מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.12.2014

המדינה האסלאמית -- מורה נבוכים (II)

המודל שמציגה המדינה האסלאמית, של ניהול מדינה בתנועה במקום בישיבת-קבע, שונה בתכלית מכל מודל מדינתי המוכר לנו כיום. הוא מזכיר במשהו את ה"חצרות הנודדות" שהקימו שושלות של נוודים-לוחמים, אשר פלשו אל המזרח התיכון מערבות אסיה ומוטטו את הח'ליפות האסלאמית הימי-ביינימית בבגדאד. ערן צדקיהו ועידן בריר בחלק השני בסדרה של מאמרי עומק על תופעת המדינה האסלאמית (דאע"ש).

בחלק הראשון של הסדרה טענו כי "המדינה האסלאמית", הרקע לעלייתה ולפעולתה אינם זוכים לבחינה מעמיקה בישראל ובמערב, כזו החורגת מן העיסוק בעצם האיום שמציב הארגון על הסדר הפוליטי והחברתי הקיים באזור. שמחנו לגלות כי בשבועיים האחרונים התפרסמו שני מחקרי-עומק מקיפים על "המדינה האסלאמית": הראשון, בערבית, בהוצאת מרכז המחקר של רשת התקשורת הקטרית אל-ג'זירה שכותרתו "ארגון 'המדינה האסלאמית': ייסוד, השפעה, עתיד". השני התפרסם בעברית על ידי מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין, תחת הכותרת "דאעש: דיוקנו של ארגון טרור". שני המחקרים משקפים כבר בכותרת את הקושי בהבנת "המדינה האסלאמית" – האם מדובר במדינה, בארגון טרור, בשניהם גם יחד או באף אחד מהם. שני המחקרים מנסים לעשות סדר בהררי המידע האקראי הזורם מחזיתות הקרבות ומן האזורים שתחת שליטת הארגון. אולם בעוד האחד מייצג את הראייה הרווחת בנקודת הזמן הנוכחית בעולם הערבי-הסוני (וליתר דיוק, בקטר, הלוקחת חלק בקואליציה הנלחמת בארגון בעיראק ובסוריה), השני מייצג נקודת מבט ממסדית-ביטחונית ישראלית. שני המחקרים, אשר מנסים למלא, ולו חלקית, את הריק הקיים ביחס לארגון, נובעים מעולמות שונים מאוד ובמידה רבה מנוגדים. קריאה השוואתית של שניהם, המודעת לזהות מזמיניהם וכותביהם, עשויה להוליד מסקנות מעניינות דווקא על ראיית העולם של כותבי המחקרים עצמם ועל האופן שבו הם תופסים את המזרח התיכון בכלל ואת ארגון "המדינה האסלאמית" בפרט.

 

האסלאמיסטים כתמונת-מראה של המשטרים הערביים

בין אם כמדינה ובין אם כארגון טרור, המוניטין (המוצדק) שיצא ל"מדינה האסלאמית" ברחבי תבל הוא כמחוללת מעשי זוועה נוראים שכולם מוגדרים כפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות: גירושי אוכלוסיות שלמות וטיהורים אתניים, הוצאות פומביות להורג, ירי בבורות-מוות, עריפות-ראשים, שבי נשים, גברים וילדים, שעבודם ומכירתם בשווקי-עבדים. אולם חשוב לציין כי "המדינה האסלאמית" אינה הראשונה לבצע זוועות שכאלו במזרח התיכון המודרני. מעשים אלו הם תמונת-מראה למעשי הזוועה שביצעו רבים מן השלטונות הערביים ה"חילוניים" והמודרניים לכאורה, החל במעשיו של משטר עבד אל-נאצר בתימן, עבור במורשת הדמים של שלטון סדאם חוסיין בעיראק ובשלטון משפחת אל-אסד בסוריה, וכלה במשטר קדאפי בלוב. ההבדל העיקרי הוא שאת מה שהמשטרים הערביים עשו במחשכי מרתפי העינויים שלהם עושה כעת "המדינה האסלאמית" בראש חוצות, תוך שהיא מצלמת, מתעדת ומעלה בגאווה את התמונות ליוטיוב ולרשתות החברתיות. השימוש הנרחב במדיה המקוונת ממחיש באופן המובהק ביותר את היותה של המדינה האסלאמית תופעה מודרנית ואולי אף פוסט-מודרנית בדרכה. "המדינה האסלאמית" משתמשת בגרפיוּת של המוות כהתרסה וכאיום פוליטי המכוון למשטרים הישנים ולמתנגדים פוטנציאליים (כולל צבאות שאמורים להלחם בארגון) אך קורץ גם למצטרפים פוטנציאליים, שרואים במעשים אלה הזדמנות להיפרע ממדכאיהם של יום האתמול.

