מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
23.12.2014

האם ארדואן מאבד את שפיות דעתו?

מאד לא דיפלומטי לדבר על כך, וזו אולי הסיבה שכל המדינאים באירופה ואמריקה שותקים. אבל רבים בטורקיה בטוחים שמצבו הנפשי של ארדואן חמור. המצב הזה מציב דילמה החוזרת על עצמה בהיסטוריה: מה אפשר לעשות כאשר העריץ הבעייתי ממשיך לשלוט במנגנוני הכוח והדיכוי?
חשוב להדגיש שזו עדיין איננה דיקטטורה. שלטון החוק, דמוקרטיה והפרדת רשויות אינם מושגים זרים, "מערביים", או כפויים מבחוץ בטורקיה. המאבק הציבורי עליהם מתנהל כבר קרוב ל-200 שנה מאז הרפורמות הידועות בשם "תנזימאת", וחוקה העוסקת בהפרדת רשויות ובבחירות חופשיות נחקקה כבר ב-1876, עוד טרם ייסוד הרפובליקה הכמאליסטית. ואכן, מורשתה של המדינה הכמעט-דמוקרטית (זו שהעלתה לשלטון, צריך לזכור, את מפלגתו של ארדואן בבחירות חופשיות ב-2002) קיימת גם עתה. האופוזיציה הפוליטית ממשיכה לתפקד וראשיה מתבטאים בחריפות נגד השליט. אין עונש מוות ואין הוצאות להורג ללא משפט. אולם יש בטורקיה היום משטר אוטוריטרי שנעלמו ממנו הבלמים והאיזונים, שבו השליט לבדו מכתיב מדיניות ומסמן מטרות ויעדים.
 
הרשות המחוקקת הפכה לזרוע של הממשל. בפרלמנט שולטת מזה יותר מעשור מפלגה אחת היכולה להעביר כל חוק שהשליט חפץ בו. את כוחה של הרשות השופטת דאג השליט לפרק באמצעות פיטורים, העברה שרירותית של תובעים ושופטים למחוזות מרוחקים, ושינוי החוק כך שיציב את שר המשפטים שלו בראש מועצת הפרקליטים והשופטים. מפקדי הצבא נכלאו, מרביתם בהאשמות חסרות שחר. המשטרה יישרה קו לאחר שמאות קצינים ושוטרים פוטרו או הועברו לערי הגבול עם סוריה. גם התקשורת, שעד לאחרונה נותרו בה איים מעטים של אופוזיציה וביקורת, נרמסת ברגל גסה. אחרי סדרת מעצרים מפוברקים, פיטורים, שומות-מס אסטרונומיות ושיחות טלפון מאיימות לבעלי העיתונים, איש כבר אינו מעז לבקר את השליט. אפילו העיתונות בשפה האנגלית, שנותרה עד הזמן האחרון כמין חלון ראווה מצועצע למערב, הולכת ומשתתקת.
 
בשנה האחרונה הפך השליט מראש ממשלה לנשיא. החוק קובע שתפקידו הרשמי של הנשיא בטורקיה הוא ייצוגי בעיקר וראש הממשלה הוא העומד בראש המערכת הפוליטית, אולם את ארדואן החוק הפורמלי אינו מעניין. כדי להתגבר על הבעיה הפוליטית של העדר מעמד רשמי בישיבות הממשלה הקים לו קבינט צללים המכתיב לממשלה מה עליה לעשות, ובקרוב ידאג לחוקק חוק שיקנה לו גם מעמד רשמי.
 
אולם מה יכולים אזרחים לעשות כאשר הדמוקרטיה מתמוססת לנגד עיניהם והעונש על כל התבטאות ביקורתית עלול להיות מאסר ארוך? חמור מכך – מה אפשר לעשות כאשר נדמה שהשליט הכל-יכול מאבד את צלילות דעתו?
 
ארדואן (צילום מסך: יוטיוב)
 
רשימת הסימנים ארוכה מאד: סדרת אמירות פרנואידיות המאשימות כוחות מסתוריים המתנכלים לטורקיה בכלל, ולשליט בפרט. מאחורי הכוחות הללו, רומז ארדואן, נמצאים הלובי היהודי ומדינת ישראל, אולם סוכניהם נמצאים עמוק בתוך הממשל הטורקי וצריך לטהר אותו מנוכחותם; הטענה שישראל החליפה את השלטון במצרים, הנשענת על אמירת האגב של הפילוסוף הצרפתי-יהודי ברנאר-אנרי לוי, שדמוקרטיה אינה נמדדת רק בקלפי; התקפות לא מבוקרות נגד האיחוד האירופי המאשימות גם אותו ביצירת הבעיות בטורקיה; ההכרזה שהמערב שמח לאידם של המוסלמים במות ילדיהם, ולעומת זאת ההצהרות המביעות אדישות למותם של 300 כורים במכרה טורקי והאמירה שאסונות מסוג זה מקובלים בעולם; הכרזות מפתיעות על קיומם של מסגדים באמריקה לפני קולומבוס; בניית ארמון נשיאות היקר עשרות מונים מן הבית הלבן על אדמת שמורת טבע היסטורית; מינוי יועץ הטוען ששירותי מודיעין מערביים ניסו להתנקש באדונו באמצעות טלקינזיס (הנעת חפצים בכוח המחשבה); תכניות ענק מגלומניות הכוללות חפירת תעלה מקבילה לבוספורוס, והקמת עוד מסגד, מהגדולים בעולם, על הגבעה הגבוהה ביותר באיסטנבול; האשמתו של הנער ברקין אלוואן, שנהרג מירי של רימון גז בכינון ישיר לראשו, בחברות בארגון טרור. הרשימה הזאת מתארכת מיום ליום ונעשית מוזרה יותר ויותר.
 
האם ארדואן אכן איבד את שפיותו? קשה לקבוע בברור על סמך העדויות הללו. סביר להניח שהוא סובל מבעיה נפשית כלשהי, אולי שילוב של פרנויה ומגלומניה מהסוג הנפוץ אצל שליטים אוטוריטריים. אולם האמירות הללו מבטאות גם רצון נורמלי מאד בנקמה – נקמה על חקירות התביעה והכתבות בעיתונות שהביאו לחשיפת שחיתויות הענק שלו ושל ילדיו; נקמה על החשיפה המוקדמת של יעדו האמיתי – הֲֲדׇתׇה מחודשת של טורקיה והשבת הרוח העוסמאנית, שהביאו למחאה המונית נגד מדיניותו; נקמה על הכוחות ששיבשו את מהלכיו להתחבר לעולם הערבי במעמד של אפוטרופוס מחנך ומוביל. כל התכניות הללו, שחושבו ונוהלו בקפדנות, הולכות ומאבדות מכוחן.
 
רבים מאזרחי טורקיה מבינים כבר עתה שארדואן מוביל את טורקיה לטרגדיה היסטורית וכמעט בלתי-אפשרי לבלום אותו. אולי הראשון שהבין זאת הוא הנשיא עבדוללה גול, שפרש לביתו וממתין לעת שבה ייקרא להציל את המדינה. אחרים עדיין מאמינים בכיוון ובדרך שהתוו ארדואן ומפלגתו. אולם בין אם מדובר באי-שפיות ובין בנקמנות של מנהיג קטנוני הבטוח בדרכו, הסובלים העיקריים ממחלתו יהיו אזרחי טורקיה ההולכת ושוקעת. 
מאמרים נוספים