מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.12.2011

האמת על דת וחילונות במזרח התיכון

במאמר שפורסם לפני מספר ימים טוען אסף דוד שהמזרח התיכון נעשה דתי יותר ועל האליטות החילוניות להכיר בכך. האם זה אכן המצב? ייתכן שהתמונה המדאיגה משקרת

במאמר שפורסם כאן לפני מספר ימים טוען אסף דוד שהמזרח התיכון נעשה דתי יותר. לדבריו זה נכון במצרים כפי שזה נכון בישראל ובמידה רבה, לטוב או לרע, אחראית לכך הדמוגרפיה. לדתיים יש כנראה יותר ילדים, ויש בכך גם תגובת נגד לקיצוניות הליברלית של האליטות החילוניות. לאליטות הללו מציע דוד להשתלב במרחב ולמצוא דרך הידברות, או לארוז את חפציהן ולעקור. הוא מסכם את מאמרו בפסקה שמהדהד בה הרומן המפורסם של ז'וזה סרמאגו, רפסודת האבן:  "האליטות במזרח התיכון המייחלות לכך שמדינותיהן תינתקנה מיבשותיהן ותיסחפנה בהדרגה לעבר מערב אירופה מוזמנות לארוז את חפציהן כבר עתה. שאר החילונים-ליברלים יעשו בחכמה אם ישלימו עם הפסדם במערכה, גם אם הוא זמני, ויקבלו את העובדה שבדת – כל דת – יש גווני ביניים, ושאין סתירה מובנֵית בין דומיננטיות של דת ומסורת במרחב הציבורי והפוליטי לבין ערכים ליברליים של שוויון וחירות."

אכן תחזית פסימית. אולם האם היא באמת עומדת במבחן המציאות? כדי לבחון זאת עלינו לפרק את האמירה הדחוסה הזאת לחלקיה. אחת הסוגיות היא הדמוגרפיה. השניה היא כשלון הליברליזם החילוני, והשלישית היא הדרך לטפל בכך.

לפני הכל, האם הנתונים המספריים היבשים אכן מדויקים? לכאורה כן. והעדויות הרי הן לפנינו. במצרים זכו מפלגות דתיות בכ-70% מהקולות וכמעט מחציתם למפלגה סלפית שבעיני מרביתנו נתפסת כקיצונית במיוחד. בתוניסיה עלתה לשלטון מפלגה אסלאמית מתונה יותר. אם נקשיב לקריאותיהם של המפגינים ונביט בשלטים שהם נושאים ניווכח שהמצב בלוב, בתימן ובסוריה די דומה, וגם במדינות כמרוקו וירדן נאלץ השלטון להעניק מרווח גדול יותר למפלגות הדתיות. בטורקיה שולטת מפלגה דתית כבר קרוב לעשור, ובישראל שוקלים לאסור על חיילות לשיר, ושר בכיר זומם להעמיד את חברת החשמל תחת פיקוח דתי. אכן הליברליות במגננה והתכתיבים הדתיים אופפים אותנו מכל עבר.

התמונה הדמוגרפית האמיתית מורכבת הרבה יותר. באופן כללי בישראל יש ירידה משמעותית בילודה בכל המגזרים, כולל הדתיים והחרדים. אולם גם במקרה מובהק לכאורה כמו זה של ילודת החרדים בישראל הנתונים הדמוגרפיים מספרים רק חלק מן הסיפור. העובדה היא שרבים מאד באוכלוסיה הזאת עוזבים את הדת, והחרדים מנהלים מלחמת חורמה כדי למנוע את הנטישה הזאת. הקיצוניות הדתית של השנים האחרונות היא במידה רבה ניסיון לתקוע את האצבע בסכר. פרנסי העדה החרדית מקווים שאם יכסו את נשותיהם וירחיקו אותן מן הציבור הגברי, יאסרו על ילדיהם לצפות בטלוויזיה ולשחק באינטרנט, יתלשו מודעות שרואים בהן נשים משכילות ומתקדמות, יאסרו על נשים לשיר, וייצרו נתק מוחלט בינם לבין האוכלוסייה החילונית יצליחו אולי לבלום את פעולתו הנוראה של יצר הרע ולעצור את השיטפון, אבל דומה שהם מפסידים בקרב.

