נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס העניק ראיון מסקרן לרשת הטלויזיה הלבנונית אל-מיאדין ביום שישי האחרון. השיחה עם העיתונאי הידוע ע'סאן בן ג'דו שארכה למעלה משעה והועלתה לאתר האינטרנט של הערוץ בשלושה חלקים חשפה מנהיג פלסטיני מתוחכם ורב-פנים, הנע בין שני הקטבים של חשדנות עמוקה כלפי מדינת ישראל (ובייחוד הנהגתה הנוכחית) ובין הערכה עמוקה ובלתי מתפשרת כלפי החברה היהודית הישראלית.
עבאס עסק במספר נושאים בעלי ערך חדשותי. הוא חזר על הטענה כי ערפאת נרצח ולא מת מוות טבעי (אם כי עדיין לא ברור בידי מי); טען כי שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן וכן סגן ראש הממשלה (שאת שמו לא פרט) איימו בגלוי על חייו, ואמר שהוא חסר הגנה מפני נסיון התנקשות ישראלי. כמו כן, אמר עבאס כי באופן מפתיע הסכימה ישראל לבקשתו לאפשר את כניסתם לשטחי הגדה של 150,000 פליטים פלסטינים שנמלטו ממחנה הפליטים אל-ירמוכ שמדרום לדמשק, אולם רק בתנאי שיוותרו אישית על זכות השיבה, תנאי שאותו דחה על הסף. את הפרק האקטואלי חתם עבאס בטענה כי ישראל מנסה להרחיק את ראש צוות המשא ומתן סאא'ב עריקאת מתפקידו משום שכהגדרתו "הוא יודע יותר מדי."
"רק שאותו רוצים להרחיק ואותי רוצים להרוג," אמר עבאס.
אולם מעניינת אף יותר גישתו של הנשיא לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולחברה הישראלית, נושאים בהם העמיק בספרים רבים אותם חיבר בשלושים השנים האחרונות.
מיהו פלסטיני?
לשאלה זו נתן עבאס תשובה מורכבת מהצפוי. הזהות הפלסטינית אינה שייכת רק ליושבי הארץ, אלא לכל מי שמזדהה ונאבק למען המטרה הפלסטינית. לכן, מבחינתו, מפגינים ישראלים ובנילאומיים שניצבו לצד הפלסטינים במסגרת ההפגנות על הגדר הם פלסטינים גם כן. באותו עניין, ציין עבאס כי בתקופה שבין 1994-1999 נכנסו לגדה המערבית בעקבות הסכמי אוסלו כחצי מליון ערבים לא פלסטינים: סורים, לבנונים, ירדנים, עראקים ועוד, שזכו באזרחות פלסטינית בזכות השתתפותם במאבק הפלסטיני. אחד העראקים שנכנס לגדה, קיס אבו-לילה, משמש כחבר המועצה המחוקקת הפלסטינית.
מורשת אוסלו
ההליכה להסכמי אוסלו לא היתה יוזמה של תנועת פתח, אלא יישום של החלטות שהתקבלו כקונצזוס כלל-פלסטיני בועידת פסגה באלג'יריה כבר ב-1988. באותה שנה הוכרזה מדינה פלסטינית בגלות, ונשלחה דרישה לישראל לסגת מהשטחים שנכבשו בשנת 1967, בכדי להקים עליהם מדינה פלסטינית. אוסלו, אם כן, היא תוצאה של החלטות פלסטיניות שהתקבלו פה-אחד על ידי הארגונים הפלסטינים מתוך תפיסה כי באותו שלב היסטורי זה המירב שניתן להשיג.
עבודתו המחקרית של אבו-מאזן
המראיין בן ג'דו הציג לצופים את ספריו הרבים של עבאס, רובם ככולם עוסקים במדינת ישראל. נושא הדוקטורט שלו, שנכתב בברית המועצות, היה הקשר בין הציונות והנאציזם בשנות השלושים. מדוע, שאל המראיין, הוצאת את ספריך לאור מחדש בשנת 2011? האם היה זה כדי להראות לעולם שלמרות המשא ומתן המדיני בו אתה מצוי עם ישראל, אתה עדיין עומד על עקרונותיך הקודמים?
התשובה של עבאס הרגיזה את המראיין. מטרת כל עבודתי המחקרית, אמר, היא להגיש לקורא הערבי והפלסטיני מידע על מדינת ישראל, שכן בשנות החמישים, השישים והשבעים רק מתי מעט בעולם הערבי כתבו על ישראל.
בספר אחד שכותרתו "דרך אוסלו" כתב עבאס ש"בין החברה הפלסטינית והישראלית קיים פער תרבותי קטן." לדבריו, הישראלים סבורים כי כבשו עם ברברי ופרימיטיבי, אך לא כך פני הדברים. העם הפלסטיני משכיל, מתקדם, ובעל היסטוריה לא פחות מהיהודים.
"איך בתור מייצג הסוגיה הפלסטינית אתה מתנצל בפני הישראלי?" שאל אותו המראיין, אך אבו-מאזן התעקש: אני מנסה לפנות אל הפלסטינים שהפנימו את רגשי הנחיתות כלפי ישראל. "האם אתה עדיין משוכנע במה שכתבת, שבין ישראל והפלסטינים קיים פער תרבותי קטן בלבד?" כן, ענה עבאס ללא היסוס, משום שלהם [לישראלים] באמת יש תרבות, שאותה אין להכחיש.
על זכות השיבה
בפעם המי-יודע-כמה, אבו-מאזן נאלץ להסביר מדוע ויתר על השיבה לצפת בראיון עם אודי סגל בערוץ 2. הוא אמר כי בפני הפליטים עומדות כעת שתי אפשרויות: לשאת ולתת עם ישראל על פשרה במסגרתה פליט שלא ירצה לשוב לישראל יקבל פיצויים, או להביס את ישראל כדי שלא להתפשר עמה. בטווח הזמן הנראה לעין, הפלסטינים יאלצו לשאת ולתת עם ישראל, והדבר קיבל גיבוי ערבי במסגרת היוזמה הערבית שאישרה "פתרון צודק ומוסכם." בטווח הזמן הנראה לעין, יהיה עלינו לשאת ולתת עם ישראל, סיכם עבאס.
על יחסי העבודה עם יאסר ערפאת
מעניין מאוד לקרוא בין השורות את דבריו של עבאס על ערפאת, המתייחס לנשיא המנוח בשפה מציאותית ולא מיתית. עבאס טען שתמיד האמין שהצדדים החיוביים של ערפאת גוברים על הצדדים השליליים שלו, ותמיד התמקד דווקא בצדדים החיוביים כשעבד עמו. לא היו בין השניים סכסוכים אישיים או פוליטיים, עד שאבו-מאזן התמנה לראש ממשלה; תפקיד שלא היה קיים לפני שנוצר בלחץ אמריקאי בשנת 2003 כדי להפחית את סמכויותיו של ערפאת.
"כשהתמניתי לראש ממשלה, הדבר היה מנוגד לטבע שלי ולא רציתי בו. אז היו בינינו כמה ויכוחים, ועזבתי."
