לפני שתים עשרה שנה התכנסה קבוצה של צעירים ישראלים ופלסטינים במלון בבית ג'אלא כדי לנסח את מה שיהפוך לימים כחזון "שתי מדינות, מולדת אחת" ובהמשך תנועת "ארץ לכולם". החזון, שכמה ממנסחיו כינו אותו "אוטופיה מעשית", ביקש להשתחרר מהפרדיגמה של ההפרדה הטריטוריאלית והדמוגרפית שבאה לידי ביטוי בפתרון שתי המדינות.
בחלוף הזמן צבר החזון של "ארץ לכולם" פופולריות בקרב אלה שנואשו מפתרון שתי המדינות ומהיתכנותו בשטח. לכך סייע גם הקיפאון המדיני שאפיין את ממשלות נתניהו בעשור האחרון. כעת, דווקא בנקודה האיומה ביותר שהסכסוך הגיע אליה, המייסדים והחברים בתנועת "ארץ לכולם" שבים ומציגים את חזונם בבמות התקשורת בעברית שעדיין מגלות בכך עניין ומעיזות לדון במילים שלום, פיוס והסדר מדיני. בהדרגה החזון מקבל במה גם בצד הפלסטיני.
בתחילת חודש מאי הקדיש היומון הפלסטיני המרכזי אל־קדס מקום נרחב באופן יוצא דופן לדיון על "ארץ לכולם". את הדיון קידם עוני אל־משני, ממייסדי התנועה בצד הפלסטיני, במאמרו "האופק לפתרון פוליטי בצל המלחמה על רצועת עזה: שתי מדינות, מולדת אחת".
בפני הימין הקיצוני נקרתה הזדמנות לממש את חזונו ולהגשים את תוכנית ההכרעה, אולם משעה שרעיון זה יקרוס, אפשר בהחלט לקוות שהישראלים יחפשו מוצא חדש
מדוע דווקא כעת?
דומה שמעל הכול עומדת שאלת העיתוי של פרסום המאמר. בשעה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני קיבל את התצורה האיומה ביותר שלו, כיצד דווקא כעת ניתן לדמיין עתיד פוליטי לכאורה כה מנותק מהמציאות? אל־משני מתאר את חזון "ארץ לכולם" לא רק כתוכנית פוליטית, אלא גם כתגובה מוסרית לכישלונות הפוליטיים והאנושיים של שני הצדדים.
ההחלטה לשוב ולדון בחזון הפוליטי מבוססת על אופטימיות זהירה. אל־משני מזכיר את הנסיבות החדשות – לכאורה הותירה המלחמה משקעים בלתי־רגילים, ונעשו בה פעולות מתחום הג'נוסייד ופשעים חסרי תקדים. היא גם התניעה רגשות שנאה וטינה מזן חדש בקרב שני הצדדים הניציים. לטענתו, שני הצדדים מצויים בנקודות שפל היסטוריות, כל אחד בדרכו.
ישראל של היום היא חברה שסועה, כורעת תחת נטל כלכלי, צבאה שחוק ונשקפים בה סימנים של בריחת הון ומוחות. בקרב החברה הישראלית רווחים תחושות של פשיטת רגל מוסרית, בעיקר בכל הנוגע לעמדת הממשלה כלפי החטופים, לצד אובדן הוודאות והתקווה לעתיד יציב.
אשר לפלסטינים, הרי שהם נתונים לפשעים הנוראיים ביותר בכל דברי ימיהם – הרצועה הרוסה כליל, הטיהור האתני בגדה נמשך והפיצול הפוליטי הולך ומעמיק. שני הצדדים, ישראל וחמאס, שוקעים בתוך מלכוד. הם מודעים לממדי הסבל וההרס, אך מסרבים להפסקת המלחמה שמשמעותה בעבורם היא הודעה רטרוספקטיבית בתבוסה.
