הסערה הפוליטית האחרונה סביב פסילת המפלגות המייצגות את אזרחי ישראל הערבים ופסילת חברי הרשימה המשותפת סאמי אבו שחאדה ועופר כסיף, מפנה את הזרקור ליחס של כלל המפלגות הציוניות לשתי הרשימות המייצגות את האזרחים הערבים: רע"ם והרשימה המשותפת. בעוד רע"ם מתקבלת בדרך כלל בצורה מתונה ומכילה, ורבות מהמפלגות הציוניות רואות בה שותפה אפשרית לממשלה עתידית, הרשימה המשותפת מתקבלת בחמיצות ובסירוב מוחלט לשקול את שילובה בקואליציה.
מפלגת רע"ם (רשימה ערבית מאוחדת) היא איחוד היסטורי בין מפלגת מד"ע (מפלגה דמוקרטית ערבית, נוסדה ב־1988) בראשות חבר הכנסת טאלב א־סאנע, שייצגה בעיקר את האזרחים הבדואים של הנגב, לבין הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל בראשות השיח' עבדאללה נימר דרוויש ואבראהים סרסור. עד לפני כחודש הייתה מפלגה זו קשורה למועצה המייעצת של התנועה האסלאמית, ולמעשה היא נוהגת ככל מפלגה דתית.
אם כן, מדוע המפלגות הציוניות רואות בה שותף כה טבעי? התשובה המיידית תהיה כי "מנסור עבאס הכיר בישראל כמדינה יהודית". ייתכן, אך יש לראות את ההכרה כתופעה עמוקה יותר.
רע"ם היא תופעה של אסלאם לאומי, כלומר לאומיות שמנסחת את עצמה במונחים דתיים; כמו שכתבנו במסמך "היום שעכשיו": האסלאם הלאומי הוא מקומי, שמרני ופרגמטי. מפלגות ותנועות מהזרם הזה שייכות קודם כול למציאות גאוגרפית ופוליטית ספציפית. הן קשורות לאוכלוסייה ולתנאים פוליטיים מקומיים, שמכתיבים עבורן גם את האידאולוגיה וגם את דרך הפעולה. הן מדגישות ערכים שמרניים כמו משפחה, מסורת וצניעות ופועלות בשדה הציבורי לפי הכללים הנהוגים במקום ולא מתוך מטרה לשנות מעיקרה את הזירה הפוליטית.
המתח שבין אידאולוגיה שמרנית לפרקטיקה פוליטית מוליד פרגמטיות וגישה מעשית, שפעמים רבות נתפסות בטעות כ"מתינות". לכן ליו"ר רע"ם אין בעיה להכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית כמציאות קיימת, תוך שהוא ממשיך לקדם את מטרותיו כנציג של קבוצת מיעוט בתוך המדינה.
הנהייה הישראלית אחר הגורמים האסלאמיים תוך ניכור של הגורמים הלאומיים אינה חדשה. עוד בשנות השבעים והשמונים בחרו ממשלות ישראל לשתף פעולה עם הגורמים האסלאמיים ברצועת עזה
העמדות הפרגמטיות של עבאס נתפסות בחברה היהודית-ישראלית כמופת של מתינות והכרה במקום לראות אותן כפי שהן: גילויים של פרגמטיזם וגמישות של מי שאינו מחזיק בעמדות כוח. קבלה מסוימת של רע"ם מאפשרת לחברה היהודית בישראל להרגיש כמי שמוכנה לשתף פעולה עם מפלגה ערבית, אך ללא כל תשלום מחיר בזירה של הכרה באזרחים הערבים כמיעוט לאומי, הכרה באחריות הישראלית לנכבה, מתן ביטוי שווה לתרבות ולשפה הערבית במרחב ועוד.