חמושי דאעש בראשית ימיהם בסוריה (צילום מסך: יוטיוב)

בחלק הקודם הסברנו כי "המדינה האסלאמית" נולדה על רקע כשלון הרפובליקות הערביות והתפוגגות חלום הדמוקרטיזציה של "האביב הערבי", ומתוך החולשה המתמשכת שגילה העולם הערבי-מוסלמי לנוכח ההגמוניה המערבית. כאן נוסיף כי העריצים הערביים יצרו בעשורים האחרונים נבואה המגשימה את עצמה כאשר הצדיקו את עריצותם ואת שלטון יד-הברזל שלהם, האכזרי לעתים, באמצעות המשוואה הבינארית "אנחנו או הם" – דהיינו האחים המוסלמים, האלימים לעתים. משוואה זו לא הותירה מקום לאף מצב ביניים להתקיים במרחב שבין שני הקצוות הללו. במערב הזדרזו לקבל את המשוואה הזו מתוך שיקולים של נוחות ותועלת, אך גם מתוך הפחד המערבי ממלחמת תרבות ומהאסלאם הפונדמנטליסטי. בכך זרזו העריצים הערביים במו ידיהם את נהירת ההמונים לסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" ואת התגבשותה של המציאות שמפניה התריעו.

הָרְאָיָה האולטימטיבית לכוחו של האסלאם כדוקטרינה פוליטית ניתנה עם ניצחון "האחים המוסלמים" בבחירות שנערכו במצרים בשנת 2012. אולם המשוואה "עריצות או אסלאם" פועלת גם בסדר הפוך: שלטון "האחים המוסלמים" במצרים הופל בהפיכה צבאית על ידי משטר הטוען להיותו חילוני ודמוקרטי, בעוד שהוא אינו אלא דיקטטורה צבאית הדומה במובנים רבים למשטר מובארכּ שקדם למהפכה. נדמה, אם כן, כי השאיפה למזרח תיכון חילוני וליברלי, שלה היו שותפים אינטלקטואלים מקומיים וגורמים במדינות המערב, אינה עולה בקנה אחד עם רצונם של תושבי האזור ועם הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית בעולם הערבי. הבחירות האחרונות בתוניסיה יכולות לשמש, אולי, מודל ייחודי ומעניין עבור מדינות המזרח התיכון, שבתוכו משולבת הדת בתוך המערכת הפוליטית באופן המכיל אותה ובתוך כך גם מגביל אותה. ניסיונות היסטוריים של משטרים אחרים במזרח התיכון מלמדים כי כאשר מודרת הדת מן המרחב הציבורי ופעולתם של ארגונים דתיים מדוכאת על-פי חוק, ימצאו להם האחרונים אפיקים אחרים, בלתי-חוקיים ולעתים קיצוניים וחתרניים יותר, שבאמצעותם יבואו לידי ביטוי במרחב הציבורי. נראה כי גם ישראל והשטחים הפלסטיניים אינם יוצאים מכלל זה.

 

היסודות התיאולוגיים

בטרם נפנה לפרקים שיעסקו בהיבטים הפרקטיים של "המדינה האסלאמית" נבקש לבחון מספר תפיסות יסוד תיאולוגיות העומדות ביסוד "המדינה האסלאמית" וחשיבתם של נאמניה. בין תפיסות אלה בולטות במיוחד הזרוּת ואף ה"מוזרות" של המאמינים וכן תפיסת ה"היג'רה", או העזיבה – פיזית או מנטאלית – של המסגרות החברתיות או הפוליטיות הבלתי-אדוקות וה"כופרות". תפיסות אלה אינן ייחודיות למדינה האסלאמית, ועוד קודם להקמתה היו נחלתן של תנועות סלפיות-ג'יהאדיות, לרבות "אל-תכּפיר ואל-היג'רה" במצרים ואל-קאעדה על שלל שלוחותיה ברחבי העולם האסלאמי. בקרב האידיאולוגים והפעילים של תנועות אלה עברו התפיסות הללו תהליכי התגבשות, פיתוח ושכלול, ו"המדינה האסלאמית" מאמצת היום במידה רבה את תוצאותיהם המאוחרים של תהליכים אלה.

