מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.07.2014

הריקים קובעים: דיבור ייענה באלימות

קבוצת ה"ריקים", ממנה יצאו גם רוצחי אבו ח'דיר וגם מכי השמאלנים בתל אביב, קשורה תמיד למה שמכונה בארץ ה"ימין". הם לא משוגעים, לא הגיעו משום מקום וגם לא הולכים לשום מקום: הם משוכנעים שדיבור הוא האיום החריף ביותר על הישרדותה של מדינת ישראל, ויעשו הכל כדי להכות באלימות בארץ וביושביה.

למרות הפיתוי הגדול לומר משהו על התותחים הרועמים (שוב) בעזה, אני רוצה לחשוב היום דווקא על הרצח של מוחמד אבו ח'דיר. זה אירוע כזה שנשכח בקלות, כמעט בחפץ לב, וימתין לשוך הקרבות ולעימותים הצפויים בהליך המשפטי. ובכל זאת, זה זמן טוב לחשוב עליו. על מלחמות היהודים בעזה כבר אין, או שאין עדיין, הרבה דברים חכמים להגיד. הכל כבר נאמר והמציאות ממשיכה להפתיע. ואם לא הכל נאמר, נדמה שיש רוב מוצק של אזרחי ישראל (אם אפשר לשפוט משהו על פי טוקבקים) שבכלל מעדיף לא להגיד. האמונה בשתיקה מול האויב היא, ברמה שטחית, ביטוי לרצון לשמור על בטחון שדה. ברמה עמוקה יותר, אני חושב שמרבית היהודים אזרחי ישראל סבורים שרק כך, בשתיקה ובהתעלמות, צריך להתייחס לערבים שמקיפים אותנו וחיים בתוכנו ובכלל, להיותנו באמת במזרח התיכון.

ובעצם, זה קצת קשור לרצח אבו ח'דיר, שהחריד עמוקות רבים מאתנו. לא כך חונכנו לחשוב על עצמנו, כאן בישראל. פוליטיקאים הגיעו לנחם. הרב הראשי הספרדי רצה להגיע, אבל אנשיו דאגו לחזור ללא הפסקה (כולל במהדורות חדשות ברדיו) על כך שהשב"כ והמשטרה מנעו את הביקור. הראשון לציון קבל פתק מן המבוגר האחראי. הפתק הזה יכול גם הוא לשמש כמטאפורה להתמודדות הישראלית עם הרצח; נורא רצינו, תכננו להזדעזע, ולגנות ולהתקומם, אבל אז באו דאגות של אנשים מבוגרים – סכנה, מלחמה, רקטות, אזעקות. אין לנו זמן וגם לא רצון להתעמת עם השדים שלנו, אלה שהנחנו שגם אם הם כאן הם מתחבאים עמוק בפנים ולא ייצאו החוצה.

אבל מיהם השדים הללו, בדיוק? אפשר להניח שרוצחי אבו ח'דיר אינם משוגעים. הם התכוננו היטב ובזמן הרצח גם צעקו מה הם מתכוננים לעשות ומדוע. עדיין לא פגשנו בחשודים, אבל קריאה על פי הניתוחים העיתונאיים מדובר בשני קטינים ובבגיר, שלושתם מחוגים חרדיים מזרחיים. הנערים, אם אפשר להאמין לדיווחים המרומזים, התנהלו בשוליים של עולם הישיבות. הם למדו אבל לא בהכרח התמידו, הוכרו בישיבה אבל לא תמיד בחיוב. אפשר לנחש שהם חילקו את זמנם שווה בשווה, לכל הפחות, בין כתלי הישיבה ומחוצה להם.

אחרי הרצח התנהל ויכוח סביב הקשר בינו לבין ההסתה הימנית. היו שהבהירו שלדעתם השיח האנטי-ערבי בישראל רווי כל כך בהסתה עד שאי אפשר להניח שהמעשה התרחש בחלל ריק ועל ידי אנשים מנותקים מסביבתם. רבים יותר הדגישו שישראל היא מדינה דמוקרטית שבה מתנהל שיח דמוקרטי, ושפשוט אי אפשר להאשים את דוברי הימין בתרומה כלשהי לביצועו של מעשה אכזרי כל כך. אלה גם מחו על ההשוואה שנרמזה בין ישראל ופלסטין, בין רוצחי הנער ורוצחי שלושת הנערים. אחד מהם הרחיק לכת והבהיר שההבדל בין החברה הישראלית והפלסטינית הוא שבצד הפלסטיני אין אלמנטים מתונים שעורכים הפגנות הזדהות עם סבלו של האחר תחת כותרת כמו "תג מאיר" (זה מקומם במיוחד, כי אותו דובר שהתגאה כל כך ביהודים המתונים לא היה מהסס לקרוא להם "בוגדים" בנסיבות אחרות).

