מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.12.2014

המדינה האסלאמית -- מורה נבוכים (III)

אמנת העיר מוסול של המדינה האסלאמית היא מסמך מכונן, המבטא את התפיסות התיאולוגיות של הארגון ומבסס את היסודות הארציים של מדינת האסלאם. בכך הוא פותח צוהר לדרכי מימוש השריעה בעולם הזה כפי שמבין אותה הארגון, ומלמד על תהליכי בנייתה של היישות המדינתית שהארגון מתיימר להקים ולנהל. אין בכך כדי להעיד על היותה של המדינה האסלאמית המשך ישיר למאה השביעית, אלא על שאיפות מחברי האמנה ועל מקורות הלגיטימציה שהם מבקשים לייחס לעצמם בעידן הנוכחי.
כמו בחלק הקודם של הסדרה, נפתח בקישורים למחקרים שפורסמו לאחרונה על המדינה האסלאמית. לאחרונה פרסמה השלוחה הקטרית של מכון ברוקינגס, מהמכונים הותיקים והחשובים בעולם למחקרי מדיניות, פרופיל מקיף של "המדינה האסלאמית", הכולל גם נספח מרתק ובו פרטים על ההנהגה הבכירה של "המדינה האסלאמית".
 
לחלקים הקודמים בסדרה:
 
 
 
 
הסלפיה הג'יהאדיה: השורשים הרעיוניים של המדינה האסלאמית
 
"המדינה האסלאמית" היא ארגון טרור הנמנה על זרם הסלפיה הג'יהאדיה. זהו זרם פונדמנטליסטי באסלאם הסוני, השואף לחזור אל תור הזהב של האסלאם הקדום מתקופת הנביא וארבעת הח'ליפים הראשונים, הנקראים אל-ח'ולפאא א-ראשדון (הח'ליפים ישרי הדרך). מקורו של השם "סלפיה" במילה הערבית "א-סלף" ("האבות הקדמונים"). תנועה זו הופיע לראשונה במצרים מתוך שאיפה לטהר את האסלאם מפגעי הזמן ולהשיבו לימיו הטהורים. התנועה הסלפית מבקשת ברובה להשיג את מטרתה באמצעות לימוד, הטפה (דעוה) ויצירת חברת מופת אסלאמית. על פי הגדרות מסויימות כוללת התנועה גם את זרם הווהאביה השליט בערב הסעודית ואף את תנועת "האחים המוסלמים". בספרם על "האחים" משנת 2012 כותבים מאיר חטינה ואורי קופפרשמידט (עמ' 16) כי עוד משלהי המאה ה-19 "הסלפייה הייתה התנועה המודרניסטית המובהקת באסלאם – ניסיונות לחפש איזון בין המסורת הדתית לבין אתגרי החדירה האירופית, עם מוקדי פעילות במצרים, בסוריה, בעיראק ובהודו." עוד מוסיפים החוקרים כי "המושג סלפיה עבר בשנים האחרונות תמורה והוא מקבל היום לא פעם משמעות של רדיקליזם אסלאמי. הסלפיה לא הייתה בהכרח כך בראשית דרכה במאה ה-19. מכל מקום, היא ותיקה מ'האחים' ".
 
