מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
05.02.2016

היחס לשבויי מלחמה על פי ההלכה האסלאמית

יחס הומני לשבויי מלחמה נקבע עוד בתקופת הנביא מוחמד, ואומץ על ידי ארבע האסכולות המשפטיות באסלאם הסוני כבר בימי הביניים. במערב עוגן יחס כזה לשבויים רק באמנת ז'נבה השלישית בשנת 1929

מפגני הראווה של לוחמי ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) השורפים את מתנגדיהם בעודם חיים עוררו תגובות קשות נגד דת האסלאם בשיח הציבורי בארץ ובעולם. השאלה האם דאע"ש מציג אכן את הגרעין ה"אמיתי" של האסלאם הובילה לדיון הלכתי פנים-אסלאמי סוער על יחסו של המוסלמי כלפי אויבו שנפל בשבי. פוסקי הלכה וחוקרים נדרשו לשאלות רבות, וביניהן היחס הראוי לשבויים ולחטופים.

פוסקי הלכה מן הזרם המרכזי באסלאם (וַסַטִיַּה) סבורים כי פעילי דאע"ש מפרים באופן בוטה ויומיומי את ההלכה האסלאמית. מלומדים ווסטים פסקו שוב ושוב כי היסודות ליחס הנאות כלפי שבויים, לוחמים או אזרחים, וכלפי עמים שנכבשו על ידי מוסלמים, נזרעו כבר בתקופת הנביא מוחמד. בתקופה הטרום אסלאמית שרר בחצי האי ערב אי-יציבות פוליטית, כלכלית, חברתית ומוסרית. בעתות מלחמה הומתו שבויים על פי חרב או בשריפה במדורה בעודם חיים. עם התפשטות האסלאם הורה הנביא למוסלמים לנהל את מלחמותיהם למטרת הגנה עצמית על השטחים שכבשו והאוכלוסיות שבתוכם, ובמקביל להפיץ שלום ושקט בכל סביבותיהם. הוא אף עודד את המאמינים להגיע להסכמים מדיניים עם יריביהם.

כאשר הכריז הנביא על עצמו כשליח האל ומלחמות פרצו בין השבטים הערביים לבין המתאסלמים הראשונים היה עליו לקבוע נהלים ותקנות ברורות בדבר היחס לשבויים. אלה מוסדו באופן רשמי בתקופה יציבה ורגועה יחסית, על ידי אל-נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה (699—768 לספירה), מייסד האסכולה החנפית, האסכולה המשפטית הליברלית בדת האסלאם. אבו חניפה ערך את הקובץ "החוקים המוסלמיים למלחמה ולשלום", שבהמשך היווה בסיס לקביעת החוקים הבין-לאומיים באסלאם, סִיַאר.

שבויי המלחמה הראשונים נפלו בקרב בדר (632 לספירה) שנוהל בין צבאו של הנביא מוחמד לבין שבטי העיר מכה. הנביא הורה לא לפגוע בהם ואף לספק להם הגנה ואוכל עד שיוחלט מה יעלה בגורלם. רק אם ינסו לברוח או לפגוע בשומריהם, קבע, יש להענישם (על אף הסיכויים האפסיים לשרוד בתנאי מדבר הקשים, ניסיונות בריחה או פגיעה בשומרים היו שכיחים משום שידי השבויים נקשרו לצוואריהם בלבד ואילו רגליהם היו חופשיות).

על פי ההלכה שנקבעה אז חובה היה לרחם על שבויי מלחמה, מוסלמים ואחרים, גם אם ביקשו להרע למוסלמים. במקרה שחיילי צבא האויב ערקו לשורות המוסלמים הייתה חובה להגן עליהם. הנביא אסר על כריתת אברי גוף של שבויים או הרעבתם למוות, הורה לשכנם בתנאים נאותים ככל האפשר, ואף התיר לשבויים לקיים טקסי וודו או תפילות אחרות. הייתה חובה להגיש סיוע רפואי לשבוי שחלה. כאשר שבוי הפך לעבדו של מוסלמי חלה חובה לספק לו מזון, ביגוד ותנאי מגורים זהים לאלה של אדונו. על פי מסורות, הנביא הורה להביא אוכל ומים לשבוי שהתלונן בפניו כי הוא רעב וצמא, וביקש מאחד מעוזריו לתת את חולצתו לשבוי אחר שהיה עירום בפלג גופו העליון.

החוקים הבין-לאומיים באסלאם מגבילים את האפשרות לשעבד שבויי מלחמה ומעודדים את שחרורם תמורת תשלום כופר, כסף או זהב, או חילופי שבויים. בהיסטוריה המוסלמית אף נזכרת האפשרות לגייס שבויים שידעו קרוא וכתוב למשרות מורים עבור ילדים מוסלמים. מורים אלה נעו בידיים חופשיות ובתום תקופת "העסקתם" הפכו לבני חורין ושוחררו. בנוסף מורה ההלכה שלא להפריד שבויי מלחמה שנפלו בשבי יחד עם משפחותיהם. חוקים אלה אומצו במלואם על כל ארבע האסכולות המשפטיות באסלאם הסוני כבר בימי הביניים. מעמדם וזכויותיהם של שבויי מלחמה, שעוגנו במסגרת אמנת ז'נבה השלישית רק בשנת 1929, זהים לעקרונות האסלאמיים הללו.

מאמרים נוספים