לפני כשבוע, ב-27 בינואר 2014, כאשר חברי הפרלמנט התוניסאי אִשררו את החוקה, שוב הוכיחה תוניסיה שהיא המובילה את מגמת הדמוקרטיזציה בעולם הערבי. הדרך לאשרור החוקה הייתה רבת מהמורות ומעידות, אך המנהיגות הפוליטית של תוניסיה הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה את הכלל הבסיסי של עשייה פוליטית – פשרות. לכן היא השיגה את מטרתה.
מדוע תוניסיה הצליחה במקום שבו כשלו, לפחות עד עתה, המדינות האחרות המזוהות עם ה"אביב הערבי" — מצרים, סוריה, לוב ותימן?
מטבע הדברים, השוואה שכזו מסובכת ביותר, שהרי כל אחת מן המדינות הללו מכילה בתוכה מגוון רחב של קבוצות דתיות וחברתיות היוצרות פלונטר פוליטי המקשה על השגת פשרות, וממילא על ניסוח חוקה. כדי לערוך השוואה שכזו יש לבודד את הגורם המרכזי המשותף לכל חמש המדינות הללו ולראות כיצד הוא פעל בשנות המהפכות: הצבא.
אם משווים את הצבא המצרי לזה התוניסאי, ההבדל בין שני הצבאות – ובמשתמע, בין שתי המדינות – ניכר מיד. לפני חצי שנה התערב הצבא המצרי בתהליך הפוליטי במדינה, הפיל את הנשיא הנבחר, מורסי, וכעת הוא פועל להושיב במקומו איש צבא – הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי. בתוניסיה, לעומת זאת, הצבא נמנע מהתערבות בפוליטיקה במשך שלוש שנות ה"אביב הערבי", אף על פי שלרגעים נדמה היה שהשליטים האזרחיים איבדו את השליטה במדינה.
ההתנהלות השונה של שני הצבאות אינה מפתיעה. הצבא המצרי איננו גוף צבאי בלבד אלא גם גורם כלכלי, משפטי ופוליטי, והאינטרסים שלו חורגים הרחק מעבר להגנה על מצרים. בשל מעורבותו הנרחבת במסדרונות השלטון, ובשל האינטרסים הפוליטיים שלו-עצמו, הצבא המצרי הוא שחקן רב-עוצמה במערכת הפוליטית, ומאחר שהוא מחזיק ומנהל תעשייה צבאית ואזרחית, יש לו גם אינטרסים כלכליים משלו. יתרה מזאת, מאחר שתקציבו איננו נתון לפיקוח אזרחי, הוא נהנה ממעמד משפטי מיוחד. למעשה, הן לפני ה"אביב הערבי" הן אחריו, רשתות הצמרת הצבאית הן שמוציאות מקִרבן את מנהיגי מצרים. הצבא הוא גורם מרכזי ב"מדינת העומק" במצרים.
בתוניסיה, לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. הצבא קטן בהשוואה לצבא מצרים, אין לו תעשייה צבאית או מפעלים משלו, אין לו מעמד חוקתי מיוחד והוא מקפיד לא להתערב בפוליטיקה. במדינה זו הצבא עושה את מלאכתו – הוא מופקד על ענייני הביטחון ונמנע ממעורבות פוליטית.
אם מרחיבים את ההשוואה לצבאות של מדינות אחרות המזוהות עם ה"אביב הערבי" עולה תמונה מעניינת. בסוריה, כמו במצרים, הצבא לא ויתר על מעורבותו הפוליטית. המיעוט העלווי השולט בצבא מגן בחירוף נפש ובאכזריות על כוחו ועל הקהילייה העלווית בסוריה. הַקשר בין צבא, חברה ופוליטיקה במדינה זו הדוק ביותר והמאבק היה מלכתחילה מאבק-סכום-אפס. כמו במצרים, הצבא מחזיק באינטרסים החורגים מביטחון גרידא, ובמאבק עם דורשי השינוי הפוליטי הוא שימש ככלי קטלני בידי השלטון.
בתימן הצבא נסוג לכאורה כאשר עלי סאלח, גנרל ונשיא תימן, פרש מתפקידו הפוליטי. אולם בפועל, הצבא התימני מעולם לא התכוון לוותר על כוחו ועל השפעתו. עלי סאלח אמנם העביר את הסמכויות הפוליטיות לסגנו, אך את הכוח וההשפעה הוא הותיר בידי החוגים הצבאיים שניהלו את המדינה עד כה. כיום תימן מנסה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה באמצעות דיאלוג לאומי, אבל ימים יגידו אם הצבא אכן יוותר על סמכויותיו במדינה כה שסועה פוליטית, דתית ושבטית. כרגע נראה שהצבא תופש את עצמו כחישוק היחיד שבכוחו לאחד את הישות התימנית ולהנהיגה.
בלוב המצב הפוך מזה שבמדינות האחרות של ה"אביב הערבי". כאן, כוחות הביטחון התפרקו ונוצר ואקום ביטחוני, כל זאת בחברה שבטית שבמשך עשרות שנים שמרה על לכידותה בשל משטר הדיכוי שהנהיג שליטה לשעבר, מעמר קדאפי. כעת, בשל היעדר צבא חזק, ובשל ריבוי המיליציות הפועלות ללא ריבון חזק בשטח, לוב דומה יותר מכול לסוריה. באופן פרדוקסלי, דווקא שתי המדינות השונות ביותר זו מזו, סוריה בשל הדיכוי האלים שנוקט הצבא ולוב בשל היעלמות הצבא, הגיעו למצב דומה: המציאות הביטחונית כאוטית ומערך השלטון האזרחי מתפורר.
אם כן, מחמש המדינות הללו, רק בתוניסיה הצבא התאים עצמו לצרכיו של משטר דמוקרטי – בניית כוח צבאי המכוון כלפי אויבים מחוץ ולא מוּנע על ידי אינטרסים מבית. בשלוש מדינות אחרות — מצרים, סוריה ותימן — הצבא חזק ומוּנע על ידי אינטרסים החורגים מביטחון המדינה, ולכן הוא מטרפד את המעבר לדמוקרטיה. בלוב, מנגד, הצבא נעלם. בהיעדרו אין לחסידי הדמוקרטיה אפשרות להשתלט על גורמים מקומיים הפועלים נגד הקמת שלטון מרכזי חזק ודמוקרטי.