חמושי דאעש בסוריה, טרם הקמת המדינה האסלאמית
 
הוגי דעות מרכזיים בזרם הסלפי החזיקו בעמדות סובלניות למדי כלפי לא-מוסלמים ואף כלפי שלטונות שאינם אסלאמיים במובהק, כפי שמפרט ד"ר אשרף אבו-זרקה במאמרו על השיח' הסעודי הסלפי עבד אל־רחמאן א־סעדי (נפטר בשנת 1957). אלא שמתוך הסלפיה צמח ברבות הזמן ענף אלים וקיצוני – א-סלפיה אל-ג'יהאדיה – הגורס כי הדרך הטובה ביותר לשוב אל האסלאם הטהור היא באמצעות מלחמת קודש בכופרים, שכן שיטת קירוב הלבבות לבדה לא תצלח. שורשיו של זרם זה נטועים במצרים, בשנות השישים והשבעים, עם התבססות ארגוני הג'יהאד האסלאמי המצרי וארגון א-תכפיר ואל-היג'רה (אשר מהם יצאו רוצחי סאדאת), התובע הכרזה על בודדים או על קבוצות ככופרים. בשנות השמונים הפכו הרעיונות האלו לתנועה עולמית וקנו שביתה בקרב הג'יהאדיסטים שפעלו נגד הכוחות הסובייטים באפגניסטאן ושהיוו את הבסיס – אל-קאעידה בערבית – לצמיחתו של ארגון הג'יהאד העולמי המפורסם. את אל-קאעידה הקים באפגניסטן ב-1988 הטרוריסט הפלסטיני עבדאללה עזאם, אשר מכונה "אבי הג'יהאד". עם מותו בשנת 1989 הוביל את הארגון אוסאמה בן לאדן הסעודי, ולאחר חיסולו ב-2011 החליפו בראשות הארגון הטרוריסט המצרי איימן א-זוואהרי. אחד משיאי הפעילות של אל-קאעידה ושל הג'יהאד העולמי בכלל היה הפיגוע במגדלי התאומים במנהטן ב-11 בספטמבר 2001, אירוע בקנה מידה היסטורי וקו פרשת מים ביחסים בין "האסלאם" ו"המערב".
 
בין ארגוני הסלפיה הג'יהאדיה הבולטים כיום ניתן למנות את אל-קאעידה; ג'בהת א-נוסרה במרחב הסורי; "אנצאר בית אל-מקדס" הפועל בסיני; אנצאר א-דין הפועל בצפון מאלי שבאפריקה; בוקו חראם הפועל בניגריה, קמרון וניז'ר; וארגון א-שבּאבּ הסומלי. בחודשים האחרונים קנתה לעצמה "המדינה האסלאמית" דומיננטיות פוליטית, תיאולוגית וצבאית בקרב ארגוני הסלפיה הג'יהאדיה. על-פי דוח חדש של ICSR ("המרכז הבינלאומי ללימודי קיצוניות ואלימות פוליטית" בלונדון) הייתה "המדינה האסלאמית" אחראית ל-306 מתקפות טרור, שגבו מחיר של 2206 הרוגים ברחבי המזרח התיכון בחודש נובמבר לבדו, המהווים כ-44 אחוזים ממתקפות הטרור שביצעו 16 ארגוני אסלאם ג'יהאדיסטים בחודש זה. לשם השוואה, הארגון השני ברשימה, בוקו חראם מניגריה, אחראי לכשליש ממספר זה. "הצלחתו" המסחררת של ארגון "המדינה האסלאמית" גררה לאחרונה הצהרות נאמנות של כמה מארגוני הסלפיה הג'יהאדיה שהוזכרו לעיל לארגון ולח'ליפותו של אבו בכר אל-בגדאדי. הדבר אִפשר לארגון לבסס ולהרחיב את בסיס הנאמנויות ואפיקי הפעולה האפשריים שלו ברחבי המזרח התיכון הערבי והעולם האסלאמי, ואל-בגדאדי התייחס לכך בהדגשה בקלטת השמע שלו מלפני חודש.
 
"אמנת העיר" – צוהר להבנת הלך המחשבה של "המדינה האסלאמית"
 
אחד המסמכים הנדירים אשר הגיעו אלינו הישר משולחנם של ראשי "המדינה האסלאמית" הוא אמנת העיר מוסול (ות'יקת אל-מדינה). זהו מסמך מכונן, המבטא את התפיסות התיאולוגיות של הארגון ומהווה בסיס שעליו מונחים היסודות הארציים של מדינת האסלאם. הוא מיוחד בכך שהוא פותח צוהר לדרכי מימוש השריעה בעולם הזה כפי שמבין אותה הארגון, ויש בו כדי ללמדנו רבות על תהליכי בנייתה של היישות המדינתית שהארגון מתיימר להקים ולנהל. האמנה מנוסחת בלשון גבוהה והטרמינולוגיה הקוראנית-תיאולוגית שזורה בה כחוט השני. אין בכך כדי להעיד על היותה של המדינה האסלאמית המשך ישיר למאה השביעית, אלא על שאיפות מחברי האמנה ועל מקורות הלגיטימציה שהם מבקשים לייחס לעצמם בעידן הנוכחי.
 