עם זאת, אל־משני מציע קריאה שונה של המציאות הפוליטית בישראל, שלפיה כישלון הימין הישראלי עשוי להכשיר את הלבבות בדעת הקהל הציבורית הישראלית. על פניו, הוא כותב, בפני הימין הקיצוני נקרתה הזדמנות לממש את חזונו ולהגשים את תוכנית ההכרעה, אולם משעה שרעיון זה יקרוס, אפשר בהחלט לקוות שהישראלים יחפשו מוצא חדש.
לטענתו, ישנה מסקנה נוספת המתבקשת ממוראות המלחמה שיכולה לאחוז בציבור, והיא "שמלחמה אינה דרך להגיע לביטחון קיומי ולשקט, ומלחמה זו מאשרת עובדה זו". אל־משני מצפה שכאשר עשן המלחמה יתפוגג, יעמדו שני העמים זה אל מול זה עם מסקנה זו באמתחתם והדבר עשוי לסלול את הדרך לאימוץ החזון הזה לא כחזון מועדף אלא כחלופה היחידה עם אופק ברור.
ההימנעות מכפיית פתרון על המציאות מניחה כהנחת יסוד ש"אין לפתור עוול בעוול" ולפיכך בחזון זה אין גירוש, ואין הפרדה עקירה מהקרקע
בין פתרון שתי המדינות לפתרון המדינה האחת
גם אם מניחים שהחמרת המצב תדחק את הציבור לתור אחר פתרונות, נשאלת השאלה מדוע יש לזנוח את פתרון שתי המדינות המסורתי? לטענת אל־משני, החזון של ארץ אחת ניצב בין שני הקטבים של פתרון שתי המדינות מזה ופתרון המדינה האחת מזה. הנחת העבודה היא שיחסי השלום בין שני השחקנים הפוליטיים צריכים להירקם סביב מושג הצדק היחסי, אך פתרון שתי המדינות כפי שבא לידי ביטוי בתהליך אוסלו כשל בכך.
אוסלו כתהליך ביניים בדרך לפתרון שתי המדינות כשל משום שהתבסס על "מאזן כוחות". שלום המיוסד על מאזן כוחות נידון מראש לכישלון משום שכל אימת שחל שינוי במאזן הכוחות, הבסיס הבלתי־יציב ממילא עשוי להתערער עוד יותר. נוסף על כך, אוסלו מייצג מודל של שלום המבוסס על הכנעת שחקן אחד לרצונותיו של הצד השני. הסכם מעין זה או הסכם שנחתם בכורח או בהשפעה של הפעלת כוח, נידון אף הוא להיכשל.
לבסוף, אל־משני טוען, אוסלו התעלם מסוגיית הפליטים. יוזמת שלום המתעלמת מאחוז ניכר מהעם הפלסטיני, לא תוכל לקבל לגיטימציה מלאה, ודינה כשביתת נשק בין מלחמה אחת לאחרת ולא כשלום בר־קיימה.
בקוטב השני שוכן פתרון המדינה האחת, המציע לכונן מדינה אחת דמוקרטית לכל אזרחיה היהודים והפלסטינים ללא חלוקה. להבנתו, פתרון זה אינו בר־השגה משני טעמים השלובים זה בזה.
ראשית, הקפיצה מהמצב שבו הסכסוך מצוי כעת לפתרון כזה היא נמהרת ומסוכנת. שנית, ובאופן בלתי־מנותק מההסבר הראשון, פתרון המדינה האחת משבש את מאזן הכוחות הרגשי־קולקטיבי של כל אחד מן העמים. הוא מעביר את הפלסטינים באבחה אחת מטרגדיה נוראה אל עבר מחוזות האשליה, ואילו את היהודים הוא מכניס לחלום בלהות של אובדן זכותם להגדרה עצמית לטובת מהפך דמוגרפי במדינה עם רוב פלסטיני.