אני סבור ש"הסתה" אינה שוות ערך ל"מישהו אמר בתקשורת שצריך לעשות לערבים דברים רעים אז הלכנו ועשינו". אני חושב שדוברי הימין בהחלט לא התכוונו לקרוא לרצח של נערים מסכנים בני 16. הם גם לא קראו לרצח כזה. הבעיה היא בכלל לא עם הדוברים. הבעיה היא במציאות שהשתנתה מסביב. קשה לשרטט, בהקשר של רצח אבו ח'דיר, קשר לינארי בין תכנים לבין הפנמתם כמניע לפעולה אלימה. הנחת קשר כזה מתבססת על יכולות מורכבות יחסית של הבנה, הפשטה ויישום. אני לא חושב שזה המקרה כאן.

אלימות בהפגנת השמאל בתל אביב (צילום מסך: יוטיוב)

יש היום בישראל קבוצה (או קבוצות) שמספר חבריה הולך וגדל. אני לא מצליח לחשוב על שם עבורם שיהיה טוב יותר מ-"קבוצת הריקים". הם לא לומדים, או לומדים מעט מאד. הם מתנהלים בעולם בעוינות ובאלימות גדולה כלפי כל מי שאינו משלהם. הם נמשכים לדמויות סמכותיות ואוהבים מאד "ללכת מכות". הם לא זקוקים להכוונה מפורטת או לתכניות עבודה מורכבות. הם מתקיימים, אינטלקטואלית, על המקבילה של מקצבי תופים. החיישנים שלהם קולטים מקצב כזה, והם רגישים במיוחד לסדירותו ולהמשכיותו. אחרי חשיפה מספקת אל המקצב, הגוף והמוח של ה-"ריקים" מהדהדים אותו לכל מקום אליו ילכו. ובעולם שבו הם מתנהלים אין שטחים אפורים. אם הם מהדהדים, כל העולם יהדהד איתם. מקצב שלא נלקח "עד הסוף" אינו מקצב אמיתי.

ה-"ריקים" הללו קשורים כמעט תמיד למה שנקרא בארץ "הימין". הם אינם חלק מן הימין הממוסד. הם גם לא מחפשים להיות חלק מן הימין הממוסד. הם אינם מוּנעים לפעולה בגלל משהו שאמר ח"כ דני דנון, או ראש הממשלה נתניהו, או שר החוץ ליברמן. אין להם עניין או שימוש במערכת יחסים כזו עם פוליטיקאים. הם חשופים למקצב, למרווחים בין המלים. הם חסרים את המנגנונים שמונעים התמסרות מלאה ומוחלטת למקצב. כשהוא נשמע, הם אתו בעוצמה שהולכת וגוברת. האויב המר ביותר שלהם הוא דיבור. מי מדבר? "שמאלנים", "תבוסתנים", "הומואים", "זונות של ערבים". מבחינתם מי שמדברים הם רופסים. כל מי שחלש ומנותק מן החיוניות של המקצב מוצא מפלט בדיבור. זה מפלט של חלשים, כיוון שמי שמדבר לא עושה. הריקים עושים.

אינני מכיר את החשודים ברצח אבו ח'דיר. אבל מן המעט ששמעתי על הרקע שלהם וממה שאני יודע על השוליים של עולם הישיבות החרדי, אני יודע ששוליים אלו הם בית גידול מושלם לריקים. מי שלא לומד באמת כאילו לא קיים, והאחריות העיקרית המוטלת עליו היא כלפי הקהילה שלו, לא לגלות את סוד ההשתמטות הגדול מלימודים, כדי לא להזין את ההיטפלות החילונית לחרדים (אולי מן המחויבות הקמאית הזו לקהילה מגיע מה שלריקים נדמה כמחויבות פטריוטית?). הם מסתובבים ברחובות, נמנעים מעבודה, מחפשים הצדקה לקיומם. ואולי, בעצם, מחפשים מקצב.

הרוצחים הללו ודומיהם כבר כאן. הם החיילים הזוטרים של קבוצות כמו אלה שפשטו על מפגיני השמאל בתל אביב והכו בהם נמרצות. הם אלה ששורפים ומשחיתים ברחבי הארץ. מהם יוצא צונאמי האלימות החדש שישטוף אותנו ללא רחם הרבה אחרי שנגמור להתנפץ אל הצוק האיתן. הם לא משוגעים, הם לא הגיעו "משום מקום" (כפי שטוענת החטיבה היהודית בשב"כ), והם גם לא הולכים לשום מקום. הם אלו שקובעים את תנאי המאבק היום בישראל. זהו מאבק בין אלה שחושבים שדיבור חיוני להישרדות לבין אלו שמשוכנעים שדיבור הוא האיום החריף ביותר על הישרדות. גופם ונפשם של האחרונים מבקשים חלופה לדיבור. הם מוצאים אותו במקצב ומתמסרים אליו. הקרב כבר החל. הדיבור הופך להיות חתרני לא בגלל תכניו, כמו בגלל עצם היותו.

הפיתוי להיאלם דום בשעת קרב גדול כמו הפיתוי לשתוק כדי לא לקבל מכות. אלה שני פירות רעילים של אותו עץ רקוב. עכשיו זמן מכות וזמן דיבור, כל אחד בהתאם ליכולתו ולכישוריו.

מאמרים נוספים