מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.09.2014

הטרגדיה היזידית: עדותו של עקור מסינג'אר

באחד מבתי הספר של העיר דהוכּ, באחת מכיתות הלימוד, שוהה משפחה שמרבית בניה ניצלו ממארב גדול שהפך אותם לאסירים בידי דאע"ש. "רק כעת אנחנו מבינים שמציאות חיינו השתנתה מהקצה לקצה", מספר פליט יזידי מסינג'אר בפנים קודרות.

בלעדי ל"אפשר לחשוב"

(תרגם מערבית: עידן בריר)

 

באחד מבתי הספר של העיר דהוכּ, באחת מכיתות הלימוד, שוהה משפחתו של ג'ונדי מוראד, בן 43, שמרבית בניה ניצלו ממארב גדול שנקלעו אליו והפך אותם לאסירים בידי דאע"ש ("המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה"). הנשים והילדים השוהים בכיתה מסתירים את פניהם מן המצלמה בשל התנאים שבהם הם חיים, כשאשפה מתערבבת בבגדים ובמזון. קשה לי להשתחרר מן הרושם שמה שנעשה לאנשינו ולנשותינו בסינג'אר הוא ברבריות לכל דבר.

פליטים יזידים מסינג'אר בכיתות לימוד בבית הספר בשאריא, בכורדיסטאן העיראקית (צילום: ח'דר דומלי)

משפחה זו וקרוביה הניצולים היו עדים במו עיניהם לרציחתם של 53 בני אדם בידי דאע"ש באזור קני-מיהריקא, כ-20 ק"מ ממזרח לעיירה סינג'אר, ולחטיפתם של יותר מ-150 מבני המשפחה. כולם היו יחד בזמן השתלטותם של כוחות דאע"ש על מחוז סינג'אר, כ-120 ק"מ ממערב למוסול, וברחו מיד לאחר מכן אל רכס סינג'אר, בצהרי ה-3 באוגוסט 2014. בעקבות השתלטות דאע"ש על העיר נרצחו ונחטפו אלפי יזידים ויזידיות ואלפים רבים אחרים נעקרו מבתיהם. אלפים נלכדו במצור על רכס סינג'אר עד ל-8 באוגוסט, אז נפתח לראשונה מסדרון מוגן שבו חולצו מרבית הנצורים בהדרגה אל שטחי האוטונמיה הכורדית בסוריה וממנה הועברו אל העיר דהוכּ ולערים אחרות בכורדיסטאן העיראקית.

סלימאן מוראד, בן 39, אחד מבני המשפחה שניצלו באורח פלא, סיפר לי: "טורי המכוניות הפרטיות שיצאו מן העיירות והכפרים מדרום לרכס סינג'אר היו ארוכים מאוד. כתוצאה מעומסי התנועה כל קבוצה נאלצה להשתמש בכביש אחר, כדי להגיע אל ראש הרכס במהירות האפשרית. בקרבת ההר כבר שלטה דאע"ש על הדרכים והטילה מצור על כל האזור. אנחנו היינו שם ברגע ההוא עם יותר ממאתיים איש".

סלימאן אומר: "הקיפו אותנו מכוניות שהתנוססו עליהן דגלים שחורים שכתוב עליהם "אללה אכּבר ומוחמד שליח אללה". היו שם שבע או תשע מכוניות ובכל אחת מהן שניים-שלושה אנשים לבושים בגדים אסלאמיים שחורים ואפורים. חלקם היו מזוקנים ורעולי-פנים ואחרים היו גלויי-פנים. היה ברור לנו שהם מבני האזור. לאחר שכיתרו את כל האזור, הם קראו למכוניות אחרות שהגיעו כתגבורת, ולקחו מאיתנו מפתחות לשבע מכוניות ומשאיות שהיו בבעלותנו".

עצב ניכר על פניו של סלימאן, כשהוא מנסה להמשיך: "אחרי שכיתרו אותנו והפרידו מאיתנו את הנשים, אחד הגברים האחרים, קַווָאל מַנְת גֶ'רְדוֹ, בן 50, אדם טוב-לב ואנושי, התרעם בפניהם על לקיחתן של הנשים. הם רצחו אותו על המקום, מולנו, בלי היסוס. הנשים והילדים החלו לבכות ולצווח והסיטואציה הפכה זוועתית בצורה שאני לא יכול לתאר. הם תקפו אותנו באכזריות והפרידו בינינו. הצלחתי להסתיר את עצמי מאחורי חומה הרוסה בציפייה לראות מה עוד יקרה. ההתנהגות שלהם הייתה פשוט פראית, כאילו היו ברברים".

