נכון להיום חברות באו"ם מעל מאתיים מדינות, פי ארבע מאשר בתחילת דרכו של המוסד הבינלאומי הזה. בהיסטוריה החדשה היו גלים של מדינות שהצטרפו לאו"ם כחברות מן המניין – לאחר מלחמת העולם השניה ותום העידן הקולוניאלי, ובהמשך בעקבות קריסת הגוש הסובייטי. במילים אחרות, הרבה יותר מדינות חדשות קמו מאשר מדינות ותיקות נעלמו.
את ההתפתחות באזור כורדיסטאן שבצפון עיראק אפשר לראות באור דומה. משאל העם שם מהווה עוד שלב במאבקם של הכורדים לעצמאות. זהו מקרה בוחן להבנת התמודדותה של המערכת הבינלאומית עם התנתקות של אזור מסוים ממדינה במטרה להקים מדינה עצמאית. אותה מערכת בינלאומית שהתגייסה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" התגייסה נגד המהלך הכורדי, ולא בכדי.
כ-40 מיליון כורדים, לטענת מקורות כורדיים, מתגוררים בשטח הררי גדול יחסית המשתרע בין גבולותיהן של ארבע מדינות לפחות. כמחצית מהם מתגוררים בכורדיסטאן הטורקית. לא מדובר, אם כן, ב"מיעוט כורדי", אלא בעם שהסכמי סייקס פיקו הזניחו וביתרו לארבעה חלקים שונים.
בסוריה, עיראק, טורקיה ואיראן סבלו הכורדים לאורך מאה שנה מדיכוי, אפליה ורדיפה. ארבע המדינות הללו עשו הכל כדי למנוע מהם עצמאות הן בתוך שטחן הן כמדינה עצמאית חוצת-גבולות. הן היו מסוכסכות ביניהן כמעט בכל, ומדי פעם אף נלחמו זו בזו, אך שיתוף פעולה צבאי התקיים ביניהן במאבק בעצמאות לכורדים. הדברים נכונים לגבי עיראק ואיראן, סוריה וטורקיה, ובשנים האחרונות עיראק וסוריה. המשטרים חששו שעצמאות לכורדים במדינה אחת תסתיים בנגיסה משטחים המאוכלסים בכורדים במדינות האחרות, וסירבו להסתכן בוויתור על נכסים טריטוריאליים וכלכליים.
הכורדים לא היו שקטים ומנומסים במקומות מושבותיהם. עשרות שנים הם ניסו לשפר עמדות ולהתקדם לקראת מימוש שאיפותיהם הלאומיות. הם כרתו בריתות, הגיעו להסכמים עם המדינות שבהן היו מיעוט, ונעו חליפות בין השתתפות בפוליטיקה הלאומית לבין הימנעות ממנה. אלא שכמה מן המהלכים הללו הביאו עליהם אסונות, ובראשם המתקפה הכימית מצד משטרו של צדאם חוסין והדיכוי האלים בן עשרות השנים מצד השלטונות הטורקים.
עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן בוחנות את השאלה הכורדית דרך הנחות העבודה של מדינת הלאום הטריטוריאלית. גם כשהן נחלשות ומוכות, כמו סוריה ועיראק, ואינן יכולות עוד לכלכל את עצמן, הן דבקות בגישתן השמרנית. יתר על כן, גם המעצמות הבינלאומיות, המשרטטות מחדש את מפת האינטרסים שלהם במזרח התיכון, מאמצות עד כה את השמרנות המדינתית בהקשר הכורדי. הדבר אינו מחויב המציאות; מדינות רבות, ביניהן מעצמות, תיווכו ואף התגייסו לחלוקת סודאן ולהקמת מדינה חדשה בדרומה. חלקן גם בירכו על התפרקותה של ברית המועצות ועל הולדתן של מדינות לאום חדשות רבות בעידן הפוסט-קומוניסטי.
דומה כי השוני בגישתם של שחקנים בינלאומיים להקמתן של מדינות חדשות נובע מיחסי הכוחות ומערכת האינטרסים בכל אזור, זהותו של העם הדורש עצמאות, רמת האלימות המעורבת במאבק לעצמאות והסיכוי להסדיר את הסכסוך במסגרת המדינתית הקיימת. עם זאת, לעתים הופעלה אלימות מצד מעצמות כמו רוסיה כדי למנוע את הקמתה של מדינה.
בשאלה הכורדית אפשר להבחין בנכונות בינלאומית לדכא את המהלך או לדחותו בתואנה כי לא בשלה העת להיפרדות כורדית מעיראק. המעצמות מעדיפות לשמור על המצב הקיים: יישות עצמאית, מעין מדינה, ללא הקמתה בפועל. זאת מחשש לסדר המדינתי האזורי, שכל המדינות באזור והשחקנים הבינלאומיים נאבקים להשיבו על כנו.
האם חלקיו השונים של העם הכורדי יתאמו את המאבק ביניהם? עד כה הצליחו מדינות האזור להפעיל כלפי הכורדים מדיניות של הפרד ומשול בהצלחה ניכרת. אולם בשנים האחרונות מנצלים הכורדים את ה"אביב הערבי" כדי להגביר את הלחץ על כל מדינה, בתיאום סמוי ולפעמים גלוי עם הכורדים במדינות שכנות, כדי להשיג עצמאות. היחלשותה של מדינת הלאום בהקשר הסורי-עיראקי יכולה לפעול לטובתם אך גם נגדם. האם תהיה המערכת הבינלאומית גמישה דיה כדי לאפשר מדינה חדשה במזרח התיכון המודרני? האם יגבר השיקול המוסרי על האינטרסים המדיניים הקרים?