במסגרת "ארץ לכולם", ירושלים נותרת מאוחדת, פתוחה, משותפת לכולם ומשמשת מופת לחיים משותפים מבלי להתעלם מהרגשות העמוקים שיש לכל אחד מן הצדדים לעיר
אל־משני גורס כי בכוחו של חזון "ארץ לכולם" לגשר בין שני הפתרונות, להבטיח מאזן כוחות וצדק יחסי, וחשוב מכול – לא להנדס את המציאות.
הרעיון העומד ביסוד החזון ומקבל משנה תוקף בתקופה כה מעורערת הוא שאין משנים את העובדות הקיימות לטובת היוזמה הפוליטית, אדרבה, "ארץ אחת" מותיר את המציאות על כנה, אך לדבריו "מסדר את הפרטים מחדש באופן שיהפוך את האתגרים להזדמנויות לבניית עתיד משותף". ההימנעות מכפיית פתרון על המציאות מניחה כהנחת יסוד ש"אין לפתור עוול בעוול" ולפיכך בחזון זה אין גירוש, ואין הפרדה עקירה מהקרקע.
חזון ארץ לכולם, אם כן, מספק את התנאים להמשכיות השלום גם אם חל שינוי במאזן הכוחות. הוא מוחק את הסתירה שיש בפתרון שתי המדינות בין מושג "המולדת" לבין מושג "המדינה". כך, שתי המדינות לא תצטרכנה לחשוש משינויים דמוגרפיים דרמטיים בקרבן. ההסדר המעוגן בחזון מבטיח הדרגתיות ופרופורציוניות דמוגרפית בכל אחת מן המדינות בדיוק כדי להפיג חששות אלו.
האופן שבו ארץ לכולם מטפלת בעניין ירושלים הוא דוגמה טובה לכך. המציאות כהווייתה היא שירושלים היא בלתי־ניתנת לחלוקה משום חשיבותה לשני העמים. פתרון שתי המדינות, כפי שבא לידי ביטוי באוסלו ומאוחר יותר בקמפ דיוויד, כופה את הפתרון על המציאות באמצעות חלוקה בלתי־אפשרית. לעומת זאת, במסגרת "ארץ לכולם", ירושלים נותרת מאוחדת, פתוחה, משותפת לכולם ומשמשת מופת לחיים משותפים מבלי להתעלם מהרגשות העמוקים שיש לכל אחד מן הצדדים לעיר.
אף בסוגיות הרגישות של הפליטים וההתנחלויות, ב"ארץ לכולם" מקפידים שלא לרבע את המעגל. בניגוד לאוסלו וליוזמות אחרות ברוחו, סוגיית שיבת הפליטים, שהיא סוגיה מהותית עבור הפלסטינים, אינה נותרת תלויה באוויר.
במסגרת ארץ לכולם, הפליטים הפלסטינים, שהם כשליש מכלל הפלסטינים, יוכלו לשוב למדינה הפלסטינית שתוקם בגדה המערבית וברצועה, אך באותה מידה הם גם יוכלו לשוב לבתיהם המקוריים בתוך גבולות מדינת ישראל, אלא שאת הזכויות הפוליטיות הם יממשו במדינה הפלסטינית בלבד.
חזון "ארץ לכולם", הוא מדגיש, אינו מספק פתרון מיידי, אך הוא איננו בלון ניסוי גרידא. תפקידו למלא את הריק בדמיון הפוליטי בשני הצדדים
חצי מיליון מתנחלים בגדה זו גם עובדה שקשה לשנות. ב"ארץ לכולם" מאפשרים למתנחלים להישאר בבתיהם בגדה המערבית מבלי לאיים עליהם בפינוי. את הזכויות הפוליטיות הם יוכלו לממש בישראל, ובגדה הם יהיו כפופים לחוק ולסדר האזרחי של הרשויות הפלסטיניות.
