מאמרים

מאמר
16.07.2011

זכות השיבה: האמנם מכשול בלתי עביר?

אין נושא שמאחד את הציבור היהודי-ישראלי יותר מאשר ההתנגדות ל"זכות השיבה" הפלסטינית, אשר נתפסת בעיני רבים כמכשול העיקרי והאמיתי בפני הסדר שלום. התסריט של מיליוני פליטים שיתייצבו במעבר ארז או גבול הצפון, ויבקשו לחזור לכפריהם המקוריים על טפם ומזוודותיהם, הוא סיוט המדריך את מנוחת הציבור הישראלי לא פחות (אם לא יותר) מאפשרות פצצת הגרעין האיראנית.
 
לכן מעניין היה לראות את התגובות לגילויי "מסמכי פלסטין" שהודלפו בינואר 2011 לעיתון הגרדיאן ורשת אל-ג'זירה. קריאה זהירה של המסמכים מעלה שצוות המו"מ הפלסטיני דן בקליטת פליטים פלסטינים בישראל בסדר גודל של עשרות אלפים ולא מאות אלפים, שלא לדבר על מיליונים. בעוד שעל פניו יש פער בולט בין דרישות אלה לרטוריקה הפומבית הפלסטינית, למעשה תגלית זו לא הייתה צריכה להפתיע את מי שעקבו אחרי הנושא בשנים האחרונות. צריך לייחס נאיביות מופלגת להנהגת הרשות הפלסטינית כדי להאמין ש-15 שנים אחרי הסכם אוסלו ושבע שנים אחרי כשלון קמפ דיוויד, הנושאים ונותנים הפלסטינים עדיין ניסו להשיג היתר גורף לקליטת מיליוני פליטים ובני משפחתם בתחומי מדינת ישראל.
 
אפשר היה לצפות שתומכי ההסדר בצד הישראלי ישאבו אופטימיות מגילויים אלה ויתגייסו כדי ללחוץ על ממשלת ישראל לעשות כל מאמץ להגיע להסדר מוסכם, ולמנוע את הגלישה במדרון הצעדים החד-צדדיים. אך לא זו הייתה התגובה. הגילויים לא עוררו עניין רב וגם לא ערערו את אמונתם של רוב הפרשנים בישראל שנושא ה"שיבה" אינו פתיר בשלב הנוכחי. גם דוברים ישראלים התומכים, לכאורה, בהסדר שתי המדינות, המשיכו וממשיכים להעלות את זכות השיבה כמכשול בלתי עביר בפני המשא ומתן, ומעלים תסריטי בלהות של "הצפת" מדינת ישראל בפליטים.
 
נדמה כי רק הצהרה פומבית פלסטינית על ויתור חד משמעי על זכות השיבה תְרַצֶּה את הזרם המרכזי של הציבור הישראלי. אולם אין זה סביר לצפות להצהרה כזו, גם אם בפועל הנושאים והנותנים הפלסטינים התפשרו על קליטת לא יותר מרבבת פליטים בישראל, כפי שנרמז באחד מהמסמכים. לא רק משום שויתור פומבי שומט מידי הפלסטינים קלף מרכזי בטרם נסתיים המו"מ, אלא משום שאתוס זכות השיבה ממלא תפקיד יסודי בשיח הלאומי הפלסטיני, מקביל במידה רבה לשיח שיבת ציון בשיח הלאומי הישראלי. הסיכוי שהפלסטינים "יוותרו" על זכות השיבה דומה לסיכוי שממשלת ישראל תתכחש לאתוס של שיבת ציון.
 
