מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.07.2011

אחיזת עיניים בברטעה

ברטעה. באחד הימים בשבוע שעבר, אחרי הצהרים, התייצבו בכיכר המרכזית בצד המערבי (הישראלי) של הכפר החצוי ברטעה שני רכבי נוסעים פלסטינים, ממתינים לפועלים הפלסטינים השבים מישראל לבתיהם. באותה שעה עשו את דרכם בתוך הסמטאות הצרות וההרריות של הצד המזרחי (הפלסטיני) של הכפר מכוניות וכלי רכב מסחריים ישראלים, מעמיסים או פורקים סחורה ונהוגים בידי ישראלים, ערבים ויהודים. באזור השוליים הזה של הרגולציה הישראלית והפלסטינית יש, כך אומרים, כמה מפעלים שנמצאים בבעלות יהודים שפועלים בצד הפלסטיני.

הכפר הזה, שנחצה ב-1949 - ויש האומרים בהלצה כי הוא מדינה בפני עצמו - מייצג סוג של נורמליות בשיתוף הפעולה העסקי בין ישראלים לפלסטינים. שני הצדדים מרוויחים משיתוף הפעולה העסקי הזה, אחד התחומים הבודדים ביחסים שבין ישראלים לפלסטינים שקשה למצוא להם מתנגדים בתוך הארץ. הצדדים לא בהכרח שווים, אבל שניהם מרוויחים, תנאי בסיסי לקיום היחסים האלה.

אכן, היחסים העסקיים בין הצדדים מעסיקים רבים. ישראלים רבים שאני פוגש אומרים לי שאם משהו יקדם את מערכת היחסים התקועה שלנו עם שכנינו הפלסטינים הרי שאלה הם הקשרים העסקיים והפיתוח הכלכלי. הם אומרים זאת משום שהם נואשו מתקווה להגיע להסדר פוליטי שבמסגרתו יוסכם על חלוקת הארץ, או שאף פעם לא באמת ייחלו לכך.

למען האמת, אם בוחנים לעומק את הדברים, התחום העסקי הוא אכן אחד התחומים שבו היחסים בין הצדדים שוקקי חיים. הממשלה הפלסטינית שקלה להגביל את שיתוף הפעולה באמצעות איסור על עובדים פלסטינים לעבוד בהתנחלויות, וחזרה בה. היא הסתפקה בפעילות, סמלית ביותר עבור המשק הישראלי, להחרמת מוצרי ההתנחלויות, ומעודדת את העסקים עם ישראל ללא סייג. גם בצד הישראלי מרוצים, שהרי אנחנו "נותנים להם" להתפתח כלכלית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף נבחר על רקע קריאתו ל"שלום כלכלי": אין טעם לדבר על שתי מדינות לפני הבחירות אם לחם ושעשועים יפתרו את הכל.

זו טעות מרה. מבלי להיכנס לנתונים משמימים, אפשר לסכם בכלליות ולומר ששתי האינתיפאדות הפלסטיניות פרצו אחרי תקופות ארוכות וברורות של פיתוח כלכלי. עובדה זו בולטת במיוחד כאשר בוחנים את העשור שקדם לאינתיפאדה השניה, אינתיפאדת אל-אקצא. במידה רבה, המשק הפלסטיני לא הצליח לחזור למדדים שהיו קיימים ערב האינתיפאדה הזו גם אחרי הצמיחה הערה בשנים האחרונות.

פרט לכך, לשיח הציבורי הישראלי חדרה בשנים האחרונות טעות נפוצה ולפיה המצב הכלכלי של הפלסטינים, בעיקר בגדה המערבית, הוא טוב מאד. זו אחיזת עיניים. מצבם מאד השתפר, גם בזכות ההקלות הישראליות, אולם המצב רחוק, רחוק מאד, מלהיות משביע רצון. המגזר הפרטי הפלסטיני אינו מנוע צמיחה בדומה לעמיתיו במדינות מתוקנות, שכן נתוני הצמיחה במשק הפלסטיני הם תגובה של המשק להזרמה האדירה של כספי תרומות מצד המדינות התורמות. כספים אלה יוצרים עיוותים במבנה המשק הפלסטיני, והיזמוּת העסקית, למרות היקפיה ההולכים וגדלים, עדיין מצויה בשוליים. על ישראל להיות מודעת להשלכות הקשות של המצב הזה, ולפעול למיצוי כל הזדמנות להקל על עסקיהם של הפלסטינים.

רק תהליך מדיני נמרץ ויציב שמטרתו ברורה יביא לנרמול אמיתי ביחסים הכלכליים; לא רק עם הפלסטינים, אלא גם עם שאר מדינות ערב. הסחר הישראלי עם העולם כולו, אם כי לא בהכרח עם העולם הערבי, יגדל פלאים. ישראל חייבת זאת לעצמה, לא לזולתה.

 


יואב שטרן הוא מנהל המחלקה הכלכלית-עסקית במרכז פרס לשלום. בעבר עבד ככתב לעניני ערבים בעיתון הארץ.

מאמרים נוספים