באחת הכתבות המרכזיות בגיליון מס' 3 של דאבּק", ביטאונה של "המדינה האסלאמית" (עמ' 8-6) ישנה התייחסות נרחבת לחשיבות ה"הִיגְ'רַה" (הגירה) המוטלת על המאמינים האדוקים בדת האסלאם "המקורית", על-פי דרכם של הנביא מוחמד ונאמניו הראשונים. ה"מוהאג'רון" ("המהגרים", כינוי לבני לוויתו של הנביא מוחמד אשר היגרו עימו ממכּה לאל-מדינה) מוגדרים בפשטות רבה כאנשים שביצעו "היג'רה" אל מחוץ לסדר השבטי הרווח בחברותיהם. כמה מגדולי ההוגים והתיאולוגים של ראשית ימי האסלאם מצוטטים לחיזוק הטענה, ביניהם התיאולוג הסופי בן המאה העשירית אבּוּ בּכּר אל-כּלאבּאד'י, שאמר כי "ההיג'רה היא תהליך העזיבה של העולם הזה, על מחויבויותיו הגשמיות, המשפחתיות והשבטיות, לטובת האמונה בנסתר ובתורת הנביא ומתוך מחויבות עמוקה לאללה וליום הדין".

המאמר מצטט את הפוסק והתיאולוג האסלאמי הסוּני בן המאה השמינית, אבּן קיים אל-ג'ווזייה, שאמר כי "אללה שלח את שליחו אל העולם בעת שבה אנשים האמינו בדתות רבות, ביניהם עובדי אלילים, עובדי כוכבים ומזלות, עובדי צלבים [נוצרים], יהודים, סאבּאים ופילוסופים. בראשית היה נביא האסלאם איש זר ומוזר באזור מגוריו, בשבטו ובמשפחתו. אלו שנענו להטפותיו עזבו את שבטיהם ומשפחותיהם, הצטרפו לדת האסלאם החדשה והפכו בעצמם לזרים, עד שהדת החדשה התקבלה ואנשים החלו מצטרפים אליה בכמויות גדולות עד שהפכו את אלה שהיו זרים מלכתחילה לבלתי-זרים [...] או אז החלו דברים להיטשטש, וכמאמרו של הנביא לתומכיו, האסלאם האמיתי שב להיות דבר זר ומוזר בעולם, יותר ממה שהיה בעת הופעתו, וזאת אף שעקרונותיו ידועים ומוכרים לכאורה. כעת מאמיניו ומקבליו הם הזרים ביותר מבין האנשים".

בראיית "המדינה האסלאמית", אם כן, ה"זרים" הם אלה שעזבו את משפחותיהם ואת אדמתם וביצעו "היג'רה" למען אללה ולמען כינון דתו, למרות שהבינו אל-נכון את מוזרותם בעיני סביבתם. אם מצבה של האומה האסלאמית כיום משול, לדעת "המדינה האסלאמית", ל"זֻהֲמָת השטפון" [עֻ'תָ'אא' א-סַיְל], הרי שהמוהאג'רון הם המופלאים שבין ברואי האל וה"זרים" ביותר שבינם. ועוד, רק האסלאם בצורתו הבתולית והראשונית, זו של ימי הנביא, במאה השביעית לספירה, הוא האסלאם ה"נכון", שלפיו ולאורו צריכים המוסלמים לפעול. מעצם הגדרות אלה ברי כי היחס לשבטים ולשבטיות הוא דו-משמעי בשיח הפונדמנטליסטי בכלל ובזה של "המדינה האסלאמית" בפרט. מצד אחד השבטים הם המבנה החברתי היסודי והגרעין שעליו כוננה אומת המאמינים, ומכאן שזוהי קבוצת הייחוס הראשונה במעלה עבור "המדינה האסלאמית". מאידך, הביטוי הראשון והמחייב לקבלת האסלאם ולאדיקות בדרכיו היא ההתנתקות המלאה מן השבט בעת ההיג'רה והצטרפותו של המאמין ל"אומה".