צילום: ח'דר דומלי

תוך שהוא מספר לי על האירועים, סלימאן עוצר לעתים כדי להעלות את שמותיהם של אלה שנחטפו ולשאול מה עלה בגורלן של נשותיהם. העצב לא עוזב את פניו. הוא מגיש לי רשימת שמות שכללה 17 גברים בגילאים 80-17 ושמות של 15 נשים ושלושה ילדים ממשפחתו, רשימה נוספת הכוללת שמות של 18 נשים ושלושה ילדים ועוד רשימה נוספת ובה שמותיהם של 23 גברים ממשפחתו של דוֹדוֹ, לצד 49 קרובים ושכנים אחרים, שהיו עמם בזמן שהכל קרה. בשלב זה אמר לי סלימאן: "העמיסו את הגברים על רכב, הפקידו עליהם שומרים והחלו להוביל אותם לכיוון העיירה סינג'אר. לאחר מכן הגיעו מכוניות ולקחו את הנשים ואת הילדים. כשראיתי את המכוניות האלה קפאתי במקום. הצלחתי רק למלמל, "טאווסי מלכּ, שמור עליהם מכל רע" (טאווסי מלכּ, ראש המלאכים ואחת ההתגלמויות הארציות של האל בדת היזידית, הוא סמלה החשוב והמוכר ביותר של דת זו, בשונה מן הדתות המונותאיסטיות שבמרכזן אל אחד). רציתי לקום וללכת משם אבל ראיתי מכוניות אחרות של דאע"ש שבדיוק הגיעו לאזור".

סלימאן ממשיך: "הייתה כבר שעת צהריים ומזג האוויר חם מאוד בסינג'אר בשעות האלה. המכוניות של דאע"ש עזבו את האזור. נפגשתי עם כל מי שהצליח להסתתר והתחלנו להימלט לכיוון הרכס. קצת לפני שהגענו לצידו השני של הוואדי הקטן שחצינו, שמעתי קולות ירי. המשפחות שהיו איתי החלו לרוץ לכיוון הרכס. ניסיתי להסתכל אל הצד השני אך קפאתי ולא יכולתי להמשיך".

מסעו של סלימאן לא היה קל, ובמהלכו חזה בחטיפתם של עשרות מבני דודיו וקרוביו וראה גופות מושלכות באזור קני-מיהריקא. הוא מספר: "אני ואנשים אחרים ידענו כי באזור הזה נרצחו לפחות 53 אנשים, והיה לי מאוד קשה להמשיך בדרך. עצרנו לרגע קל מאחורי כמה סלעים גדולים בקרבת מקום וראינו מכוניות שמתנוססים עליהן דגלי 'אללה אכּבר', שבתוכן נשים וילדים ונוסעיהן יורים מהן באוויר. זה היה נראה ממש כמו סרט קולנוע על ברברים פראיים. הם נסעו וירו באוויר ואנחנו – כולנו – מתנו מפחד. האנשים האחרים שהצטרפו אלינו החליטו ברגע הזה לברוח אל הרכס מהר ככל שיוכלו".

סלימאן הוסיף: "כשהיינו בדרך דיברנו בינינו ושיתפנו זה עם זה את שמות הגברים והנשים שנחטפו. כולם היו עצובים מאוד. במחסה הראשון שמצאנו על הרכס ושבו יכולנו להרגיש בטוחים, התמקמנו וניסינו לתמוך זה בזה, לבכות ולנחם זה את זה אחרי המסע המפרך והנורא שעברנו. אבל גם הרכס לא היטיב איתנו. עליו איבדנו את היקרים לנו מכל – ילדים ונשים".

הוא המשיך והסביר: "השבוע על הרכס היה קשה מאוד והימים עברו באיטיות נוראה. כל העת חשבנו על מה שעלול לעלות בגורלם של הנשים והילדים שהיו איתנו. ביום שבו אמרו לנו שפתחו מסדרון הומניטרי בטוח שנוכל להיחלץ באמצעותו מן ההר, היינו בכזו אופוריה ששכחנו לרגע מגורלם של אלה שכבר איבדנו. רק עכשיו, כשאנחנו כאן, חזרו הדברים להדיר שינה מעינינו, כי עד כה היינו מנותקים לחלוטין מהחדשות ורק כעת אנחנו מבינים שמציאות חיינו השתנתה מהקצה לקצה ושיש יקירים ויקירות לנו שכבר לעולם לא נוכל עוד לראות".


ח'דר דומלי הוא עיתונאי ופעיל-שלום יזידי הכותב בעיתונים ובאתרי אינטרנט בערבית ובכורדית. מאז תחילת האירועים בסינג'אר מרכז דומלי את פעילות הסיוע לפליטים היזידים באזור העיר דהוכּ, בחבל האוטונומי הכורדי שבצפון עיראק, ומתעד את סיפוריהם של עקורי סינג'אר ושל הנשים היזידיות שנחטפו על-ידי דאע"ש והצליחו להימלט.

מאמרים נוספים