מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.08.2015

המספסרים בדם: זעקתו של סא"ל מהמת אלקאן

זעקתו של סא"ל מהמת אלקאן על ממשלתו המספסרת בדם במהלך לווייתו של אחיו, סרן עלי, זעזעה משהו עמוק בליבותיהם של אזרחי טורקיה. עתה כבר ברור לכל כי מלחמתו של ארדואן בכורדים היא ספין פוליטי ציני שמטרתו רכיבה על גלי השנאה והפחד לקראת נצחון של המפלגה השלטת בבחירות הצפויות בעוד כחודשיים.
באגרופים קפוצים, כשדמעות בעיניו, הלם סא"ל מֶהמֶת אַלקאן על ארונו של אחיו, סרן עלי, העטוף בדגל טורקיה. "בחור בן 32 בלבד, בן המולדת שלא הספיק ליהנות מארצו ומקרובי משפחתו. מי רצח אותו"? זעק לעבר נציגי מפלגת הצדק והפיתוח שנדחפו לעמוד בשורה הראשונה. "מדוע אלה שעד אתמול אמרו הֶסדר אומרים פתאום מלחמה? מי אשם בכך?" כולכם, כל אלה מכם המתפארים ששאיפת חייהם היא ליפול כשהידים למען המדינה, יושבים לכם בארמונות מפוארים ומוקפים בשומרי ראש, צעק ברמז עבה לארמונו החדש של הנשיא.
 
התשובה הייתה ברורה לו ולכל המשתתפים בהלוויה. הרוצחים הם ארדואן ואנשי מפלגתו, שפתחו במלחמה מיותרת נגד הכורדים כדי לנצח בבחירות הצפויות בעוד קצת יותר מחודשיים. 
 
בסוף השבוע נפל דבר בטורקיה. אפילו אצלנו, עם כל החוצפה והעזת הפנים, החיזיון של קצין בכיר העומד בלוויה ומקלל את ממשלתו הוא נדיר. על אחת כמה וכמה בטורקיה, שבה צבא הקבע הוא גוף מורם מעם וקציניו אינם מדברים עם הציבור למעט לצרכים צבאיים מקצועיים. לעיתים נדירות אפשר למצוא ראיון אישי עם מג"ד חי"ר או מפקד טייסת, וודאי שאין שום התבטאות שעולה ממנה ריח פוליטי. קריאת תיגר כזו על הממשלה היא צעד חסר תקדים, ופסע מפריד בינו לבין בגידה שעונשה מוות.
 
 
זעקתו של מהמת אלקאן זעזעה משהו עמוק בליבותיהם של הטורקים. הרוב הגדול בטורקיה יודע שהמלחמה החדשה נגד הכורדים, זו שהנשיא ארדואן דחף אליה לפני מספר שבועות ומאז נטלה את חייהם של מאות לוחמים כורדים ועשרות אנשי צבא טורקים, היא מלחמה פוליטית. הרי עד לפני כמה חודשים התנהל משא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים לקראת הסדר. גם אם היו קשיים בדרך להסכם הזה, וגם אם פה ושם היו התנגשויות בין הצבא לבין מורדים כורדים, ברור לכולם שתהליך ההסדרה היה בעיצומו. ברור כשמש גם שההחלטה לפתוח במלחמה היא החלטה פוליטית שנועדה לפגוע בסיכוייה של המפלגה הכורדית – מפלגת העם הדמוקרטית – לעבור שוב את אחוז החסימה ולהכנס לפרלמנט.
 
נשיא טורקיה, החותר בכוח להפוך את המערכת הפרלמנטרית בטורקיה למשטר נשיאותי רב-סמכויות, הגיע אחרי הבחירות האחרונות למסקנה שרק הצלחתה של המפלגה הכורדית עומדת בינו ובין מימוש השאיפה. הצלחתם לעבור את אחוז החסימה גזלה ממפלגתו, על פי הערכות זהירות, בין חמישה לעשרה אחוז, וגרמה לה לאבד את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט. יתר על כן, ארדואן ידע שחלק לא מבוטל מן הקולות שקיבלו הכורדים הגיעו מבוחרים טורקים דווקא, שהביעו בכך מחאה הן נגד שלטונו הן נגד מפלגות האופוזיציה המסורתיות והמאובנות.
 
אשר על כן החליט לדחוף לבחירות חדשות ומידיות, שיתקיימו בתחילת נובמבר, ובד בבד לפתוח במלחמה נגד הכורדים. המלחמה נועדה להפוך את הכורדים ואת מפלגתם לאויב עבור הציבור כולו. ההנחה ההגיונית הייתה שאם תפרוץ מלחמה, והשלטון יטען שהיא פרצה בעקבות אלימות במזרח, מידע מודיעיני ותכניות מרושעות של הכורדים, היא תגדיל את המרחק הפוליטי בין הציבורים האתניים ותקשה מאד על הטורקים, ואולי אף על כורדים השואפים להשתלב בטורקיה, להצביע עבור מפלגה המייצגת בשורה התחתונה בעיקר אינטרסים כורדיים.
 
אולם דומה שזעקתו של מהמת אלקאן, שעלתה מנהמת ליבו על דם אחיו שנשפך לשווא, היא נקודת מפנה במהלך הזה. עיתונים ותחנות טלוויזיה העבירו את דבריו של אלקאן בשידור ישיר והמשיכו לעסוק בכך גם שעות ארוכות לאחר מכן, ופרשנים רבים חיברו את הדברים לגישתו הצינית של ארדואן לקראת הבחירות. כלי התקשורת של המשטר ניסו באופן כמעט נואש להציג את מהמת אלקאן כמייצג אינטרסים הנוגדים את השלטון – בן הכת האלֶווית, או תומך של פֶתהוּללה גוּלֶן – אולם הציבור כבר אינו קונה את המעשיות הללו. בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה יש סימנים שהמהלך שנועד לסייע לארדואן להשיג שלטון יחיד הפך לנקודת החולשה העיקרית בתכניתו.
מאמרים נוספים