עטיפת הגיליון השלישי של דאבק, ביטאון המדינה האסלאמית

"המדינה האסלאמית" עושה שימוש מורכב בעקרון ההיג'רה ומעניקה לו פרשנות רחבה ואלגורית, החורגת מן המובן המצומצם של "הגירה" כמעשה עקירה ממקום גיאוגרפי אחד למשנהו. בַּפְּשָׁט, "המדינה האסלאמית" מעודדת מוסלמים מרחבי העולם לבצע היג'רה, היינו להתנתק ממקומות מושבם, להתנכר למבנים חברתיים שבטיים ומסדרים חברתיים ופוליטיים הסותרים את השריעה באומר או במעש. אולם הדְּרָשׁ הוא כי עיקרון ההיג'רה פונה גם אל נבכי נפשו של המאמין, הנתבע לעקור מתוך "העצמי החוטא" שלו ולהגשים את יעודו האמיתי של המאמין בעולם – הצטרפות לכוחות "המדינה האסלאמית" ומימוש שלטונה עלי אדמות.

במאמר נוסף המופיע בגליון 3 של דאבּק (עמ' 33-34) , תחת הכותרת "עצות ליוצאים להיג'רה" ישנו עידוד ישיר ל"מוהאג'רון" החדשים לצאת אל המסע כשהם מובטחים כי אללה ידאג לכל צרכיהם. המאמר ממשיך וטוען כי אנשי "המדינה האסלאמית" שיפגוש המוהג'יר בדרכו הינם אנשים בשר ודם ממש כמותו, על מגרעותיהם ומעלותיהם, אך המאחד בין כולם הוא המחויבות להגשמת שריעת אללה בעולם הזה. בעמוד 29 של הגליון כתוב:

העבדות המודרנית של התעסוקה, שעות העבודה, המשכורות וכו' מותירה את המוסלמי בתחושה תמידית של נחיתות וכפיפות ביחס לאדונו הכופר. הוא לא חווה את העוצמה והכבוד אשר ראוי שכל מוסלמי יחיה ויחווה. משוּל הדבר לכך שבילאל[1] (רצון אללה עליו) לא היה משתחרר מעולם לחיות חיי אדם חופשי, ש"המדינה האסלאמית" של אל-מדינה[2] מעולם לא היתה קמה, ושהפסוקים הנוגעים לג'יהאד, לג'יזייה[3] ולשלל-המלחמה מעולם לא היו נגלים לנביא האומה המוסלמית. 

מדברים אלה ניתן להבין נדבך נוסף, בולט במיוחד, בתפיסתה של "המדינה האסלאמית": הארגון מתעלם מקווים של הפרדה אתנית בין המאמינים ומקיים פלורליזם (אם ניתן להשתמש במונח זה) אמיתי בכל הנוגע לזהותם האתנית של אנשיו. כך, לצד הגרעין המרכזי של הלוחמים הערבים של דאע"ש, אין זה נדיר למצוא גם לוחמים צ'צ'נים, כורדים, תורכים, בוסנים וחברים ממדינות שונות באירופה, באמריקה ובדרום-מזרח אסיה. שונותם האתנית, הלשונית והתרבותית כמעט בלתי-ניתנת לגישור בפעילות היומיומית, ובוודאי מציבות אתגרים לא פשוטים מבחינת שליטה וניהול, אך לפחות כלפי חוץ וככל שניתן לקבוע, כולם מוצגים כתמימי-דעים ומאוחדים במטרתם ובפעולתם למען הגשמת חזון הח'ליפות האסלאמית. פלורליזם זה הוא הגרעין של אומת המאמינים החדשה, כפי שבא לידי ביטוי גם בדבריו של אבו בכר אל-בגדאדי על הקמת הח'ליפות האסלאמית החדשה, המובאים במלואם בגיליון מס' 1 של "דאבּק" (עמ' 7):