אמנת העיר (PDF) קובעת קווים כלליים למותר ולאסור בחיי היומיום במוסול תחת שלטון "המדינה האסלאמית", וניתן לראות בה ביטוי לאידיאלים של חיים שרעיים תקינים על-פי תפיסת הארגון. האמנה מדגישה את חשיבותה של הפומביות ומראית העין בהנכחת הדת במרחב הציבורי, ותובעת מתושבי מוסול להפגין את אדיקותם בראש חוצות. רוח זו שרתה גם על אמנת העיר א-רקה שבסוריה, בירתה הבלתי מוכרזת של הח'ליפות האסלאמית, אשר פורסמה בחודש ספטמבר האחרון. האמנה "ממליצה" למאמינים לקיים את חמש התפילות היומיות במסגדים ולא ביחידות, שכן על פי החדית' משולה תפילה במסגד ל-25 תפילות יחיד. נאסר על נשים לצאת אל המרחב הציבורי "אלא למטרות חיוניות" ותחת קוד לבוש מחמיר, והוטל איסור מוחלט על מכירת משקאות אלכוהוליים, סמים, מוצרי עישון ושאר "הדברים האסורים" ("אל-חראמאת") בעיר. אנשי המדינה האסלאמית העלו לאינטרנט, לאחר מכן, סרטון וידאו המציג החרמה של מוצרים כאלה בחנות בעיר אל-חוויג'ה והסברים הניתנים למוכרים במקום על העניין.
 
שמה של האמנה ותוכנה מתכתבים ישירות עם "חוזה האומה" ("עַהְד אל-אוּמּה") המקורי, אשר נכתב על ידי הנביא מוחמד סמוך למעברו לעיר יַתְ'רִבּ (שהפכה בעקבות ההיג'רה של הנביא ונאמניו ל"אל-מדינה"), ואשר מוכר גם בשם "דוּסתוּר אל-מדינה" ("אמנת אל-מדינה"). חוזה האומה התווה קווי יסוד לניהול קהילת המאמינים במסגרת העירונית של אל-מדינה, והייתה לו השפעה ניכרת על המצב הפוליטי בעיר ועל גורלן של הקבוצות השונות בה. אלה כללו, זולת המתאסלמים-החדשים, נאמני הנביא, גם קהילות של יהודים, נוצרים ועובדי אלילים.
 
אמנת העיר מוסול שפרסמה המדינה האסלאמית
 
בראש האמנה מתנוססת ה"בַּסְמַלַה", המימרה הפותחת את מרבית פרקי הקוראן – בשם אללה הרחמן והרחום. תחתה מתנוסס סמל "המדינה האסלאמית", ומימין, בקליגרפיה אסלאמית בסגנון נסח'י, כתוב שמו המלא של דאע"ש, עוד בטרם שינה את שמו: אל-דולה אל-אסלאמיה פי אל-עיראק ואל-שאם. מתחת מופיע בדפוס שם המחוז ("וִילָאיַה") של נַיְנַוַא (היא נינווה). שם המחוז מעיד על השימוש שעושה "המדינה האסלאמית" בטרמינולוגיה היסטורית בעלת גוון אסלאמי, החותר תחת הטרמינולוגיה של מדינת הלאום המודרנית במזרח התיכון, יצירת כפיו של הקולוניאליזם המערבי. בחלקו השמאלי העליון של המסמך מצוינים תאריך פרסום הכרוז, ה-14 לחודש שעבּאן, שנת 1435 להיג'רה (12 ביוני 2014), ומספרו הסידורי במסגרת פרסומי "המדינה האסלאמית" – 34. 
 
בחינה לשונית, ולו שטחית, של האמנה מעידה כי "המדינה האסלאמית" מציבה לנגד עיניה את המיתוס המכונן של האסלאם מן המאה השביעית כאידיאל וכמודל לחיקוי. הכרוז כתוב בסגנון המזכיר את לשון הקוראן, החדית' וימי ארבעת הח'ליפים הראשונים כמעין רפלקציה ומיחזוּר, גם אם לפעמים בסטיות גדולות מן המקור. גלגולה של לשון זו, שהייתה שגורה בעיראק משך שנים, הוא אנטי-שיעי מאוד ומתעלם במפגיע ממונחים מודרניים.
 