בעיית מפתח היא שבדיונים בתקשורת ובאקדמיה ובישראל, זכות השיבה מזוהה לחלוטין עם תביעה לקליטת מספר בלתי מוגבל של פליטים בתחומי מדינת ישראל. בשפה משפטית מכונה אפשרות זו רפטריאציה: הסדרת הגירה, קליטה ואזרוח של אנשים בארץ מוצאם ההיסטורית. חוקי רפטריאציה קיימים במדינות רבות כגון יוון, גרמניה, ארמניה וכמובן ישראל (חוק השבות). כאשר מציגים את ה"שיבה" כדרישה גורפת לרפטריאציה של הפליטים הפלסטינים והשבת נכסיהם, אין זה מפתיע שרוב הישראלים רואים בה איום קיומי. אולם זו פרשנות מילולית שמתעלמת משלל הנושאים והשאיפות המגולמים בתוך רעיון השיבה, ובמידה רבה מבלבלת את המטרה עם האמצעי. למה הדבר דומה? כאילו היינו משווים את "שיבת ציון" לחוק השבות, בעוד שהחוק הוא רק כלי (אחד מני רבים) למימוש המפעל הציוני, או, אם תרצו, "זכות השיבה" היהודית.
 
ללא ספק, התביעה לרפטריאציה קיימת בשיח זכות השיבה הפלסטינית, אך היא רק אחד המרכיבים שלה - ולא בהכרח המרכיב העיקרי. דיון מעמיק יותר בשאלה יגלה ש"זכות השיבה" היא שיח רב ממדי שכרוכים בו היבטים רבים. כך למשל ממלאת ה"שיבה" תפקיד מפתח בשיח הפוליטי של הפלסטינים אזרחי ישראל, אך שם כמובן אין מדובר כלל ברפטריאציה, אלא בשאלות אחרות, כגון: מעמדם וזכויותיהם של ה"עקורים הפנימיים", עתידם של כפרים שנויים במחלוקת ציבורית ומשפטית כגון עראקיב, אקרית ובירעם, ועד לשיקום ושימוש מחודש במסגדים חרבים. מעבר לכך, "שיבה" לספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה חשובה לפלסטינים לא פחות ואולי יותר משאלת החזרת נכסים וקליטת פליטים. הכרה בעבר הפלסטיני - לא רק בנכבה, אלא במאות השנים של מורשת ערבית-פלסטינית בארץ - היא אחת הדרישות המרכזיות, כמו גם הרצון להחזיר למפות ולשלטי הדרכים את השמות שנמחקו ב-1948, להנציח את חורבות הכפרים ועוד. לדרישות אלה יש משמעות פוליטית עצומה, כמובן, ועד כה הן נתקלו בהתנגדות עזה של הציבור היהודי-ישראלי. אך הן אינן זהות לדרישה לרפטריאציה גורפת.
 
בעיית הפליטים אינה עומדת להיעלם וגם שיח השיבה הפלסטיני אינו עומד להתפוגג. מי שאינם מעוניינים בדיאלוג עם הפלסטינים, ימשיכו מן הסתם להציג את הברירה בין קבלת ה"שיבה" בפרשנות המקסימליסטית ביותר לדרישה מהפלסטינים לוותר עליה לחלוטין. אך עבור אלה המעוניינים בהסדר של חיים משותפים עם הפלסטינים, חשוב להבין לעומק את תפיסת השיבה הפלסטינית ואת קשת התפיסות והשאיפות שמגולמות בתוך מונח זה. האם אפשר לענות על המאוויים הפלסטינים בהכרה בצורה שלא תאיים על החברה היהודית-ישראלית? זו שאלה פתוחה, שאפשר לענות עליה רק באמצעות דיאלוג והקשבה שתאפשר לפרוט את שיח ה"שיבה" הטעון כל כך למרכיביו השונים.
 

ד"ר יאיר ולך הוא מרצה בתוכנית ללימודי ישראל בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטה של לונדון. יאיר מתמחה בירושלים המודרנית, היסטוריה אורבנית, תרבות חזותית, ושאלות מרחביות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים 2010-2011 שימש עמית מחקר באוניברסיטת קמברידג' בתוכנית "סכסוך בערים".

מאמרים נוספים