הו המוסלמים בכל מקום, בשורות טובות לי לכם. צַפּו לטוב. הרימו ראשיכם אל על כי היום, בחסדו של אללה, יש לכם מדינה וח'ליפות שישיבו את כבודכם, את כוחכם, את זכויותיכם ואת הנהגתכם. זוהי מדינה שבה הערבים והלא-ערבים, לבנים ושחורים, מן המזרח ומן המערב – כולם אחים. זוהי ח'ליפות המקבצת אליה את הקווקזי, ההודי, הסיני, הסורי [שאמי], העיראקי, התימני, המצרי, המגרבּי, האמריקני, הצרפתי, הגרמני והאוסטרלי. אללה קיבץ את לבותיהם גם יחד וכך הם הפכו לאחים. בחסדו הם אוהבים זה את זה למענו, מתייצבים יחד בשוחה אחת, מגנים ושומרים זה על זה ומקריבים עצמם האחד למען זולתו. דמיהם מתערבבים והופכים לאחד, תחת דגל אחד ומטרה אחת, תחת קורת-גג אחת, נהנים מן הברכה, ברכת אחוות המאמינים. לו היו מלכים טועמים מזו הברכה, היו הם נוטשים את ממלכותיהם ונלחמים למען חסד זה. כל הברכות והתודות הן לאללה.

בדמותו ובחשיבותו הפוליטית והדתית של אבּוּ בּכּר אל-בּגדאדי (הידוע גם בכינוייו "אבּוּ בּכּר אל-קֻרַשִי" או "הח'ליף אבראהים"), מנהיג "המדינה האסלאמית", נעסוק ביתר הרחבה בהמשך הסדרה. אולם חשוב לציין שאל-בגדאדי מינה עצמו לח'ליף המוסלמים, "ח'ליפת רסול אללה", תואר שמשמעו ממלא מקומו של שליח האל, הנביא מוחמד, עלי אדמות. ככזה, הח'ליפה הוא גם מנהיג האומה המוסלמית כולה. הכתרה-עצמית זו לח'ליפות הרעידה את אמות הסיפים במרחב הערבי-סוני ועוררה ביקורת רבה, שהובילה לשבירת שתיקתם של גדולי האסלאם הסוני בדורנו ביחס ל"מדינה האסלאמית" ולח'ליפות החדשה (גם על כך נרחיב בהמשך הסדרה). כפי שהעיר ההיסטוריון פייסל דווג'י (Devji), כעס זה חושף את הפער העמוק בין החזון חובק-הכל של תנועות סלפיה-ג'יהאדיה על-לאומיות או אנטי-לאומיות, כגון אל-קאעדה ו"המדינה האסלאמית", לבין תנועות אסלאם-פוליטי מזרח-תיכוניות השואפות להשתלב בסדר המדינתי, כגון "האחים המוסלמים" או הווהאביה. הסלפיה הג'יהאדיה מאתגרת את מקבילותיה המקומיות בתביעת העליונות שלה, באשר "האחים המוסלמים" והווהאביה נדרשים לבחור בין הכרה בעליונות הסלפית-ג'יהאדית, חרף השונות הגדולה בתפיסותיהן הפוליטית, לבין גינוי והסתייגות ממנה. אף שחלק ניכר מלוחמי "המדינה האסלאמית" הם ערבים, ואף שדאע"ש, בראשית פעילותו בסוריה, מומן במידה רבה על-ידי משטרים ערבים ואסלאמיים, "המדינה האסלאמית" מפגינה עצמאות תיאולוגית, ומתריסה באופן גלוי כלפי הגווארדיה הישנה של אנשי-הדת הסונים וכלפי המשטרים שתחתם הן פועלים.

 

ג'יהאד בתנועה מתמדת

הג'יהאד, מלחמת הקודש, נעוץ בליבה התיאולוגית של ארגונים כדוגמת "המדינה האסלאמית" (המכונים לעתים "ארגוני ג'יהאד עולמי"). לא לחינם הג'יהאד הזה מכונה "עולמי", שכן הג'יהאד הזה אין לו סוף – תכליתו היא שינוי העולם, ואחת הדרכים העיקריות למימוש תכלית זו היא תנועה מתמדת, שהיא אבן יסוד באידיאולוגיה ובפרקטיקה של ארגוני הסלפיה-הג'יהאדיה ובכלל זאת גם של "המדינה האסלאמית".

התנועה המתמדת בה נמצא הארגון, שהיא, אולי, המאפיין הבולט ביותר בפעולתו עד כה, היא הגורם היסודי שאולי מסביר את הפער בין "המדינה האסלאמית" לבין מונח "המדינה" המודרני כפי שהוא בא לידי ביטוי בזירה הבינלאומית. תנועתיות זו משליכה על התנהלות הארגון בשטח, תוך שהיא מכתיבה את האסטרטגיה שלו ובה בעת גם ניזונה ממנה. "המדינה האסלאמית" נמצאת בתנועה מתמדת גם בתוך הטריטוריה שהיא כבשה, אך תנועה זו איננה חד-כיוונית, וכוחות הארגון עשויים לנוע לכיוונים רבים בעת ובעונה אחת. הגיון זו אינו מונחה על ידי החתירה אל יעד כזה או אחר, שכן היעד הוא השאיפה להישאר בתנועה.