"אמנת אל-מדינה" מן המאה השביעית שילמה, אמנם, מס שפתיים להירארכיה השבטית, אך בפועל קבעה כי ההשתייכות ל"אומת המאמינים", היינו לאומת האסלאם, גובר על השיוך השבטי והמשפחתי (ראו דיוננו בתפיסות ההיג'רה וה"זרות"). כפי שמציין מיכאל לקר בספרו "מוחמד והיהודים" (עמ' 70-69): "משעה שנאסר על חבר בעדה ("מֻאְמִן") להרוג חבר עדה אחר, גם אם זה האחרון רצח את אחיו הכופר של חבר העדה, העיקרון הבסיסי שעליו נשענה הסולידריות השבטית הפסיק להתקיים". יתר על כן, האמנה המקורית ערערה על הסדר הפוליטי והחברתי של זמנה והציגה מקור סמכות חדש – אללה ומחמד שליחו. היה זה צעד ראשון בדרך לשינוי עמוק יותר: מהלכיו של הנביא יצרו מבנה חברתי-פוליטי חדש והיברידי שבה הסולידריות בין המאמינים מחליפה את הסולידריות השבטית, המבוססת על קשרי שארוּת. הנביא הבין היטב כי זירת המאבק העיקרית שלו איננה בשדה הקרב אלא בלבבות האנשים, וגם אם לא הצליח לבטל כליל את הסולידריות השבטית, וגם לא להוציאה מן השיח האסלאמי, הוא העמיד בהצלחה מודל מקביל, חלופי, של סולידריות אמונית. אכן, ראשית ימי האסלאם הייתה רצופה מלחמות פנימיות ומאבקים בין-שבטיים. כאשר הוכנעו המתנגדים לנביא ולדתו החדשה, מספר שנים מאוחר יותר, הקרעים במערכת השבטים והפוליטית שבו והתאחו.
 
אמנת מוסול של המדינה האסלאמית נפתחת בהצגת ההירארכיה של היחידות החברתיות. הזכרתם של השבטים בראש הרשימה, לפני תושבי העיר, תומכי המדינה האסלאמית ומשפחות הלוחמים, מעוררת את השאלה האם זוהי קריאה לחזור לסדר החברתי השבטי של ראשית ימי האסלאם או שמא קריצת חיזור לשבטים הסונים בעיראק (ושני הדברים כמובן אינם מוציאים זה את זה). בהמשך האמנה, בסעיף 7, נקבע כי "אנשי הדת (העולמא), השייח'ים של השבטים, האימאמים והדרשנים הם הכתר שעל ראשינו והטובים שבאנשים". זו המחשה נוספת לצמידות שמייצרת "המדינה האסלאמית" בין אנשי הדת, בשר מבשרו של מנגנון המדינה, לבין השבטים, אשר כביכול מוטמעים כיחידה חברתית שלמה במנגנון המדינה. כאן חשוב לציין כי הסולידריות בין המאמינים היא ההיפך מאינדיבידואליזם – היא קולקטיביזם צרוף. סעיף 4 באמנה מתייחס לנתונים תחת מרותו של הארגון כ"נתינים" (רַעָאיַא). בשונה מרעיון המֻוַאטַנַה, האזרחות המודרנית, המרוכזת בשוויון זכויות וחובות לאינדיבידואל במדינת לאום בסגנון האירופי, הנתינות היא חזרה לטרמינולוגיה טרום-מודרנית ושבטית של המאה השביעית. היא ממוקמת בתחתית ההירארכיה החברתית המשורטטת בסעיפי האמנה.
 