חזון זה גם עונה על הצרכים של הפלסטינים אזרחי ישראל. הם נותרים אזרחים שווי זכויות ללא אפליה, אך אינם נאלצים להתמודד עם הקונפליקט הפנימי של שתי מדינות. הם יכולים להחזיק בדרכון פלסטיני אם רצונם בכך, בין אם הם גרים בשטח המדינה ובין אם לאו. נוסף על כך, כל אחד מהם יהיה מחויב לכבד את החוק והסדר בטריטוריה המדינית שבה הוא יחיה ולקבל את כל הזכויות פרט לזכויות הפוליטיות. בדרך זו מוסרים, לדעתו, שני המכשולים הגדולים לשלום בין שתי המדינות.
בניגוד לפתרון שתי המדינות, המתווה של ארץ לכולם עונה לא רק על צרכים לאומיים פרטיקולריים, אלא שם דגש על מרכיב שיתוף הפעולה בין שתי הישויות המדיניות. מצד אחד, החזון מממש את המאוויים הלאומיים של שני הצדדים ומגשים את שאיפותיהם להגדרה עצמית כמקובל במדינות לאום. מצד שני, החזון מציע גבולות פתוחים ועיר בירה משותפת, ומכאן שנדרש שיתוף פעולה מלא בין הצדדים.
אי לכך, לא יהיה מנוס מהקמת מנגנון ביטחוני משותף לצד כינון תרבות דמוקרטית משתפת, מכבדת ורגישה לצרכים של שתי המדינות. שיתוף הפעולה הוא אינטרס חיוני לתחזוק הפתרון בעוד באוסלו, כמייצג פתרון שתי המדינות, שיתוף הפעולה היה ועודנו הכרח בל יגונה.
חזון פוליטי, לא הסכם שלום
לאל־משני ברור שהדרך לשלום בין שני העמים עוד רחוקה ועל כן הוא רואה לנכון להדגיש כי ארץ לכולם היא בבחינת חזון ותמונת עתיד ולא הסכם שלום. חזון, הוא מסביר, מציע הבנות כלליות, ולא סעיפים מפורטים היורדים לדקויות. להתעקשות על המינוח יש משמעות בעיניו.
הוא מציע אופק פוליטי, התכווננות משותפת, ובניגוד להסכם שלום, נעדרת ממנו חוויית הכישלון, אשר הסתיימה בהכשלת ההסכמים הקודמים. הוא ממשיל את החזון להתבוננות ממעל על יער עד בעוד הסכם על פרטיו המדוקדקים דומה להסתכלות על כל עץ ביער, אשר יכול לבסוף להיתפס כמכשול.
חזון "ארץ לכולם", הוא מדגיש, אינו מספק פתרון מיידי, אך הוא איננו בלון ניסוי גרידא. תפקידו למלא את הריק בדמיון הפוליטי בשני הצדדים. אל־משני מעריך כי אימוצו על ידי קובעי מדיניות כמסגרת פעולה כללית תסחף אחריה גם את הציבור. לטענתו, זוהי אינה משאלת לב מנותקת מהמציאות אלא חזון נפרץ במקרים של סכסוכים קשים ככל שיהיו, כפי שהוא מסכם:
"ניסיון העמים מלמד אותנו שהדעה הכללית משתנה באופן דרמטי בהתאם לשינויים הפוליטיים. הינה, חודשים לפני ההסכם שערך [פרידריך ויליאם] דה קלרק עם נלסון מנדלה כדי לשים קץ לפרק הגזעני [בדרום אפריקה], דעת הקהל הציבורית בקרב הציבור הלבן התנגדה לחלוטין לשוויון ולשינוי במשטר הגזעני; כך גם היה לפני מלחמת יום הכיפורים כשהישראלי לא העז לדמיין ויתור על סיני. מלחמה מתמשכת זו תארגן מחדש את התודעה הפוליטית הקולקטיבית באזור, ותהפוך את השגת השלום לעדיפות והכרח. זה ייקח זמן, אבל לא זמן בלתי־מוגבל."