ומה באשר למוסלמים? בכל הארצות שסביבנו, כולל מצרים וטורקיה הענקיות, הצטמצם הריבוי הטבעי בשנים האחרונות לקצב הקרוב לאיזון, כלומר, סביבות שני ילדים למשפחה. ועל פי מחקר חדש של הלמ"ס נראה כי בישראל למשל, ההבדל בפריון בין נשים מוסלמיות דתיות לכאלה שאינן דתיות אינו משמעותי. במדגם שנבדק התברר שדווקא בקרב נשים דתיות מאד הייתה ירידה משמעותית יותר. מכיוון שבמשך שלושת העשורים הקודמים היה ריבוי טבעי גדול מאד, מרבית האוכלוסיה עדיין צעירה מאד (יותר ממחציתה מתחת לגיל 30) ולכן קצב הגידול עדיין מהיר, אולם הוא הולך ופוחת. כלומר, הטענה של לידה מוגברת בקרב הדתיים היא תוצר של פניקה ליברלית ואין לה על מה שתסמוך.

אולי, אם כן, מדובר בנהירה המונית מהחילונות לדת? כאן קשה יותר לבדוק את העובדות מכיוון שבכל רחבי המזרח התיכון הונח מכסה כבד על הדת במשך שנים ארוכות. הסיפור הטורקי הוא הידוע ביותר. מאז ימי מוסטפא כמאל הופעלו סנקציות קשות נגד מי שהפגין דתיות בציבור. לאשה עטויית צעיף אסור היה ללמוד באוניברסיטה. גבר שהלך לתפילה ביום שישי לא קודם בצבא או בשירות הציבורי. לא ייפלא אפוא שהציבור ברובו היה דתי באוהליו וחילוני בצאתו. רק היום, כאשר המכסה הולך ומוסר, מעיזים יותר אנשים להופיע בציבור כדתיים.

בעולם הערבי ובאיראן הסיפור דומה. תחת שלטון הדיקטטורים אמנם לא הייתה מדיניות של חילונות מוצהרת כמו בטורקיה, אולם גרסת הדת שהשלטונות התירו הייתה רחוקה מאד מתפיסת הדת של חלק גדול בציבור. בכל מקום שבו הסירו את המכסה – באיראן ב-1979, באלג'יריה ב-1991, בשטחי הרשות הפלסטינית ב-2006, או במצרים היום – התברר להפתעת הכלל שהציבור דתי. במסגרת האירועים בעולם הערבי היום דומה שההפתעה גדולה יותר, מכיוון שיוזמי המרד היו צעירים חילוניים, שלהפתעתם ראו את המהפכה נלקחת מידיהם. אולם כך, במידה רבה, קרה באיראן לפני מעל ל-30 שנה.
בישראל התחולל תהליך דומה אם כי מתון הרבה יותר. תחת שלטון מפא"י ההיסטורית ויורשתה, מפלגת העבודה, דתיים, בעיקר בני עדות המזרח, העדיפו לצמצם את הפרופיל הדתי שלהם. רק תחת שלטון חרות והליכוד החל השינוי שהושלם עם ייסודה של ש"ס. תושבים שבעבר הצביעו לליכוד או לעבודה לא גילו פתאום את אורה של הדת, אלא התירו לעצמם להצביע למפלגה שבדעותיה האמינו גם בעבר.

אמור מעתה, אין כאן שינוי דמוגרפי אמיתי אלא חשיפת תמונה מדויקת יותר של רגשות הציבור. ואם זה אכן המצב, אם אין גידול אמיתי במספר הדתיים אלא רק תמונה נכונה יותר, על החילוניים בינינו לשאול את עצמם אם אכן הקרב אבוד. במילים אחרות: אם הדתיות איננה תופעה חדשה אלא מצב שהיה קיים כאן מזה שנים רבות, הרי שההנחה שהחילונות הליברלית נמצאת בנסיגה דורשת גם היא בדיקה. ייתכן שאפשר דווקא להוכיח שיש עליה בכוחם היחסי האמיתי של החילוניים, אלא שהם ממוקמים נמוך יותר על הסקאלה ממה שסברו במשך שנים.

מאמרים נוספים