ב"מדינה האסלאמית" המודרנית של בגדאדי ניתן להמשיל את המיעוטים הנוצרים, היזידים והשיעים שחיו משך מאות שנים בעיר מוסול ובסביבתה לקבוצות המיעוט של העיר אל-מדינה מראשית האסלאם.  אלא שבעוד שהנביא הבטיח הגנה למיעוטים באל-מדינה, הרי שבאמנת מוסול, וכן בפרקטיקה של "המדינה האסלאמית", כל מי שאינו מוסלמי מאמין (לפי הפרשנות הסלפית-ג'יהאדית) נידון לשעבוד ולהשפלה במקרה הטוב, ולפגיעה קשה או מוות אכזרי במקרה הרע. היחס האיום, באומר ובמעש, של אנשי "המדינה האסלאמית" לבני העיר מן ה"כופרים" היזידים, "בני החסות" הנוצרים, והשיעים ה"סַפַוִוים" (השושלת הסַפַוִוית שלטה באיראן במאות 16—17 ובמהלך שלטונה הפכה השיעה התרי-עשׂרית לדת המדינה באיראן ואף הופצה במרכז אסיה ובקווקז) הביא לעקירה המונית של למעלה מחצי מיליון תושבים ממוסול לכורדיסטאן העיראקית. תושביה השיעים של מוסול ושל ערי הסביבה, ובראשן העיר תלעפר, מרביתם טורקמנים (בני עם ממוצא טורקי הדוברים ניב מקומי של השפה הטורקית), היו הראשונים לסבול את נחת זרועה של המדינה האסלאמית. אלה מבין השיעים ששרדו את המתקפה המהירה שניחתה עליהם נאלצו להימלט בבהלה מן העיר. רובם מצאו מקלט בעיר כּרכּוּכּ, מרכזו ההיסטורי של המיעוט הטורקמני.
 
המדינה האסלאמית, מחוז נינוה
 
בצל רדיפת המיעוטים הלא-אסלאמיים, ובראשה הטבח ביזידים וגירוש הנוצרים, זכה יחסה של "המדינה האסלאמית" לשיעים לסיקור תקשורתי שולי יחסית. אולם האמנה מגדירה את השיעים כאויב נוכח, ברור ומסוכן של ההגמוניה הסוּנית ש"המדינה האסלאמית" מנסה לבנות. בסעיף 5 באמנה, הארוך והמפורט ביותר, נקבע כי הכספים שהיו מוחזקים בידיה של "הממשלה הסַפַוִוית" (היינו ממשלת מאלכי הפרו-שיעית בעיראק) יועברו באופן מלא לידי "אימאם המוסלמים", קרי הח'ליף של "המדינה האסלאמית". נכסי המדינה "נגאלים" באופן לגיטימי מידי בעליהם הלא-חוקיים, כביכול, ומועברים לשימוש בלעדי בידי ה"מוסלמים" – סונים בלבד כמובן. הסעיף מסתיים בהצהרה כי "המדינה האסלאמית" תילחם נגד "הכנופיות החמושות והתוקפניות" (המיליציות השיעיות), אשר נשענת על ציטוט מתוך הקוראן הפוסק: "הלוחמים באללה ובשליחו והמבקשים למלא את הארץ חמס יומתו לפי חרב, או ייצָלבו, או ייכָּרתו יד ימינם ורגל שמאלם, או יגורשו מן הארץ." (פרשת השולחן הערוך, פסוק 33, כפי שהופיעה בתרגום אורי רובין).
 
אלא שלרדיפת המיעוטים הזו ישנו סייג ברור. אחד מיעדיו המוצהרים של הג'יהאד ככלל, וזה שמנהלת "המדינה האסלאמית" בפרט, הוא הנחלת האסלאם הסוני, על פי הפרשנות של הסלפיה הג'יהאדיה. משום כך, אלה החיים בשטחים שבשליטת המדינה האסלאמית ויקבלו עליהם את הפרשנות הזו של האסלאם, ייחשבו לנתינים שווי-זכויות תחת שלטון הארגון. סעיף 8 באמנה קובע כי "המדינה האסלאמית תתייחס למי ש"יחזור בו מחטאיו", קרי לכל מי שיצהיר על התאסלמותו, כמי שלא חטא. בסעיף 9 אף מצויין כי בפני ה"חוזרים בהם מדתם" (מורתדון), או אנשי "השלטון הכופר" – חיילים, שוטרים ואנשי מנהל עיראקים, עומדת האפשרות לחזור בתשובה ולקבל עליהם את האסלאם. "שערי החזרה בתשובה פתוחים", מדגישים אנשי המדינה האסלאמית, אולם מי שידחה את ההצעה, אחת דינו למות.
 