מעלה נוספת של "ארץ לכולם" היא ביכולתה לגייס תמיכה אזורית ובין־לאומית. אומנם הקהילה הבין־לאומית תומכת בפתרון שתי המדינות, אך ייתכן שהסדר הבין־לאומי המעורער גם כך זקוק לפתרון חדש מחוץ לקופסה
התגובות למאמר
ב־5 במאי, יממה לאחר פרסום מאמרו של אל־משני, הקדיש היומון אל־קדס עמוד שלם להתייחסויות ולתגובות שהיו ביקורתיות במובן בונה ולא־לעגני. הביקורת על החזון נעה במנעד שבין תמיכה בעצם הרעיון לצד פקפוק בהיתכנותו, לבין שלילה קטגורית של החזון בטענה כי אינו מציאותי בעת הזו. לדעת רוב המגיבים האתגר המרכזי, אם כי כלל לא הבלעדי, טמון בממשלת ישראל הנוכחית ובעמדותיה הבלתי־מתפשרות.
הפרופסור ג'מאל חרפוש, חוקר מדיניות פוליטית במרכז המחקר האקדמי של אוניברסיטת סאו פאולו, סבור שמדובר בניסיון נועז לשבור את הקיפאון בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך המשוכות שחזון זה צריך לצלוח גבוהות למדי.
הוא מעריך את התעוזה של החזון, אשר שובר קונוונציות מוקדמות באשר לפתרון הסכסוך שלא הפרידו בין הזהות הלאומית לבין תפיסת הריבונות. הפרדה שכזאת, כפי שמוצעת בחזון, עשויה לסדוק את הקיפאון שבמידה רבה נוצר מהמלחמה הנוכחית. בכוחה של "ארץ אחת" אף לערער על משחק סכום האפס ששלט בסכסוך במאה שנותיו והכתיב עבור הצדדים את תעדוף האלימות.
מעלה נוספת של "ארץ לכולם" היא ביכולתה לגייס תמיכה אזורית ובין־לאומית. אומנם הקהילה הבין־לאומית תומכת באופן מסורתי בפתרון שתי המדינות, אך ייתכן שהסדר הבין־לאומי המעורער גם כך זקוק לפתרון חדש מחוץ לקופסה כדי לסייע בעדו להשיב לו את יציבותו. כך לדעתו הוא הסעיף ביוזמה העוסק בירושלים כבירה משותפת שבוודאי יתקבל בברכה באיחוד האירופי ובארה"ב.
עם זאת, חרפוש מציין כי שני השחקנים עלולים להציב אתגרים משמעותיים. מהצד הפלסטיני, ארץ לכולם עשוי להיתפס כסותר את התביעות הפלסטיניות ואת החזון הלאומי וכתוכנית ההופכת את החלטת האו"ם 194 שעליה התבססה התנועה הלאומית הפלסטינית – לאות מתה. כמו כן, היוזמה צפויה להיתקל בהתנגדות מצד פלגים פלסטיניים ניציים יותר כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית.
אשר לצד הישראלי, חרפוש מתריע כי פתרון יתקבל בסירוב בקרב חוגים גדולים בישראל. דבקים בעמדתם שארץ ישראל כולה צריכה להישאר יהודית, יסרב הימין־מרכז בארץ לקבל פתרון המעגן שוויון זכויות מוחלט לכל האזרחים והכרוך בשיתוף פעולה פוליטי.
מבחינת דעת הקהל, הוויתור המעשי על סוגיית הפליטים – גם אם לא באופן סמלי – עשוי לעורר התנגדות פלסטינית רבתית בקרב הקהילות הפלסטיניות הגולות
אולם החשש הגדול ביותר הוא שממשלות ישראל עשויות להשתמש במימוש ארץ לכולם כאמתלה לסיפוח הגדה המערבית תחת כסות של מימוש חזון ארץ לכולם, ובכך להביא לקיצם הבלתי־הפיך את שני הפתרונות – ארץ לכולם והפתרון הקלאסי של שתי המדינות.
