הכפר שבמזרח עם הרכבת למערב

הפרדה והסתגלות, איחוד מחדש והענקת אזרחות, הפכו את בית צפאפא שבדרום לירושלים למקום ייחודי הכולל מוסדות דת וחינוך רבים, פתרונות יצירתיים לקשיי השגרה, ושילוב של זיקות תרבותיות בולטות בנוף הפלסטיני-ירושלמי

זמן קריאה: 9 דקות

בשיח הירושלמי, די בהזדהות הפשוטה "אני מבית צפאפא" כדי לעורר תגובת התפעלות בקרב יהודים וערבים כאחד. הכפר, השוכן בדרום ירושלים, מעורר תהייה שמרתקת את הרוב: היכן למקם את הכפר במפה הגאופוליטית של העיר?

שני קווים שחצו את הכפר עיצבו את התשובה לשאלה זו, והראשון סלל את הדרך לשני: מסילת הרכבת העותמאנית ירושלים-יפו שהושקה בסוף המאה ה־19 וגדר הגבול שהפרידה בין ישראל לירדן במשך קרוב ל־19 שנה. חלוקה זו עיצבה את גורלו ואת זהותו של הכפר, שהוא בעת ובעונה אחת חלק מסביבתו ושונה ממנה. במרוצת השנים הוא נעשה, בעיני הירושלמים, לסמל הפער שבין השאיפות לבין המציאות; כל צד מנקודת מבטו.

בית צפאפא שוכן סמוך לתוואי דרך חברון, המחברת בין בית לחם לירושלים. במשך דורות פיתחו תושביו זיקות חברתיות וכלכליות הדוקות לבית לחם ולבית ג'אלא בשל קרבתן הגאוגרפית, לעיתים אף יותר מאשר לעיר העתיקה בירושלים. ביטוי לכך אפשר למצוא בלהג המקומי המייחד את תושבי הכפר מיתר תושבי ירושלים, ואשר קרוב יותר ללהגים המדוברים ביישובים שמדרומה.

הנוף לעומת זאת מצביע על קשר שאינו מתיישב בפשטות עם החלוקה למזרח ולמערב: הכפר שוכן ממערב לקו פרשת המים, ונוף טרסות הגיר של בית צפאפא והכפר הסמוך שרפאת מזכיר את הנוף של מלחה, ליפתא ועין כרם יותר מאשר את מדרונות הקִרטון באזורים שממזרח לקו פרשת המים, למשל הכפר צור באהר.

הכפר שבמזרח עם הרכבת למערב
מימין – צילום משפחתי של המחבר, שנות ה-60; משמאל – מפת ירושלים מטעם OpenStreetMaps

הכפר נחצה בין ישראל לירדן, ובמרכזו הוקמה גדר תיל לאורך התוואי המזוהה כיום עם רחוב "איחוד הכפר". הגדר הפרידה בין בני משפחה לקרוביהם, בין פלאחים (איכרים) לאדמותיהם ובין דיירים לבתיהם

שרטוט המפה

ביולי 1948 השלימו כוחות חטיבת עציוני את כיבוש עין כרם ומלחה, ובכך הרחיבו את השליטה הישראלית במרחב של מסילת הרכבת ליפו. באוקטובר של אותה שנה, במהלך מבצע יקב, התקדמו כוחות החטיבה לעבר בית ג'אלא. אף שנסוגו מחלק מהשטחים שאליהם הגיעו, השליטה בתוואי המסילה נותרה שיקול מרכזי בעיצוב קו ההפרדה באזור.

ב־30 בנובמבר 1948 נפגשו במוסררה משה דיין ועבדאללה א־תל, מפקדי הכוחות הישראליים והירדניים באזור ירושלים, שניהם אינם ירושלמים, וסימנו על מפה את קווי עמדותיהם. מפה זו שימשה בהמשך, במסגרת ההסכם שנחתם ברודוס ב־3 באפריל 1949, בסיס לקווי שביתת הנשק בירושלים כשידה של ישראל על העליונה. שני קווים שונים לחלוטין בצבע ובעובי על מפה אחת נעשו למציאות שהכתיבה את חייהם של דורות מתושבי הכפר.

במסגרת הסדרת הקו באזור בית צפאפא, ביקשה ישראל להבטיח את שליטתה במסילה וברצועת ביטחון לצידה, וכך נחצה הכפר בין ישראל לירדן, ובמרכזו הוקמה גדר תיל לאורך התוואי המזוהה כיום עם רחוב "איחוד הכפר". הגדר הפרידה בין בני משפחה לקרוביהם, בין פלאחים (איכרים) לאדמותיהם ובין דיירים לבתיהם.

רחוב אחד, ארבעה מסגדים

בניגוד לכפרים פלסטיניים במערב ירושלים שתושביהם נעקרו מהם, בית צפאפא המשיך להתקיים משני עברי הקו. בחלקו הישראלי התגבשה קבוצה בעלת מעמד יוצא דופן ואפילו יצור כלאיים ראשון מסוגו במרחב הירושלמי: קבוצה של ערבים ירושלמים אזרחי ישראל. ברחוב אחד, בתוך כפר אחד, נוצרה מציאות כפולה.