בסרטון התאסלמותם של כמה עשרות מבני הקהילה היזידית בסינג'אר, למשל, מדגיש מפקד כוחות דאע"ש בסינג'אר כי הארגון מבחין בין אלה שהסכימו "להודות בחטאם" ולקבל עליהם את האסלאם ובין אלה שסירבו לעשות כן ודינם היה מוות. יצוין כי במקרים מסוימים המדינה האסלאמית אפשרה אף לשיעים להמיר את דתם לסוּנה, ובכך להציל את נפשם מהמוות שנגזר עליהם בקוראן. למיעוטים מקרב "בני החסות", ובעיקר נוצרים, אפשרה "המדינה האסלאמית" אפיקי פעולה אחרים. כשבוע לאחר כיבוש מוסול, ומספר ימים לאחר פרסום אמנת העיר, ניתנו לנוצרים שתי אופציות נוספות: תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה") או עזיבה של העיר בתוך שלושה ימים.
 
נוסח האולטימטום שניתן לנוצרים במוסול לעזוב את העיר, להתאסלם, לקבל על עצמם מעמד של בני חסות או למות על-פי חרב
 
פרשה נוספת שזכתה לתהודה רבה לאחר כיבוש מוסול היא החרבת בתי התפילה והקברים הקדושים, המשמשים בחלקם כמסגדים וכנסיות. התקשורת המזרח-תיכונית והבין-לאומית סיקרה בתדהמה את חמושי "המדינה האסלאמית" כשהם מפוצצים ומחריבים מסגדים, בחלקם הגדול סונים, בערים ובעיירות שתחת שליטתם. הבולט מבין אלה היה המסגד שנבנה על קברו של יונה הנביא ("א-נבי יונס"), מן  המסגדים העיקריים, ובוודאי המפואר והבולט לעין מכולם, של העיר מוסול. עד ה-24 ביולי האחרון ניצב המסגד על תל מרשים בלב העיר מוסול. הוא פוצץ על-ידי לוחמי "המדינה האסלאמית" כחלק מקמפיין החרבתם של מסגדים וכנסיות העוברים על חוקי "המדינה האסלאמית" באזורים שתחת שליטתה.
 
מעניין לראות כיצד מצדיק הארגון את הפרקטיקה הזו. בסעיף 6 של האמנה נקבע כי המסגדים, "ביתו של אללה", הם "תכלית התכליות, החשובים שבהקדשים ופסגת הקדושה", ובסיסה של הקהילה האסלאמית במחוז נינווה. עם זאת, בסעיף 13 מובהרת הכוונה: "אתרי העלייה לרגל והקברים הכופרים" יזכו ליחס שנקבע בחדית' הנביא: "לא תותיר כל פסל או קבר קדוש ניצבים על תילם".
 
 
רגע הפיצוץ שהחריב את מסגד נבי יונס במוסול
 
 
אמנת העיר נחתמת באמירה פשוטה ומובנת לכל נתיניה הפוטנציאליים של המדינה האסלאמית: "כבר ידעתם את המשטרים החילונים כולם; עברתם תחת העידן המלוכני, הרפובליקני, הבעת'י והסַפַווי. טעמתם מייסוריהם ונכוויתם באִשָּם ובלהבותיהם. עתה הגיע עידן המדינה האסלאמית ותקופת האימאם אבו בכר אל-קֻרשי [אל-בגדאדי, שמונה מאוחר יותר לח'ליפה של המדינה האסלאמית]. עוד תיווכחו, בעזרת האל, בהבדל העצום שבין ממשלה חילונית מעוולת אשר כילתה את משאביהם של האנשים, סתמה את פיותיהם ושללה את זכויותיהם וכבודם, לבין אימאמות קֻרַשִית [שלטון מבית הנביא] המושתתת על הקוראן, שהשיפוט על פיו צודק מכל, והמקבלת עצה מקטן כגדול, מבני חורין ומעבדים, ללא הבחנה ואפליה".
מאמרים נוספים