הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך יותר ממאה שנה, ומונע מאמונה שהפעלת כוח ו״יצירת הרתעה״ הן הדרכים היחידות להשגת ביטחון ועצמאות. האירועים האחרונים – הטבח הנורא של חמאס ב־7 באוקטובר, שהביא למותם של למעלה מ־1,400 ישראלים, הרוב המכריע אזרחים, והתקיפה הברוטלית של ישראל, שכבר גרמה להריגתם של יותר מ־10,000 פלסטינים, רבים מהם ילדים – ממחישים את היקף הסבל האנושי שנגרם על ידי הסכסוך הזה. ככל שהמלחמה מתמשכת, עם האיום הממשי של התלקחות אזורית, ברור יותר ויותר שלצורך הבטחת ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל, לא ניתן להמשיך ולבנות על כוח צבאי בלבד. עלינו להכיר בכך שאופק מדיני הוא בגדר הכרח מוחלט.
בפני תושבי ותושבות הארץ ובפני מנהיגיהם ומנהיגותיהם עומדת בחירה ברורה בין שתי חלופות: המשך מלחמה עקובה מדם, שעשויה להתרחב ולהתפרץ גם בגדה המערבית, בירושלים, בתוככי ישראל, ולסחוף אליה גם מדינות נוספות באזור עכשיו ובעתיד, או פעולה נחושה לכינונו של הסדר מדיני בין מדינת ישראל, העם הפלסטיני ומדינות ערב, העולה בקנה אחד עם המשפט הבין־לאומי ועם החלטות הקהילה הבין־לאומית מאז 1947: הקמתה של מדינה פלסטינית בצידה של מדינת ישראל ומחויבות הדדית לשלום ולהימנעות מאלימות ביחסים ההדדיים.
מאופן התנהלות הדברים עד כה, נראה שמי שמכתיבים את האסטרטגיה אינם אלה שמבקשים לחיות בשלום ובביטחון כי אם כוחות קיצוניים-משיחיים המבקשים להטביע את האזור במלחמת קודש מתמשכת. כוחות המציבים את השמדת היריב ואת ההשתלטות על כל מרחבי המולדת כמטרות ראויות ועדיפות על פני הבטחת הקיום הקולקטיבי והאישי של בנות ושל בני עמם. במקום ליפול בפח שטמנו לנו הקיצוניים, עלינו לגייס כעת כל מאמץ להבטיח פתרון מוסכם, הדדי, לסכסוך המתמשך והעיקש הזה.
כל פתרון מדיני מוסכם ובר־קיימה חייב להתחיל מנקודת מוצא אחת: בין נהר הירדן לים התיכון חיים שני עמים. לכל אחד משני העמים הללו עומדת הזכות להגדרה עצמית לאומית ולביטחון קולקטיבי. משמעות הדבר היא שהישראלים זכאים להיות בטוחים שאירועים כמו 7 באוקטובר לעולם לא יחזרו, ופלסטינים זכאים לחיות סוף סוף בביטחון ובחופש במולדתם. כשהאינטרס האישי של העם שלנו בראש מעיינינו, ישראלים חייבים להבין שגורלם תלוי בגורלם של הפלסטינים ופלסטינים חייבים להבין שגורלם תלוי בגורלם של הישראלים. עתיד בר־קיימה עבורנו תלוי בשגשוג וביציבות של האחר, לא בתבוסתו ובהמשך דיכויו.
במהלך השנים הוצעו כמה תוכניות פוליטיות ליישוב הסכסוך. בהתחשב בסיבות השורש שלו ובמורכבותו, פתרון הקבע הראוי ביותר לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל במסגרת קונפדרציה, כפי שמוצע במודל ״שתי מדינות, מולדת אחת״, המוצע על ידי התנועה הישראלית-פלסטינית "ארץ לכולם". עם זאת, ברור, ראשית, כי לא זה הזמן להתווכח על הפרטים שעליהם יהיה צורך לנהל משא ומתן קפדני; ושנית, כי לא ניתן להשיג פתרון זה באופן מיידי. מה שנדרש אם כן, בד בבד עם הצבתו של היעד המדיני, הוא תכנון של תהליך מעבר שיוכל להוביל אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים כעת לנקודה שבה ניתן לממש מציאות חדשה.
