מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.11.2015

המופתי הנשכח במאבק הפלסטיני

חאג' אמין אל-חוסייני השתמש בשיח האנטישמי והג'יהאדי באופן מאוד מחושב, אך מנהיגותו התבררה כהרסנית למאבק הפלסטיני והוא נשכח והודר מהזכרון הקולקטיבי הפלסטיני והערבי. את מקומו תפסו מנהיגים מיליטנטים כמו בן המעמד הנמוך, השיח' עז א-דין אל-קסאם.

חאג' אמין אל-חוסייני, שהועלה לאחרונה מן האוב על ידי ראש הממשלה נתניהו, החל את דרכו הפוליטית תחת שלטון המנדט הבריטי, עם מינויו למופתי ירושלים ויו"ר המועצה האסלאמית העליונה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. הוא פעל בשלוש סביבות פוליטיות: הסביבה האזורית והבין-לאומית, הסביבה הפנים-פלסטינית והסביבה היהודית-ערבית.

בזירה הבין-לאומית העמיד חאג' אמין את ייהוד ירושלים ואת הפגיעה באנשי הדת ובמקומות המקודשים לאסלאם ולנצרות במרכז השיח, כדי לגייס הנהגות פוליטיות ודתיות ערביות למאבק נגד התנועה הציונית, וכדי לגייס לגיטימציה והכרה של מנהיגים פוליטיים ודתיים במערב בזכויות הלאומיות והדתיות של העם הפלסטיני.

בריחתו מפלסטין באוקטובר 1937 ניתקה אותו מבסיסי כוחו בקרב האוכלוסיה המקומית אך גם שחררה אותו מכבלי ה"מעסיקים הבריטים" ואפשרה לו להכריז על ג'יהאד נגד הבריטים, התנועה הציונית והיהדות העולמית. בכך ביקש, בראש ובראשונה, לשמר את מעמדו הפוליטי מול יריביו בזירה הפנים-פלסטינית והערבית, ובראשם עבדאללה הראשון, אמיר עבר הירדן. חאג' אמין לא נרתע מחיבור דת האסלאם והתרבות הערבית לאידיאולוגיות החילוניות והלאומניות של נותני החסות החדשים – שליטי גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, וקיווה כי בתמורה להתגייסותו למאמץ המלחמתי של מדינות הציר הן תגמולנה לו בחיסול רעיון הבית הלאומי ליהודים בפלסטין ובהכרה ב"בית לאומי ערבי" בראשותו בתום מלחמת העולם השניה.

מעבר לשימור מעמדו הפוליטי בזירה הפלסטינית פעל חאג' אמין להשגת לכידות חברתית בין נוצרים ומוסלמים, כפריים ועירונים, דור האבות ודור הבנים והזרמים הפוליטיים הלאומיים והדתיים. יחסיו הסבוכים עם משפחות האליטה המסורתית (משפחת נשאשיבי), בני האליטה המשכילה, הצעירה והלאומנית (מפלגת אסתקלאל) ובני המעמד הנמוך בכפרים ובפריפריה העניה של הערים (שחלקם השתייך לתנועתו של עז א-דין אל-קסאם) הובילו אותו לאימוץ שיח דתי ולהפצת רעיון קדושת הארץ.

אולם הצעירים הרדיקלים בשכם ותומכי השיח' עז א-דין אל-קסאם ומורשתו הג'יהאדיסטית לא הסתפקו בכך, ודרשו מחאג' אמין לעבור ממחאה פסיבית וכנועה לג'יהאד. קרב יעבד שהתנהל בינם לבין הבריטים והמרד בשנים 1936—1939 היו ביטוי לרצונו של דור הבנים להתנער לא רק מהשלטון הבריטי אלא גם מדור האבות, שחאג' אמין היה מייצגו הנאמן. לאחר שברח האחרון מפלסטין הוא אימץ את סמלי הג'יהאד ומות הקדושים בין היתר כדי להעניק צידוק דתי-מוסרי לחיסול יריביו מבית, על ידי הצגתם כמשתפי פעולה עם הבריטים ומכאן בלתי ראויים להנהיג את המאבק הלאומי.