חמושי דאעש מצויים בתנועה מתמדת (צילום מסך: יוטיוב)

דינמיות זו קוראת תיגר על המודל הסוציולוגי שפיתח אבּן ח'לדון, מלומד מוסלמי אשר הניח עוד במאה ה-14 את היסודות לחקר החברה והמדינה. אבּן ח'לדון עסק בהתפתחותן ודעיכתן של חברות אנושיות, וטען כי השתקעותן של מדינות הנוודים בעיר היוותה את שיא התפתחותן, אך גם את ראשית שקיעתן הידועה-מראש, במעין מערך מחזורי אינסופי של עליה-ירידה וחוזר חלילה. התנועה והעירנות התמידיים של "המדינה האסלאמית" כמו מתריסים כנגד השקיעה המובנית במודל הח'לדוני. בנוסף, דינמיות זו תורמת לאניגמטיות של הארגון ולקושי להתמודד מולו ולצפות את מהלכיו, ומהווה איום תמידי כלפי נתיניה ואויביה כאחד.

מודל זה של ניהול מדינה בתנועה במקום בישיבת-קבע שונה בתכלית מכל מודל מדינתי המוכר לנו כיום. עם כל הזהירות שיש לנקוט בבואנו להשוות בין תופעות מודרניות לתופעות היסטוריות בנות מאות שנים (ומכל מקום השוואה אין משמעה זהות), נדמה כי מודל זה מזכיר במשהו את "החצרות הנודדות" שהקימו שושלות של נוודים-לוחמים אשר פלשו אל המזרח התיכון מערבות אסיה, תוך שהן מוטטו את הח'ליפות האסלאמית הימי-ביינימית אשר ישבה בבגדאד וירשו את המנהל והאוצר שלה.

ביסוסו של סדר יום "אסלאמי" בשטחים הנתונים לשלטון "המדינה האסלאמית" הוא משני להמשך מאמץ המלחמה וההתפשטות. לתפיסתה של "המדינה האסלאמית", המפה (כסמל) והשלמות הטריטוריאלית אינן ערך נעלה. בשונה מתפיסות בניין המדינה בעידן המודרני, שהתמקדו בייצוב גבולות, בשליטה יעילה על שטח, במונופול המדינה על האלימות ובביסוס השלטון על-ידי הכרה והקמת מוסדות, ל"מדינה האסלאמית" אין עניין באחזקת שטח לשם צביעת טריטוריות על מפה או לביסוס שליטתה. עבורה, אחזקת השטח נגזרת מחשיבותו האסטרטגית או הכלכלית בראייה הכוללת של הארגון. לכן ניתן לראות שהארגון נע בין ערים שונות, תוך אחזקת צירי התנועה המחברים ביניהן ואבטחתם, והשתלטות על נכסים כלכליים בקרבתן (כדוגמת בארות נפט, בתי זיקוק, סכרים וכיו"ב). בתוך כך מתבהר הקשר שבין אידיאולוגיה ותיאולוגיה לבין ההיבטים הפרקטיים של ניהול המדינה האסלאמית. אולם בטרם ניכנס לעובי הקורה של התנהלותה ה"ארצית" של המדינה ה"שמימית", נבקש בפרק הבא להביא ניתוח טקסטואלי וקונטקסטואלי של "ות'יקת אל-מדינה" ("חוקת העיר" של מוסול), מן המסמכים המכוננים שפרסמה "המדינה האסלאמית" עד כה.



[1]  בילאל אבן רבּאח, עבד אתיופי במוצאו ששוחרר מעבדות על ידי אבו בכר, בן-לוויתו של הנביא והח'ליפה השני באסלאם, היה מחשובי בני-לוויתו של הנביא מוחמד. הוא נודע בקולו הערב והיה קורא למאמינים לתפילה, ועל כן נחשב למואזין הראשון באסלאם.

[2]  קהילת המאמינים המקורית מן המאה השביעית.

[3]  מס הגולגולת שנדרשים מיעוטים דתיים לשלם לשלטונות האסלאמיים.

מאמרים נוספים