הפרשן הפוליטי והמומחה לענייני ישראל סלימאן בשאראת אינו צופה עתיד מזהיר לחזון של אל־משני ושל חברי ארץ אחת בעטייה של המדיניות הישראלית. לשיטתו, ישראל הנוכחית נוקטת גישה מקסימליסטית של מימוש "ישראל הגדולה" ובכוונתה להמשיך להתפשט ולהתרחב כדי להשליט הגמוניה אזורית ישראלית. לפיכך, בלתי־סביר לתלות תקוות בכך שישראל תגלה פשרנות או תוותר על שאיפותיה, ונראה נכון יותר להעריך כי ישראל תבטל את היוזמה בהינף יד, כפי שהיא סירבה להיענות ליוזמה הערבית של 2002.
מסקנתו היא כי לרצון הטוב של חברי ארץ לכולם אין משמעות, והצעה זו תיגנז עוד בטרם תעלה על שולחן הדיונים.
נזאר נזאל, אף הוא פרשן לענייני ישראל, מצטרף להטלת ספק בהיתכנות ההצעה. הנסיבות נעשו מורכבות בהרבה מאז הועלתה ההצעה לראשונה. ישראל הלכה והקצינה, הפלסטינים מפולגים ומדינות ערב מגלות אדישות גוברת וארה"ב תומכת בעמדה הישראלית ללא סייג.
לטענתו, בצד הפלסטיני אין כעת הנהגה שתוכל לאמץ חזון כזה בשל הפיצול הגאוגרפי והפוליטי בין הגדה והרצועה. מבחינת דעת הקהל, הוויתור המעשי על סוגיית הפליטים (גם אם לא באופן סמלי) עשוי לעורר התנגדות פלסטינית רבתית בקרב הקהילות הפלסטיניות הגולות.
לפי נזאל, המכשול העיקרי הוא ממשלת ישראל הנוכחית שאינה מכירה בפלסטינים כעם לא כל שכן בזכותם להגדרה עצמית. ממשלה זו, הוא מזכיר למי ששכח, מורכבת מרבנים קיצוניים ומאנשי דת המייצגים עמדה דתית, לאומנית וקיצונית, ולא ניתן לצפות מהם להסכים לוויתור על ירושלים כבירה בלעדית של ישראל.
הוא מוסיף כי הרחוב הישראלי הולך ומקצין בעקבות ממשלתו בשנים האחרונות, בעוד מה שנותר מהשמאל-מרכז הישראלי שרוי בתהליכי גסיסה. כל עוד פועלת בישראל "ממשלת מלחמה" מבחינה דוקטרינרית, אשר תופסת את השלום כאיום ולא כהזדמנות ואת המלחמה כחלופה הפוליטית הבלעדית, אין לשגות באשליות פתרון פוליטי מכל סוג שהוא.
א־סבאע סבור שאין הבדל בהיתכנות בין "ארץ לכולם" לבין פתרון שתי המדינות, וכולם מעולם נועדו לכישלון, וזאת משום שאין פרטנר בצד הישראלי
לעמדה זו שותף העיתונאי והחוקר הפלסטיני עקל סלאח. סלאח סבור שבהינתן ממשלת ישראל הקיימת, ניתן לאפסן לא רק את חזון "ארץ לכולם" אלא גם את פתרון שתי המדינות. בראייתו, ישראל פועלת ממניעים "דתיים ותלמודיים", ודרך משקפיים האלה היא גם תופסת את העם הפלסטיני. תחת השקפתה הדתית, הממשלה בישראל שואפת להקים מדינה יהודית מהים עד הנהר. יתרה מכך, סלאח מזכיר כי את ישראל מנהיג בנימין נתניהו שהוא סרבן שלום עיקש משכבר הימים, ולכן אין לתלות בו תקוות.