במהלך שנות ההפרדה הפכו צורכי היומיום למכשולים שזכו לפתרונות יצירתיים של תושבי הכפר. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מבני התפילה. לאורך ציר שאורכו כ־600 מטרים בקו אווירי, ניצבים כיום ארבעה מסגדים, כמעט באותו רחוב.

בגרעין הקדום נמצא מסגד אל־בורג' (מסגד המבצר), או לחלופין מסגד שייח' מחמוד על שמו של איש דת ממוצא מצרי שנשלח לכפר מטעם השלטון העותמאני; לצד בית הקברות נמצא מסגד אל־בוטמה (מסגד עץ האלה). כבר בראשית המאה ה־20 היו שני המסגדים האלה קטנים מלהכיל את ציבור המתפללים. בעקבות זאת נבנה מסגד חדש – מסגד עבד א־רחמאן – המכונה בפי התושבים "אל־מסג'ד א־שרקי" (המסגד המזרחי) בשל מיקומו ממזרח למסגדים הוותיקים. 

בשנות החמישים, שבה בעיית הצפיפות בצידו המזרחי של בית צפאפא. עם חלוקת הכפר, נותר המסגד החדש עבד א־רחמאן (מסגד א־שרקי) בצידו המערבי, ואילו מרבית התושבים נותרו ללא גישה אליו. בעקבות זאת, באמצע שנות השישים, תרמו משפחות עותמאן ולפאי באמצעות קאסם עייאד עותמאן וחסן מסלח לאפי, קרקע להקמת מסגד חמזה בן אבי טאלב, וזה נבנה בסיוע מימון חיצוני.

במבט ממעוף הציפור על בית צפאפא של סוף שנות השישים, אפשר היה להבחין בארבעה מסגדים בגדלים שונים במרחק קטן זה מזה; כמעט כולם לאורך אותו רחוב. ריבוי מסגדים בחברה עירונית נובע על פי רוב מסיבות טופוגרפיות/גאוגרפיות או מגודל האוכלוסייה וצפיפות או מהבדלי אסכולות דתיות, אלא שבבית צפאפא הנסיבות הללו אינן מתקיימות.  

הכפר שבמזרח עם הרכבת למערב
עם חלוקת הכפר, נותר המסגד החדש עבד א־רחמאן בצידו המערבי, ואילו מרבית התושבים נותרו ללא גישה אליו. בית צפאפא במאי 2023. צילום: חגי אגמון שניר, ויקימדיה

לפרקים אף נוצרה תחרות בין שני מחנות החוגגים: שיר נענה בשיר, וקריאת שמחה בקריאת שמחה. הגדר הפרידה בין החוגגים, אך קולותיהם נפגשו באין מפריע

החיים והמתים של בית צפאפא

סוגיה מורכבת נוספת הייתה קבורת המתים. לפי סיפור שנפוץ בכפר, בשנת 1951 נפטרה תמאם מוסטפה אבו סעוד, אשתו של עבד א־סלאם סובחי. מאחר שבית הקברות הראשי נמצא בצד הירדני, ובהיעדר מקום קבורה נגיש, היא נקברה בחצר ביתה. מותה המחיש את הצורך בבית קברות לתושבי הצד הישראלי, ולימים הוקצתה חלקת קרקע באזור כרם ואלי, בשכונת פת של ימינו.

לצד הקשיים נולדו גם אירועים שנחרתו בזיכרון המקומי. מאז שנות החמישים נודע הכפר בחתונות שנחגגו משני עברי הגדר, כאשר בני־הזוג ומשפחותיהם התגוררו משני צידיה. גדר התיל מראשית שנות החמישים, שהוחלפה לאחר עשור בגדר רשת מברזל, הגבילה את התנועה, אך אפשרה למשפחות לראות זו את זו ולחלוק את השמחה. לפרקים אף נוצרה תחרות בין שני מחנות החוגגים: שיר נענה בשיר, וקריאת שמחה בקריאת שמחה. הגדר הפרידה בין החוגגים, אך קולותיהם נפגשו באין מפריע.

ביוני 1967 הוסרה ההפרדה בין שני חלקי הכפר והועברה לדרום ולמזרח הכפר. משפחות יכולות היו סוף סוף לשוב ולהיפגש. ואולם המפגש המחודש לא הביא בהכרח להשבת הרכוש והקרקעות החקלאיות שנותרו מעבר לגדר. גם ההבדלים במעמד האזרחי נותרו בעינם: מיעוט מתושבי הכפר היו אזרחי ישראל, ואילו רוב תושבי החלק שהיה בשליטת ירדן קיבלו מעמד של תושבי קבע בישראל.