למרבה הצער, שני הצדדים הראו חוסר יכולת להשתחרר ממעגל האלימות בכוחות עצמם. הם זקוקים לסיוע, וסיוע זה יכול להגיע מהקהילה הבין־לאומית, שנדרשת לפעול הן כדי למלא את התחייבויותיה כלפי ישראלים ופלסטינים והן כדי לפעול להבטחתו של שלום וביטחון גלובליים. השאלה היא האם התהום הנוכחית יכולה להניע תהליך של שינוי? האם חומרת הזוועות שכבר ראינו והסכנה הממשיכה לרחף מעלינו יכולים להניע את שני העמים ואת הקהילה הבין־לאומית להשקיע בהתחלה חדשה?
א. תקופת המעבר: הקמת "נאמנות" בין־לאומית זמנית
חומרת הרגע הנוכחי מציגה אפשרות חדשה: נאמנות בין־לאומית זמנית המציעה סיכוי בר־קיימה להתחלה חדשה. בניגוד לאפשרויות שהועלו עד כה, נאמנות זו צריכה להקיף הן את עזה והן את הגדה המערבית. ישראל כבר הכירה בגדה המערבית ובעזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ואסטרטגיית ה״הפרד ומשול״ שהיא נקטה עד כה הוכיחה את עצמה כדרך המובילה לאסון. משמעות הדבר שהגבלת המאמץ הבין־לאומי לעזה בלבד היא מרשם לכישלון. אין בה הבטחה להתחלה חדשה, שכן עזה היא רק חלק מהבעיה, וניתן להתמודד איתה רק כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר. נאמנות בין־לאומית בעזה לבדה, שלא תצליח להתמודד עם הדינמיקה המסוכנת בגדה המערבית, רק תדחה את סבב האלימות הבא, ותמלכד את הכוח הבין־לאומי בתפקיד הסוהרים החדשים.
מאחר ששליטה ישראלית על עזה ועל הגדה המערבית אינה מקובלת על הפלסטינים ואינה מועילה עבור ישראל, ומאחר שבנקודת הזמן הנוכחית, אין היתכנות סבירה לשלטון פלסטיני בלבד בשטחים אלה, מה שנדרש הוא כוח בין־לאומי אשר יתפקד כנאמנות בין־לאומית זמנית. נאמנות בין־לאומית כזו מציעה את הסיכוי הטוב ביותר בטווח הקצר לביטחון לישראלים ולפלסטינים, ובטווח הבינוני והארוך להקמתה של מדינה פלסטינית בת־קיימה בשטחי הגדה המערבית ובעזה. היא תשחרר את שני הצדדים מכיבוש צבאי שנמשך יותר מחצי מאה ושמרעיל את היחסים ביניהם, ותאפשר את הפניית המשאבים המקומיים והבין־לאומיים לשיקום ולבנייה בכל מישור – חברתי, פוליטי וכלכלי.
כדי להצליח כדאי ללמוד מניסיון העבר, ובכלל זאת מהניסיון שנצבר מתפקוד הנאמנויות הבין־לאומיות בקוסובו ובמזרח טימור או מהקואליציה המערבית בעיראק שלאחר 2003. ניסיונות אלה מלמדים אותנו שלצורך הצלחתה, נאמנות שכזו זקוקה לתמיכה הרחבה ביותר משני העמים, ותפקודה צריך לכלול מערכת התייעצות ברורה עם שניהם. לצורך כך, על הנאמנות לערב מדינות בעלות יכולת צבאית המסוגלת להבטיח ביטחון הן לישראלים והן לפלסטינים. אפשרות אחת תהיה לכלול שחקנים אזוריים מרכזיים, כולל מדינות ערביות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים וכן מדינות נאט"ו. כדי לטפל בדאגות הביטחוניות של שני העמים, יזדקקו כוחות אלה למנדט ממועצת הביטחון על פי הפרק השביעי למגילת האו"ם. משמעות הדבר היא שיש צורך להשיג תמיכה הן מארה"ב והן מסין ומרוסיה – משימה קשה מאוד אך לא בלתי־אפשרית בהתחשב בכך ששלוש המדינות הללו אינן חלוקות לגבי הסוגיה הישראלית-פלסטינית כמו לגבי אוקראינה.
