מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
07.11.2014

האף-35 של גוליית

טייסות האף-35, שמדינת ישראל מתעקשת לרכשן בעלות אסטרונומית, לא יעלו ולא יורידו מול "מרחבי הנחיתות" שבהם פועלים חמאס וחזבאללה, המצליחים לאתגר את צה"ל פעם אחר פעם. אולי הגיע הזמן לעדכן את המיתוס הישראלי על דוד וגוליית ועל עליונות הרוח על הכוח.

ממשל אובמה הבטיח לספק לישראל טייסת F-35 נוספת.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף עדו נחושתן, אמר כי המטוס "חיוני מאין כמותו לישראל. ישראל זקוקה למערך מטוסי הקרב שלה במציאות הזאת יותר מתמיד. אני לא רוצה לחשוב על מצב שבו למישהו אחר במזרח התיכון יש את המטוס הזה ולנו אין". בהנחה שנחושתן מצוטט נכון ב"הארץ", לפנינו עדות להלך המחשבה של מי שאחראים על בטחון המדינה בעתיד הקרוב והרחוק.

הטיעון של מפקד חיל האוויר קובע אקסיומה המתייחסת להווה. ככזו, אי אפשר להתמודד אתה. ראשית, האויבים האחרונים שעמם התמודדה ישראל היו ארגונים (חמאס וחזבאללה) שבארסנל הנשק שלהם אין מטוסי קרב, ולכל היותר הם נכנסים באיטיות לתחום הכטב"מים (כלי טיס בלתי מאויישים). מדוע, אם כן, מפקד חיל האוויר סבור שאנו זקוקים למטוס המשוכלל "יותר מתמיד", ודווקא עכשיו? האם יש בהווה איזו שהיא אי-ודאות, בשונה מהעבר או מיכולתנו לחזות בנחישות וברגישות את העתיד? האם על ישראל להיכנס למרוץ חימוש משום שגורם כלשהו עלול להניח את ידיו על כלי הטיס הזה בעתיד? מחד, עלותה על העסקה עצומה והיא מגבירה את סכנת המלחמה, לא מפחיתה אותה. מאידך, אולי דווקא זה מה שקוסם בה: הוודאות בשעבוד כלכלי ובהכנה למלחמה היא גדולה. רק כשהמלחמה פורצת מסתיימת הוודאות. עד אז שולט השכל האנושי הריבוני: הוא מתכנן, הוא זומם, הוא צופה ונערך.

אף-35 (תמונה: ויקיפדיה)

(תמונה וזכויות יוצרים ושימוש: ויקיפדיה)

אך מעבר לסכנת מרוץ חימוש נטול הצדקה, מעבר למרוץ עצמו, איזו מין טענה השמיע מפקד חיל האוויר? האם עצם קיומו של אייפון 6 משמעו כי אני חייב אותו לעצמי? אולי אף לא אהיה בדיוק "עצמי" אם לא יהיה לי אייפון 6?

הנחת היסוד הגלומה בטיעונו של נחושתן היא שישנה טכנולוגיה העומדת לעצמה, ושבאמצעותה ניתן להגן או לתקוף אך בעיקר לבסס תפיסה ביטחונית. עדיף שזו תהיה טכנולוגיה שמדגישה עליונות מוחלטת על פני מה שיש לצד השני. אם שלי יותר גדול, אם יש בו יותר מהכל, אין צורך לשקלל לתוך יחסיי עם היריב משתנים אחרים, לא מוחשיים: אין מקום לרוח, לחזון, למטענים שלא ניתן להטילם ממטוס. אם אני יודע בודאות שיש לי יותר, אני כבר לא צריך לדעת שום דבר אחר. המאבק התמידי של כל אדם למצוא את עצמו בעולם, להחדיר משמעות בקיומו, כאילו פתור מלכתחילה.

אלא שבמצב כזה אני נדון לחרדה קשה מן ההווה. אני מתקשה להיות בו, וחייב להפוך אותו לישות פורמלית וסטאטית. מאחר שההווה הוא אקסיומה, הוא אינו מתהווה כלל. אין בו שמץ של דינאמיות ולכן גם לא קמצוץ של אפשרות. אין מענה דינמי לטכנולוגיה עילית ועודפת. היא מייצרת מאזן בעולם: לפני שהייתה בבעלותי היה מצבי רע, אחרי שתהיה בבעלותי מצבי יהיה מושלם. אויביי יפוצו מפניי. אולם מה קורה עכשיו? מה אני עושה בזמן שבין "הכי גרוע" ל"הכי טוב"? זו אולי נראית בעיה שולית כשיש אפשרות לקבל טכנולוגיה מתקדמת כל כך. אבל באמת, ההווה הוא הזמן היחידי שישנו.

טכנולוגיה אינה עומדת לעצמה. חמאס וחזבאללה הצליחו לאתגר את ישראל דווקא בשל היכולת שהאלוף הפורש גרשון כהן כינה, בראיון ל"מקור ראשון", "מרחבי נחיתות".

בעונה שעברה זכתה מכבי תל אביב באליפות אירופה בכדורסל למרות נחיתות מובנית. בספורט יש לכך דוגמאות רבות. גם בעולם המלחמה המיתוס הישראלי הוא של דוד מול גוליית. אולי הגיעה השעה לעדכנו.

גם אני רוצה אייפון 6.

מאמרים נוספים