מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.09.2013

המאבק על איסטנבול 2020

בתחילת החודש הפסידה איסטנבול לטוקיו את אירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2020. בהחלטתה נתנה הוועדה האולימפית רוח גבית לאיסטנבול כפי שחוזים אותה אנשי פארק גזי והמחאה הצעירה בטורקיה ולא ממשלו של ארדואן.

עצובה ומיותמת נותרה בערב ה-7 בספטמבר הבמה שיועדה לחגיגות בחירתה של איסטנבול למארחת האולימפיאדה בשנת 2020. בצהרי אותו יום עמדו כמה עשרות אנשים מול מסכי הענק שהוצבו באזור סולטן אהמת ההומה והאזינו לנאומיהם של ראש המשלחת האולימפית ושל ראש ממשלת תורכיה בועידה הבוחרת שהתכנסה בבואנוס איירס. הקהל, חציו תיירים שניסו לחלץ בין התפרצויות התרגום הסימולטני לתורכית את מה שנאמר באנגלית, עשה רושם משועשע-משועמם. רובו הגדול, כך נראה, לא שמע עד אז על העניין. אין זה מפתיע, שכן הקמפיין להרצת העיר לזכייה בתואר הנחשק פנה בעיקר החוצה ולא פנימה: הסלוגן של איסטנבול למועמדות, "Bridge Together", התייחס לכך שהעיר מגשרת בין יבשות אסיה ואירופה. המתחם האולימפי שתוכנן היה אמור לכלול אזורי מגורים וספורט משני צידי הבוספורוס עם עורקי תחבורה ואמצעי תחבורה חדשים שיקשרו בין שני חלקי העיר. "ממקצה שחייה באסיה למשחק כדורסל באירופה ב-5 דקות נסיעה", הציג את החזון ראש הועדה האולימפית התורכית.

מהלך כזה היה מעצים את מתיחת הפנים שעוברת העיר בשנים האחרונות: העברת רכבת תחתית בתוך מימי הבוספורוס וקרן הזהב, בניית גשר חדש למכוניות, שלישי במספר, בין שתי היבשות ושיקום ושיפוץ של רבים מהמסגדים ההיסטוריים בעיר. המיזמים הללו, לרבות מועמדותה של איסטנבול לאירוח האולימפיאדה, לא תמיד התקבלו בברכה בתורכיה: הפיתוח העירוני תחת שלטון ארדואן נתפס כבזבוז מיותר של כספי ציבור ודחיסה של המרחב הציבורי העירוני. הכנת העיר לאירוח האולימפיאדה הייתה עלולה להגביר גם את קצב הבניה של מיזמים קיימים ולגרור מיסוי ועלייה ביוקר המחיה.

זכות השימוש במרחב הציבורי הדהדה גם היא סביב המשחקים האולימפיים. במאי 2013 הפגינו תושבי איסטנבול נגד סגירת פארק גזי, המוקף שוטרים עד היום, ולפני כשבועיים פרצה מחאה באוניברסיטה הטכנולוגית של אנקרה בעקבות עקירת עצים בקמפוס האוניברסיטה. אחד המפגינים אף נהרג. בשבועות האחרונים היו אירועים נקודתיים של הפגנות שהסתיימו בירי של גז מדמיע, חלקם כלל לא הגיע לתקשורת. בביאנלה של איסטנבול שנפתחה השבוע בארבעה מוקדים ברחבי העיר הוקמו מיצגים חזותים שעסקו בשאלה למי שייך המרחב הציבורי והזכות למחאה. הדיכוי האלים של המחאה, ובעיקר בפארק גזי, עורר את התהיה האם המשטר הנוכחי ראוי להציג את איסטנבול בפני העולם. בין כה וכה היה נראה כי היחידים שהתעניינו באירוח האולימפיאדה באיסטנבול היו אנשי הגווארדיה השלטונית – שרים וראשי ערים.

Gezi Park, June 2013 (Photo: Gregg Carlstrom)

הכבוד, כידוע, הוענק לבסוף לטוקיו. פרשנים בתורכיה טענו כי התשתית באיסטנבול לא טובה בהשוואה לזו של מדריד וטוקיו, והיו שקבעו כי חשיפת השימוש בסמים בקרב ספורטאים תורכים והתעלמותה של הממשלה מהשערוריה הביאו לכשלון. אחרים, כראש עיריית אנקרה, האשימו את ה"בוגדים" של פארק גזי בהפסד המעמד הנחשק. אותם "בוגדים" התכנסו באותו ערב בכיכר טקסים כדי לחגוג את כשלונה של העיר ולמחות על האלימות השלטונית בחודשים האחרונים. לא מעט עיתונאים בתקשורת התורכית הביעו שמחה מאופקת על ההוצאות העצומות שנחסכו.

על איסטנבול נטען לא אחת כי היא מרשימה מבחוץ ומזעזעת מבפנים. קו הרקיע שובה לב אך הסימטאות חשוכות ומפחידות. הפולמוס סביב המשחקים האולימפיים מאשש את הפער הנדוש בין ישן לחדש בעיר. בריכוזי הצעירים בעיר רווחת מחאה שניזונה משוק רעיוני גלובלי של זכויות במרחב הציבורי, חופש ביטוי, חילוניות ותפיסת עולם סביבתית. המחאה קשורה בטבורה לתקשורת אינטרנטית לא רק כאמצעי אלא כדרך חיים חופשית, שיתופית, מהירה וסביבתית. צעירי המחאה, המתנגדים גם להתערבות "אימפריאליסטית" של ארצם בסוריה, לא צריכים למקם את ארצם או את עירם על המפה העולמית בעזרת מתווכים; הם מְתַקשרים עם העולם באמצעות שיתוף של מדיה ושל תפיסות עולם ובכך גם מייצגים את העיר מבפנים. הראוותנות האולימפית של השלטונות נראית, מנקודת מבטם, כעיוות של המציאות, הרס פוטנציאלי של איסטנבול ה"אמיתית", מצג שווא של אוטופיה אוריינטליסטית ודביקה של גשר בין יבשות (המודגמת היטב בסרטוני התדמית האירוויזיוניים משהו שהפיקו השלטונות לקראת המועמדות).

בהעדפתה את טוקיו לאירוח המשחקים האולימפיים נתנה הועדה האולימפית רוח גבית לאיסטנבול 2020 כפי שחוזים אותה דווקא אנשי פארק גזי ולא ממשלו של ארדואן.

 


 

דותן הלוי הוא תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב

מאמרים נוספים