מאחר ששליטה ישראלית על עזה ועל הגדה המערבית אינה מקובלת על הפלסטינים ואינה מועילה עבור ישראל, ומאחר שבנקודת הזמן הנוכחית, אין היתכנות סבירה לשלטון פלסטיני בלבד בשטחים אלה, מה שנדרש הוא כוח בין־לאומי אשר יתפקד כנאמנות בין־לאומית זמנית
מוקד מרכזי של הנאמנות יהיה לבנות מחדש את השטחים הפלסטיניים, במיוחד את עזה, ולתמוך בפיתוח מוסדות שיכולים לספק שירותים ציבוריים לרבות בריאות, חינוך, רווחה ותחבורה ברחבי השטחים הפלסטיניים. נוסף על אלה, עליה לסלול את הדרך, תוך כיבוד זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, להרכבתם של מוסדות ייצוג פלסטיניים כמו גם מוסדות חדשים לשיתוף פעולה בין הרשויות הישראליות והפלסטיניות. מוסדות משותפים אלה צריכים להחליף את המנגנונים הלא־שוויוניים שהוקמו בהסכמי אוסלו, והם יספקו בסיס לשיתוף פעולה בר־קיימה בין שותפים ישראלים ופלסטינים. לבסוף, הנאמנות והקהילה הבין־לאומית צריכות להיות מסוגלות להשתמש במשאבים הכספיים ובכוחן הדיפלומטי והגאופוליטי כדי לתמרץ הסדר שהוגן לכולם.
כל זה לא יהיה קל. מתן אוטונומיה אמיתית ומשאבים נאותים למוסדות הפלסטיניים החדשים יהיו חיוניים. כן תידרש הגדרה ברורה של מחויבויות הדדיות ועונשים למקרים של הפרתן על ידי מי מהצדדים והקמה של סוכנויות פיקוח עצמאיות ויכולת להבטיח שימוש אחראי במשאבים.
ב. הצורך בהנהגות חדשות
המצב הנוכחי מציג מחסור חמור בהנהגות אמינות משני הצדדים. שני העמים זקוקים למנהיגות חדשה שתשים את טובת העם לפני טובתה האישית. המצב הנוכחי שבו מתקיימות "רשויות" נפרדות בעזה ובגדה המערבית חייב להסתיים. חמאס, האחראי לזוועות המזעזעות, אינו יכול להמשיך לכהן ככוח שלטוני, וודאי שאינו יכול לשמש בן־שיח קביל לישראל. גם הרשות הפלסטינית הנוכחית איבדה את אמון הציבור בקרב הפלסטינים בגדה המערבית. מה שנדרש הוא אם כן כינונה של ממשלת אחדות לאומית פלסטינית הכוללת ייצוג ממגוון רחב ככל האפשר של דעות ושל קבוצות בחברה הפלסטינית.
בישראל, ממשלת ישראל הנוכחית וראש הממשלה נתניהו אינם כשירים למשימה העומדת בפניהם. ממשלת ישראל הנוכחית לא רק מובלת על ידי כוחות קיצוניים-משיחיים, אלא גם הוכיחה את עצמה כבלתי־כשירה וכמושחתת. החברה הישראלית, למען הישרדותה, חייבת להשתחרר ממנהיגות זו ולפתוח עידן חדש. ראש הממשלה נתניהו, האחראי לכשל הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה, אינו יכול להמשיך ולהוביל את ישראל. צריך להחליפו בראש ממשלה חדש שיוביל ממשלת אחדות לאומית אמיתית, המחויבת לעתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית, המבוססת על שלום עם העם הפלסטיני.
לסיכום, הצורך בהתחלה חדשה בסכסוך הישראלי-פלסטיני דחוף היום יותר מאי פעם. הדבר דורש הנהגות חדשות, הקמתה של נאמנות בין־לאומית זמנית, מוסדות חדשים לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ומחויבות להסדר מדיני המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הקהילה הבין־לאומית חייבת להירתם למשימה – למען שני העמים ולמען הבטחת ביטחון האזור והביטחון העולמי. אסור לזוועות העבר להגדיר את העתיד, ויש לפלס דרך חדשה לקראת פתרון מתמשך וצודק.
ד״ר לימור יהודה, חוקרת סכסוכים, דמוקרטיה וצדק מעברי ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עמיתת מחקר במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה ומובילת פרויקט ״שלום מבוסס שותפות״ במכון ון ליר. ממייסדות התנועה הישראלית-פלסטינית ״ארץ לכולם״ וחברה בפורום ״היום שאחרי המלחמה״.
פרופ׳ עומר דג׳אני, מנהל שותף של המרכז הגלובלי לעסקים ופיתוח בפקולטה למשפטים באוניברסיטת הפסיפיק, מקג׳ורג׳ בסקרמנטו, קליפורניה וחבר לשעבר ביחידת התמיכה במשא ומתן של אש״ף. מומחה מוביל בהיבטים המשפטיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
פרופ׳ ג׳ון מקגרי, פרופ׳ במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קווין בקנדה, חבר בחברה המלכותית הקנדית ובמסדר של קנדה. משמש יועץ בכיר לצוות המו״מ לשלום של האו״ם בקפריסין.
