הייתי שמח להיות אופטימי, בהקשר הספציפי הזה, כדרור, אולם אני רואה את הדברים אחרת. הניתוחים של תוצאות הבחירות שהתפרסמו בימים האחרונים מספרים את הסיפור המוכר: מדינה המורכבת משבטים גיאוגרפיים-דמוגרפיים המצביעים למועמד או למפלגה המייצגת לדעתם את האינטרסים הספציפיים שלהם בצורה הטובה ביותר. תל אביב וסביבותיה הצביעו יש עתיד והעבודה. קצב הגידול של החברה החרדית האשכנזית מוּצה ביעילות טובה יותר מבעבר ותורגם למנדטים, למרות הפלגנות הפנימית והעלייה השולית בהצבעה למפלגות מתחרות: ירושלים ובית שמש הפכו, לראשונה בתולדות מערכות הבחירות בישראל, ליותר חרדיות מימניות (על התחרדותה האלקטורלית של ירושלים ראו גם כאן).
בעיירות הפיתוח המפלגות המובילות, בפער ניכר, היו ש"ס והליכוד, ויש עתיד השתרכה מאחור. בתוך הערים ניכרה התפלגות דומה בין קלפיות בשכונות מבוססות לקלפיות בשכונות פחות מבוססות. האוכלוסיה הערבית, כמובן, המשיכה להצביע בעיקר למפלגות ערביות, למרות עליה מסויימת בהצבעה למפלגות ציוניות. העיר שניבאה בצורה הטובה ביותר את תוצאות הבחירות – "אוהיו הישראלית" – הייתה רחובות, שבה יש תמהיל מייצג של שבטי ישראל היהודית.
תמונת מצב זו מקבלת חיזוק בניתוח תוצאות ההצבעה ברשויות המקומיות, המבוסס על חתך האשכולות הכלכליים-חברתיים של הלמ"ס. רוב היישובים הממוקמים באשכולות הגבוהים הצביעו עבור יש עתיד. באשכולות האמצעיים והנמוכים הובילה הליכוד-ביתנו, למרות שיעורי הצבעה נמוכים ומספר קולות קטן לליכוד יחסית למערכות בחירות קודמות. המכון הישראלי לדמוקרטיה קבע, בניתוח ראשוני של תוצאות הבחירות, כי נמשכת היחלשותן של מפלגות שלטון וההצבעה הסקטוריאלית, הנמדדת לפי מספר המפלגות האפקטיבי, עלתה.
החתך המעמדי, הכלכלי-חברתי, המסביר בצורה טובה את תוצאות הבחירות, אמנם לא מייצג בצורה מדוייקת קטגוריות של מוצא, דת, עמדות פוליטיות (ליברליות מול שמרנות) ופיזור אוכלוסיה, אולם הוא קרוב אליהן מספיק כדי למנוע לעת עתה את הספדן כמשתנה מסביר של הפוליטיקה הישראלית.
ה"קטגוריות", כך נראה, פריכות רק ב"מרכז" של הפוליטיקה הישראלית, שערפולו אומנותו. לכל היותר הוכיחו הבחירות הללו את הטענה כי כרבע מהמנדטים הם חולות נודדים התרים, בין מערכת בחירות אחת למשנה, אחר מפלגת מרכז אדוקה, כזו שהאידיאולוגיה שלה היא לא לזוז כחוט השערה, במעשה או במילה, מהמרחב המדומיין שבין היהודי הדתי-מתון ליהודי החילוני-מסורתי ובין השמאל המפוכח לימין הרך. למשבצת הזו, שהייתה שייכת אך לפני ארבע שנים, בכל כובד משקלה, לקדימה, נכנס הפעם יאיר לפיד, המועמד שיובל דרור הגדיר כבחירתם של "אלו שלא יודעים למי להצביע אבל השתכנעו שצריך להצביע".
אין ספק כי ליברלים ואנשי שמאל יכולים להתבשם, ולו חלקית ובאופן רגעי, ממה שנראה ככרטיס צהוב שהוציא/ה הבוחר/ת הישראלי/ת מול הדהרה המסוכנת של נבחריו אל עבר שמרנות לאומנית וגזענית קיצונית. אולם גם אם יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובעיקר הדור השני שנולד בארץ או גדל בה, העבירו את קולותיהם מהליכוד-ביתנו אל יש עתיד, האם יש בכך בשורה של ממש לשמאל הליברלי? האם מכאן תבוא תשועתה של הפוליטיקה הישראלית?
אם קטגוריית המוצא יכולה להיות גמישה בנסיבות מסויימות, קטגוריית הדת נראית קשיחה ובעיקר משפיעה יותר על חיינו כאן. זאת לא רק בגלל ההצבעה למפלגות חרדיות, אלא גם בגלל ההתחזקות הניכרת בכוחה של מפד"ל ההיסטורית. בבחירות האחרונות משכו מפלגות דתיות גם קהלים לא דתיים, וקהלים דתיים הצביעו גם למפלגות כלליות. התוצאה היא שבכנסת ה-19 עולה שיעורם של חברות וחברי הכנסת הדתיים – חרדים ודתיים-לאומיים ליברלים יותר או פחות – לכשליש מחברי הבית, באופן חסר תקדים.
דרור זאבי הציע, למעשה, תוספת ביקורתית לדיון שהתנהל באתר זה בדצמבר 2011 על "מזרח תיכון חדש", דת וחילונות, חילונות ליברלית והתחזקותן של אוכלוסיות דתיות-שמרניות באזור כולו. אולם תוצאות הבחירות האחרונות מבצרות אותי בעמדתי כי עתיד הליברלים במזרח התיכון (ובמקרה זה בישראל) טמון בשיתוף פעולה עם הדת. בעוד שבמישור הכלכלי-חברתי ניכר כבר עתה סיכוי לשיתוף פעולה פורה כזה, והוא מעודד ומרנין, קשה לראותו מתגשם גם במישור המדיני. ובכל הנוגע ליחסי דת ומדינה מספקת מפלגת "יש עתיד", גם מכוח הרכבה, סיבות טובות לאופטימיות, אולם חובת ההוכחה המוטלת עליה היא כבדה.
