מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
27.11.2015

בדואים ואנשי חמאס בהר העצה הרעה

הסברים חברתיים וארגוניים לדומיננטיות של יוצאי ג'בל מוכבר באירועי הטרור האחרונים בירושלים אינם משכנעים. אי אפשר להבין את המתרחש בכפר בניתוק מההזנחה, האכיפה הסלקטיבית ותקיעת האצבע היהודית בעין הערבית בכל רחבי העיר המזרחית

בעקבות הפיגוע הרצחני בבית הכנסת בהר נוף בשנה בערה הציעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ להיפרד מג'בל מוכבר. משם יצאו לא מעט רוצחים פלסטינים מסוכנים, הזכירה יחימוביץ', והוסיפה: "זה כפר ערבי עוין. הוא לא חלק ממדינת ישראל. אין שום סיבה לחלק לתושביו תעודות זהות כחולות ולשלם ביטוח לאומי. אין שום סיבה להחזיק בו". איילת שקד, אז חברת כנסת וכיום שרת המשפטים, טענה בתגובה כי דווקא מסיבות בטחוניות יש להותיר את ג'בל מוכבר תחת שיפוטה של ישראל בירושלים המזרחית. אם נצא מג'בל מוכבר, טענה שקד, ישגרו מתוכו פצמרים ויחפרו ממנו מנהרות טרור.

הרכס שוכן לבטח על קו פרשת המים בין הים התיכון לבין ים המלח, על ספר המדבר, בשטח ההפקר שבין ירושלים הערבית למערבית. במקום הזה בחר הנציב הבריטי העליון לבנות את ארמונו (המשמש כיום כמטה האו"ם לפיקוח על הפסקות אש, UNTSO), ולכן נקראת השכונה היהודית שנבנתה בסמוך לכפר, אחרי מלחמת ששת הימים, בשם "ארמון הנציב". הבאים לירושלים מדרום רואים מהרכס הזה לראשונה את העיר העתיקה ואת הר הבית. המסורת היהודית מציינת בו את המקום שבו השאיר אברהם אבינו את נעריו בלכתו לעקוד את בנו יצחק על הר המוריה. הנוצרים קוראים לו "הר המועצה הרעה" משום שעל פי המסורת התכנסה בו מועצת הזקנים שהחליטה למסור את ישוע להיצלב בידי הרומאים.

השם הערבי – ג'בל מוכבר – נובע מהמסורת המוסלמית המספרת שמכאן ראה לראשונה הח'ליפה עומר אבן אל-ח'טאב את איליא, היא אל-קודס, בבואו אליה במאה השביעית כדי לאשר את כניעתם של הנוצרים הביזנטים ולהביאה תחת שלטון האסלאם. כשנגלתה העיר לנגד עיניו נעמד הח'ליפה בהשתאות וקרא בקול גדול את התכביר – אללה אכבר. מכאן שמו של ההר ושל הכפר השוכן במקום כיום.

בעקבות האירועים האלימים בבירה בחודשים האחרונים טענו מספר עיתונאים כי ג'בל מוכבר הוא "קן צרעות" והזכירו כי מחבלים רבים יצאו מהכפר. בשנים האחרונות אכן יצאו תושבים מהכפר לפגע ביהודים בירושלים: בישיבת מרכז הרב ובכיכר צה"ל בשנת 2008, וארבעה פיגועים מאז הקיץ האחרון. תושבי רחוב מאיר נקר בארמון הנציב, המשיק לקצה המערבי של ג'בל מוכבר, סובלים מזה כשנה ממטחי אבנים ובקבוקי תבערה בתדירות גבוה, עד כדי כך שלאחרונה הוצבה במקום עמדת קבע משטרתית והוקם סביבו מערך כולל של חומות, גדרות ומחסומים, המפרידים בפועל בין השכונות.

הקמת הגדר המפרידה בין ג'בל מוכבר לארמון הנציב, אוקטובר 2015

מבחינה סוציולוגית נבדלים תושבי הכפר מיתר תושבי ירושלים המזרחית בכך שאינם עירוניים או פלאחים. מוצאם הוא מהשבט הבדואי ערב א-סואחרה אשר התיישב במקום בראשית המאה שעברה. אנליסטים מציינים זאת כהסבר לאלימות היוצאת מהמקום, ולצד זאת מזכירים כי הכפר הפך למעוז של חמאס. אולם תליית ההסבר במבנה החברתי אינה משכנעת, וגם לא השיוך הארגוני. גם באום טובא ובצור באהר הסמוכות, למשל, ישנם מעוזי חמאס, אך האלימות בהן פחותה בהרבה. בשנים האחרונות יצאו פיגועים מכלל השכונות הפלסטיניות בירושלים, וחולית הטרור הפלסטינית-ירושלמית הרצחנית ביותר היא דווקא חוליית סילואן. מיקומו של הכפר על קו התפר היהודי-ערבי בירושלים אינו ייחודי, ובמקומות אחרים יש קרבה גדולה יותר בין הצדדים. גם שכונות אחרות במזרח העיר הופרדו ממערבה בחומה ובמחסום, ושיעור העוני בכפר זהה לממוצע בעיר המזרחית (78%, כ-84% מהילדים, בהשוואה לישראל כולה שבה כ-19% מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני).

קשה להצביע על הסבר מרכזי אחד לדומיננטיות של יוצאי ג'בל מוכבר באירועי הטרור האחרונים בירושלים, ואי אפשר להבין את המתרחש בה בניתוק מהמתרחש בעיר המזרחית כולה. הכפר סובל ממחסור חריף בכיתות לימוד ומהעדר תשתיות בסיסיות, ממחסור באישורי בניה ומהריסת בתים. ההתנחלויות היהודיות המפוארות והמאובטחות, שקמו בכפר כשם שקמו בשכונות ערביות אחרות בירושלים המזרחית, מנקרות עיניים על רקע ההזנחה הפושעת והאכיפה הסלקטיבית. זוהי הסיבה המרכזית לאלימות הפלסטינית בירושלים, וג'בל מוכבר בתוכה, ולא המוצא הבדואי. את הפופולריות של חמאס במקומות הללו אפשר לראות כתוצאה ולא כסיבה.

מאמרים נוספים