מחירים אלו נתפסים כהפסד במישור הלאומי, והם גם מסבירים את החמיצות והעוינות שבהן "הרשימה המשותפת" על מרכיביה השונים מתקבלת: חד"ש, שמבוססת על המפלגה הקומוניסטית תע"ל (תנועה ערבית לשינוי), שהיא מפלגה ליברלית, ובל"ד (ברית לאומית דמוקרטית), שמדגישה את הרצון לראות את ישראל כמדינת כל אזרחיה. מפלגות כמו ישר, הדמוקרטים ובעבר אף הליכוד דנות באפשרות להקים ממשלה בשיתוף מפלגת רע"ם ומוכנות לקבל את חבריה כשרים בממשלה. יו"ר רע"ם אף כיהן כשר בממשלה וכחבר קואליציה בשנים 2021–2022 לצד מפלגות יש עתיד והבית היהודי.
הנהייה הישראלית אחר הגורמים האסלאמיים תוך ניכור ואף ביזוי של הגורמים הלאומיים אינה חדשה. עוד בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת בחרו ממשלות ישראל לשתף פעולה עם הגורמים האסלאמיים ברצועת עזה בראשות השיח' אחמד יאסין, ואף סייעו להם להקים את האגודה האסלאמית (אל־מוּגַ'מַע אל־אסלאמי). בכך הם העדיפו את האסלאמיסטים על פני הארגונים הלאומיים שפעלו במסגרת אש"ף מפני שהגורמים האסלאמיים נדמו כמתונים וככאלה שמתרחקים מהנושאים הלאומיים.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הפך השיח' יאסין את האגודה האסלאמית לתנועת ההתנגדות האסלאמית, היא חמאס, ובכך חשף את האיוולת של המדיניות הישראלית.
הניסיון לפצל בין "קיצונים" ל"מתונים" בקרב הערבים הוכח כשגוי כבר יותר מפעם אחת, וגם בנושא זה כדאי מאוד שתהיה התפכחות בחברה היהודית
העובדה ששיתוף הפעולה עם הגורמים האסלאמיים, שנתפסו כמתונים ופרגמטיים, התהפך על ראשה של ישראל והקים לה יריב נחוש וקיצוני יותר מהארגונים הלאומיים הפלסטיניים לא הרתיעה את ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות לחזור ולנהל יחסי תן וקח עם שלטון חמאס בעזה תוך דחיקתה ובידודה של הרשות הלאומית הפלסטינית, שנתפסה כמסוכנת יותר, בשל שאיפותיה הלאומיות.
דחיית הזרמים הלאומיים בעם הפלסטיני לא תרמה לסיום הסכסוך, אלא להפך: היא תרמה להעמקת הייאוש הפלסטיני ולתחושת חוסר המוצא המדיני. החשש להישאר נעולים בשלטונות מבודדים בגדה המערבית וברצועת עזה תחת השלטון הישראלי, בזמן ששאר מדינות העולם הערבי חותמות הסכמי נורמליזציה עם ישראל, היה אחד הגורמים שדחפו את שלטון חמאס לפתוח במתקפת 7.10. ולמרות האסון הנורא, לא נראה שיש סימני חרטה במערכת הפוליטית הישראלית.
כאמור, ניתן לראות את הקבלה היחסית של רע"ם בציבוריות היהודית מול הדחייה של הרשימה המשותפת כשחזור של היחס האוהד והמקבל לגורמים האסלאמיים בעם הפלסטיני תוך דחייה של הגורמים הלאומיים-חילוניים בו. הסירוב להכיר בלאומיות הערבית-פלסטינית הוא אחד הגורמים המרכזיים להיעדר פתרון מדיני ולחוסר היכולת להגיע לשלום בין שני עמי הארץ.
הניסיון לפצל בין "קיצונים" ל"מתונים" בקרב הערבים הוכח כשגוי כבר יותר מפעם אחת, וגם בנושא זה כדאי מאוד שתהיה התפכחות בחברה היהודית, ובעיקר בחלקי החברה היהודית שרואים את עצמם כליברלים. באופן מעט משונה, אותם גורמים ליברליים מתנגדים למפלגות דתיות-שמרניות יהודיות, אבל מחבקים בחום מפלגה דתית-שמרנית ערבית.
על כל פנים, התפכחות בנוגע למפלגות הערביות בישראל היא הבנה שלא ניתן לעשות הפרד ומשול לאזרחים הערבים והכרה בכך שגם הגורמים שנראים פרגמטיים ומתונים לא יוותרו על זהותם הערבית ועל דרישותיהם כנציגים של מיעוט לאומי.
