כפושעת הרבה פחות, ובכלל זה רדיפה של קבוצות שאינן מיעוטים אתניים, כמו גם אלימות מבנית ואלימות מלחמתית, ובין השאר הלגיטימציה ל"נזק משני" נרחב בקרב אוכלוסייה אזרחית.
במובן זה, שדה המחקר של ג'נוסייד עצמו, כך סטילר טוענת, משרת מדינות ושחקנים פוליטיים במתן לגיטימציה לאלימות נרחבת שהם מפעילים, כל עוד היא אינה מוגדרת כ"ג'נוסייד" ומופעלת כנגד דמויות, ארגונים ואף קבוצות שלמות המתוארים לעיתים קרובות כג'נוסיידליים ולכן כמצדיקים את האלימות המופעלת נגדם.
הקריאה של סטילר היא למעשה להתרחק ממושג הג'נוסייד כפי שהוא מובן באמנת הג'נוסייד ובתפיסה שהיא מייצגת בחוק הבין־לאומי ובציבור הרחב, לעבר הבנה מורכבת הרבה יותר של הדינמיקה של אלימות המונית, ההקשר שבו היא מתרחשת, מטרות השחקנים הפוליטיים השונים בה והאקראיות הרווחת בה, ותוך הכרה בסכנת הלגיטימציה שהתחום עצמו עשוי לספק לאלימות המונית. בכך היא מצטרפת לחוקרים מרכזיים בתחום כגון דירק מוזס ואחרים שהציעו ניתוח דומה של התחום ושל השימוש במושג ג'נוסייד, וקראו למחקר בתחום לצעוד בכיוון דומה.
תשומת הלב הבין־לאומית למקרה זה היא ייחודית, וכך גם המידה שבה שחקנים פוליטיים, אקטיביסטים וחוקרים משני צידי המתרס מושקעים בדיון לטובת או נגד כל אחד מהצדדים
ומה בנוגע לעזה?
סטילר מזכירה במאמר את סוגיית ישראל ועזה רק במשפט אחד, אך נדמה שצילה של המלחמה בעזה שורה על חלק ניכר מהדיון בו. חוקרי ג'נוסייד, היא כותבת, "עברו שינויים מעוררי השתאות בהשקפותיהם מאז מלחמת עזה. אין זה ברור עדיין כיצד לימודי הג'נוסייד יתפתחו בעתיד".
על רקע הדיון בשאר המאמר, למשפט זה יש משמעות רבה, ולא רק במובן זה שהמקרה של ישראל-עזה כבר הפך – וצפוי להיות בעתיד הנראה לעין – אחד המקרים הבולטים בדיונים ובמחלוקות בתחום. כפי שניתן להבין ממאמר זה, בניגוד לטענות חוזרות ונשנות בישראל ומחוצה לה, הפרשנויות השונות והמחלוקות כיצד יש להגדיר ג'נוסייד, אילו מקרים יש לכלול בקטגוריה זו, והמגבלות של ההגדרה המשפטית של ג'נוסייד כמו גם הפרשנויות הדומיננטיות לה במשפט הבין־לאומי – מלוות את התחום כבר עשורים ולא "הומצאו", "הורחבו", או עוותו עבור ישראל ועזה.
באותו זמן, תשומת הלב הבין־לאומית למקרה זה היא ייחודית, וכך גם המידה שבה שחקנים פוליטיים, אקטיביסטים וחוקרים משני צידי המתרס מושקעים בדיון לטובת או נגד כל אחד מהצדדים. באופן שתמיד אפיין את השימוש במושג ביחסים הבין־לאומיים אך מוקצן גם הוא במקרה של ישראל ועזה, העמדה שנוקטים רבים במחלוקת לגבי האם מדובר בג'נוסייד או לא מבטאת הזדהות פוליטית עם ישראל או עם הפלסטינים לא פחות, ואולי יותר מאשר תפיסה או הבנה ברורה של משמעות הפשע והמידה שבה סביר להחיל אותו במקרה זה.
בהקשר המאמר של סטילר, סמלית העובדה שבעקבות התייצבותה של גרמניה לצד ישראל בתביעה של דרום אפריקה נגדה באשמת ג'נוסייד, ביקר אותה נשיא נמיביה על כך והצהיר ש"אינה מסוגלת ללמוד את הלקחים מההיסטוריה המזעזעת שלה".
חוקרים וחוקרות בתחום, אפשר להניח, מושפעים מהזדהויות פוליטיות אלו לא פחות מאשר שחקנים ואקטיביסטים פוליטיים והציבור הרחב. נדמה שעבור רובם, המקרה של ישראל ועזה יותר מאשר שינה עמדות באשר למשמעותו של פשע הג'נוסייד ולמקרים שבהם יש להחיל אותו, חידד עמדות שהתקיימו עוד לפני כן בסוגיה זו וחיזק אותן, וכך גם חיזק במידה משמעותית פיצולים אידאולוגיים, מוסדיים ואישיים שהתקיימו עוד לפני כן בתחום.
לדינמיקה מורכבת זו ניתן להוסיף שהתחום עצמו קיבל בעקבות המקרה של ישראל ועזה תשומת לב ציבורית חסרת תקדים, אם במובן של הישענות על חוקרי ג'נוסייד בנקיטת עמדה לגבי מקרה זה, ואם במובן של ביקורת חריפה מצד שחקנים פוליטיים ואקטיביסטים משני צידי המתרס כלפי העמדות שהם הציגו בטענה להטיה פוליטית ולעיוות של משמעות הפשע.
במילים אחרות, הפוליטיקה של הג'נוסייד במקרה של ישראל ועזה קיבלה ממדים חסרי תקדים בתחום ומחוצה לו. כפי שסטילר כותבת בצדק, עוד מוקדם לומר כיצד יתעצב שדה המחקר של ג'נוסייד בעקבות זאת, שלא לדבר על השיח הציבורי, המשפטי והפוליטי הרחב יותר בסוגיה. אך נדמה שניתן לומר בביטחון יחסי שבכל ההיבטים הללו, יש העולם שלפני עזה – והעולם שאחריה.