בתקופת כהונתו של חאג' אמין כמופתי ויו"ר המועצה האסלאמית העליונה, תחת עינם הפקוחה של הבריטים, הוא הקפיד לכוון את השיח הלאומי הפוליטי נגד היהודים ולא נגד הבריטים. עם זאת, היה עליו לציית לקוד הלשוני שהוכתב על ידי הבריטים ולומר רק מה שראוי היה שייאמר, לפחות ברמה הפומבית. חאג' אמין גייס את הממסד הדתי למאבק החברתי בספסרי הקרקעות הערבים, אך השתמש במילות הג'יהאד רק בהקשר הפוליטי ולא בהקשר הצבאי. לצורך זה גייס את "אורך הרוח" (סַבְּר), רעיון חשוב בדת האסלאם ובתרבות הערבית, כדי לשכנע את האוכלוסיה, ובעיקר את בני הדור הצעיר ואנשי האופוזיציה, לדחות את הג'יהאד הצבאי לימים אחרים.

חאג' אמין לא היה עקבי בעמדותיו כלפי היהודים. מחד הוא הגדיר את הסכסוך עם התנועה הציונית כסכסוך דתי בין שתי אמונות נוגדות, היהדות והאסלאם, אימץ את השיח האנטישמי הגזעני שתיאר את היהודים כפרזיטים וחיידקים נושאי מחלות המחוללים סבל וכאב בעולם וקרא לגרשם מפלסטין וממדינות ערב והאסלאם. מאידך הוא הסביר שהערבים אינם נאבקים ביהודים בשל היותם יהודים, אלא כתוצאה מהשימוש השלילי שעשתה התנועה הציונית בדת. הוא אף טען כי יש לאפשר ליהודים שחיו בפלסטין לפני הכיבוש הבריטי לחיות בין הערבים בשלווה ובשלום ולבקר בכותל המערבי לצורכי פולחן.

מורשתו של חאג' אמין ותרומתו למאבק הלאומי הפלסטיני שנויים במחלוקת עד היום. אחמד שֻקַיְרִי, היו"ר הראשון של אש"ף, טען כי הנכבה הפלסטינית הייתה תוצאה של המנדט הבריטי והצהרת בלפור, אך במידה רבה גם תוצאה של דפוסי המאבק שהונהגו על ידי חאג' אמין וההנהגה הלאומית הפלסטינית. משרותיהם הפוליטיות של ה"נכבדים העירוניים" לא אפשרו להם לכונן סדר יום לאומי מהפכני, ו"הבעיה הפלסטינית נותרה על שולחן ועדות החקירה במקום שתימצא בהרים ובואדיות". סבלם של הערבים הפלסטינים, לדעת שוקיירי, אמור היה להספיק להנעת מאבק מזוין נגד האויב, אך המאבק נותר אמוציונאלי ומגיב יותר מאשר יוזם ומחושב.

מלחמת הקודש, שאמורה הייתה להביא לאחדות השורות מול הבריטים והיהודים, הפכה לגורם מפצל והרסני שהביא בסופו של דבר לאובדן בסיס ההנהגה הלאומית הפלסטינית ולעיקור יכולתה של החברה הפלסטינית לקבל החלטות שאולי היו משנות את גורלה. התקפות הטרור הערביות והמאבק המזוין לא רק שלא הצליחו לפגוע במפעל הציוני אלא תרמו בסופו של דבר להגברת עוצמתו הצבאית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הישוב היהודי. חאג' אמין לא הצליח לתרגם את שיח הג'יהאד וההקרבה להישגים צבאיים או פוליטיים משמעותיים, הפך לאישיות בלתי רצויה בעולם הערבי בעקבות שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית, ונתפס מחוץ לפלסטין כמי שהוביל את עמו לתבוסה. הוא איבד בהדרגה את מעמדו הפוליטי עד שמת מוות טבעי בלבנון, בודד, נשכח ורחוק מארץ הקודש.

דימויו של חאג' אמין אל-חוסייני, בן המעמד הגבוה שהואשם בשיתוף פעולה עם הבריטים, במכירת קרקעות ליהודים, בחלוקת משרות וכספים למקורבים ובשימוש בג'יהאד ובמות קדושים לשם חיסול חשבונות עם יריביו, עומד בניגוד גמור לפופולריות של השיח' עז א-דין אל-קסאם, בן המעמד הנמוך אשר הכריז ג'יהאד על המעצמה הבריטית הגדולה, בזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי ובשיח המאבק הלאומי על כל פלגיו ומעמדותיו. בהבדל זה ניכרת עצמת החיבור בין השיח האסלאמיסטי הפופוליסטי ובין היבטים מעמדיים, חברתיים וכלכליים.

מאמרים נוספים