אחד המקומות שבהם נדרשו התושבים להתמודד עם ההבדלים שהותירה החלוקה היה בית הספר, שנדרש לגשר בין שתי מערכות לימוד – הירדנית והישראלית. שילוב תוכניות הלימודים במבנה אחד היה רעיון חלוצי לתקופתו בירושלים, והמסגרת המשותפת אפשרה לילדי הכפר להיפגש מדי יום. בספר זיכרונותיו עמר עותמאן, מנהל בית הספר התיכון בבית צפאפא בשנים 1976–1988, מתאר כיצד שימשה הדבקה, הריקוד המזוהה עם התרבות הכפרית הפלסטינית, אמצעי יצירתי לקירוב בין התלמידים. מסורת משותפת שימשה אפוא גשר במקום שבו הגבול הותיר הבדלים.

בית צפאפא מגלם את האפשרות שכפר פלסטיני הוסיף להתקיים גם כשהמרחב סביבו משתנה. קיומו מעורר שאלה על מלחה, עין כרם, דיר יאסין וליפתא

פלסטיני וירושלמי בהווה מתמשך

מה אם כן מייחד את בית צפאפא בעיני המתבוננים בו כיום? אותן שתי מורשות, האזרחית והחינוכית, מוסיפות לעצב את מקומו של הכפר בירושלים. אזרחותם של חלק מתושביו מעניקה להם אפשרויות להשתתפות פוליטית החורגות מאלו שמקנה מעמד תושבות הקבע שמחזיקים בו רבים מתושבי מזרח ירושלים. האפשרות הזאת כרוכה גם באחריות כפולה להשתמש בכוחם הפוליטי כדי להשפיע על המציאות בישראל, ובייחוד בירושלים כי למרבית הערבים הירושלמים אין זכות הצבעה, ורוב הפוליטיקאים הערבים במדינת ישראל אינם ירושלמים.

במקביל לכך, האפשרות ללמוד לפי תוכנית הלימודים הישראלית הפכה את בית צפאפא לכתובת עבור משפחות ערביות אזרחיות ישראל שעברו לעיר וחיפשו מסגרת כזאת לילדיהן. כך נוספו לקשריו הוותיקים של הכפר קשרים עם קהילות ערביות מחוץ לירושלים.

בעיני חלק מתושביה היהודים של העיר, עם הקמת השכונה גילה ובהמשך הר חומה, ועם התנועה דרך הכפר ובסביבתו, נעשה בית צפאפא לחלק מוכר מנופה של דרום ירושלים. הוא נתפס ככפר שהשתלב בירושלים כבר עם קום המדינה. בתפיסה זו הוא מזכיר כפר ערבי בגליל, השומר על זהות מקומית בתוך המרחב הישראלי. אלא שהדימוי הזה מנותק במידה רבה מן ההיסטוריה של הכפר, ולעיתים מעיד על היכרות שטחית עם ירושלים.

בנסיעה בכביש בגין מדרום ירושלים אל היציאה מן העיר חולפים על פני שלושה כפרים פלסטיניים שגורלם שונה. בית צפאפא מוסיף להתקיים; במלחה נותרו הבתים אך הדיירים התחלפו, וליפתא עומדת נטושה

בעיני חלק מתושבי מזרח ירושלים, בית צפאפא מגלם את האפשרות שכפר פלסטיני הוסיף להתקיים גם כשהמרחב סביבו משתנה. קיומו מעורר שאלה על מלחה, עין כרם, דיר יאסין וליפתא. כיצד היו נראים הכפרים האלה היום אילו נשארו בהם תושביהם וצאצאיהם?

רצה הגורל, ובנסיעה בכביש בגין מדרום ירושלים אל היציאה מן העיר חולפים על פני שלושה כפרים פלסטיניים שגורלם שונה. בית צפאפא מוסיף להתקיים; במלחה נותרו הבתים אך הדיירים התחלפו, וליפתא עומדת נטושה. כך דווקא כשהנוסע נפרד מירושלים, הדרך מפגישה אותו עם שלוש אפשרויות של קיום במרחב הירושלמי. וכאילו צחק הגורל פעמיים, בדרך חזרה לירושלים כשנכנסים לעיר וממשיכים דרומה, הסדר מתהפך. תחילה חולפים על פני ליפתא, מלחה ולבסוף על פני בית צפאפא, הכפר האחרון לפני גדר ההפרדה.

מעבר לגדר מצטיירת האפשרות הרביעית – להמשיך להתקיים מחוץ לירושלים.

מסילת הרכבת הפכה את בית צפאפא לציר מעבר; דרך הטיילת שלאורך המסילה ובעיקר בתודעה הירושלמית. יש הרואים בכפר שער אל מזרח העיר, ואחרים רואים בו חלון אל מערבה. עבורי, המשמעות שאדם מעניק לבית צפאפא מעידה בעיקר על הצד שממנו הוא מביט.

בחר/י בניוזלטר המבוקש

אם אתם באזור | New in The Region

פרסום חודשי המוקדש לניתוח יחסי ישראל במזרח התיכון מנקודות מבט מגוונות.

הצטרפת בהצלחה!