הוא טוען כי אסונם הגדול של הפלסטינים הוא שכעת גם אין מי שיכפה על ישראל לנהל משא ומתן. ארה"ב בפעם הראשונה מאז מדריד 1991 חולקת עם ישראל תפיסה פוליטית דומה ומגבה אותה במדיניותה בשטחים הכבושים. זאת ועוד, הסוגיה הפלסטינית נעשתה משנית בחשיבותה, שכן מדינות מספר כבר נרמלו את יחסיהן עם ישראל מבלי להתנות זאת בפתרון צודק לפלסטינים.
מכל מקום, הקמת מדינה פלסטינית בכל תצורה שהיא אינה אפשרית עוד עם הימצאותן של התנחלויות במרכז הישות הפלסטינית. הביתור של הגדה מסכל כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ריבונית בת־קיימה.
מכל הטעמים האלו, נזאל מחזיק בהערכות צנועות בהרבה מאשר החזון של ארץ לכולם המסתכמות בהסדר כלכלי־אדמיניסטרטיבי גרידא שייכפה על ידי ארה"ב במוקדם או במאוחר. הסדר זה יאפשר את סיפוח ההתנחלויות הגדולות וימשיך לצמצם את תפקידה של הרשות הפלסטינית לענייני ניהול אזרחי ותו לא.
הפרשן הפוליטי האני אבו א־סבאע חותם את שורת המגיבים ליוזמה של אל־משני. א־סבאע סבור שאין הבדל בהיתכנות בין "ארץ לכולם" לבין פתרון שתי המדינות, וכולם מעולם נועדו לכישלון, וזאת משום שאין פרטנר בצד הישראלי. לשיטתו ישראל הוכיחה באותות ובמופתים במשך שנים כי היא אינה מעוניינת בהסדר מדיני הוגן, והממשלה הנוכחית היא רק הסימפטום החריף ביותר למדיניות ישראלית עקבית.
גם אם הדמיון הפוליטי נראה מנותק מהמציאות, הוא תנאי מוקדם לכל התקדמות שתחרוג ממעגל האימה הנוכחי
תחילת מדיניות הסירוב הישראלית בסירוב לקבל את החלטת 242, שמשמעותה הייתה לבסוף קבלת פתרון שתי המדינות בתמורה להכרה ערבית במדינת ישראל. לטענת א־סבאע לא זו בלבד שישראל התעלמה מההחלטה, אלא היא סיפחה את ירושלים המזרחית ואת הגולן ופלשה ללבנון ב־1982, ולבסוף התעלמה מההצעה הערבית ב־2002.
הוא ממשיך בתיאור "הסרבנות ההיסטורית" ומסביר כי הסכמי אוסלו, אשר אותתו לכאורה על כוונה ישראלית לחתור לפתרון שתי המדינות, הופרו על ידי ישראל זמן קצר לאחר חתימתם. ישראל מיהרה לספח אדמות, להחליש את הרשות החדשה ולבנות התנחלויות. לאחר מכן, נתניהו יזם את פתיחת מנהרות הכותל (1996) וישראל המשיכה לפעול צבאית ביישובים הפלסטיניים בגדה כבשלה, מה שריסק את האמון השברירי גם כך. אבו א־סבאע מסכם, בדומה ליתר המגיבים, כי עם כל הרצון הטוב, אין אפשרות לקדם מהלך קונסטרוקטיבי עם הממשלה הנוכחית.
שילוב של היעדר כתובת פוליטית, ניתוק מהמציאות הנוכחית וחוסר אמון בצד הישראלי מביאים את הכותבים לפקפק בעיתוי שבו אל־משני מעלה את חזונו ואת חזון שותפיו הפוליטיים כשאין לכך אוזניים כרויות. ואולם הכול יסכימו כי גם אם הדמיון הפוליטי נראה מנותק מהמציאות, הוא תנאי מוקדם לכל התקדמות שתחרוג ממעגל האימה הנוכחי.
