מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.01.2012

יהודית ודמוקרטית?

בני קצובר חושף את יחסם של מרבית מהמתנחלים כלפי הדמוקרטיה בישראל

לעיתים נדירות אנחנו זוכים להציץ אל מעבר לסיסמאות הנבובות והחלולות שמשמיעים אישי ציבור. מנהיגי המתנחלים, כשאר הפוליטיקאים, יגידו בדרך כלל מה שמצופה מהם: אין סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה; אין שום בעיה להישאר ביהודה ושומרון ולהמשיך לקיים שלטון דמוקרטי ומאוזן; והטענה שאם השטחים יסופחו עלולים הפלסטינים להוות רוב במדינה היא פיקציה. כל אלה מעשיות של השמאל המפיץ את תעמולתו השקרית.

עד שקם מנהיג מקומי המוכן להגיד את האמת ולפתע כל מבנה השקר הזה מתמוטט באחת. זה מה שעשה בני קצובר בראיון שנתן לביטאון חב"ד "בית משיח": ״הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח... הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות״, אמר קצובר, ופתח צוהר קטן לעתיד של כולנו. 

מרביתנו נוטים להקל ראש בסכנה הזאת. זו הרי באמת ארץ אבותינו וכן, הצענו להם את מרבית השטח והם סרבו, וחוץ מזה הם התחילו, אז נמשיך להחזיק בשטחים. אבל בכל זאת מרביתנו, הישראלים היהודים, מנסים להמשיך ולקדש את הצמד ״יהודית ודמוקרטית״. נוח לנו להאמין שהפיקציה הזאת אפשרית גם אם ממשיכים לשלוט ביהודה ובשומרון, ובשנים האחרונות עמלים מנהיגי המתנחלים להוכיח לנו שאפילו אם נספח את השטחים המאזן הדמוגרפי לא יוטה לרעתנו באופן משמעותי, ונוכל להמשיך לקיים מדינה דמוקרטית למופת. אור לגויים.

הטיעון המוזר הזה מורכב מכמה חלקים. הראשון הוא הטענה שמספר הפלסטינים קטן באופן משמעותי ממה שנדמה לנו. המספרים שמוצגים על ידי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה וחלק מן הדמוגרפים הישראלים מסולפים. ערביי ירושלים, למשל, נספרים פעמיים, ופטירות רבות אינן נרשמות. חלק אחר עוסק בשינויים הדמוגרפיים: קצב הילודה אצל הפלסטינים יורד במהירות והריבוי הטבעי היום, גם ביהודה ושומרון, דומה לזה שבישראל. לכך יש טיעון משלים – הרי ויתרנו כבר על חבל עזה, ולכן ׳נפטרנו׳ מיותר ממיליון פלסטינים שאין צורך לספור אותם יותר. אמור מעתה, לישראל יתווספו לכל היותר עוד שני מיליון וחצי ערבים.

המסקנה המתבקשת היא שלא צריך לחשוש מהחלת הדמוקרטיה הישראלית על כלל הארץ. היהודים בשטח שבין הים לירדן יצליחו לשמור על הרוב, וגם אם מספר הערבים בשטח יגיע ל-45-40 אחוז מהאוכלוסייה  נוכל לקיים כאן מדינה יהודית. הטיעון החדש שמתחיל להישמע מפי מובילי הימין המתנחלי הוא שיש דמיון בין ההחלטה הנדרשת לספח את השטחים להחלטתו של בן-גוריון להקים מדינה ב-15 במאי 1948. כשם שאז לא חששנו מהרוב הערבי, גם עתה עלינו להאמין בכוחה של הציונות. 

הטענות הללו בעייתיות, אם לא מעבר לכך. קצב הילודה הערבי עדיין גבוה, העזתים ידרשו, בצדק, להתאחד עם אחיהם, ולסטטיסטיקאים של הימין אין נתונים מדויקים יותר מאשר לעמיתיהם בשמאל. ההקבלה לבן גוריון גם היא אינה נכונה כי בשונה מהיום, ב-48 היו עתודות גדולות של יהודים שהתדפקו על שערי הארץ. מרביתנו אולי פתאים ומוכנים לקנות את הבובע-מייסעס האלה, אבל ברור שמנהיגי המתנחלים עצמם אינם מתייחסים אליהן ברצינות. אפשר היה לחשוד שהם אכן מאמינים באגדה שטוו עבורנו, אבל הנה מגיע בני קצובר, מראשי גוש אמונים, אחד מאלה שניסו במשך שנים להציג לנו את ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה כהמשך החלוציות הציונית של חומה ומגדל, ומגלה את האמת: לא צריך יותר את הדמוקרטיה. מכאן ואילך היהדות תספיק לנו (וכדאי לשאול כאן שאלת תם: האם מדובר ביהדות של קצובר או בזו של הרב אלישיב?).

אז כפי שמגלה לנו קצובר, צריך לרדת מן האשליה שהמדינה יכולה להיות גם ארץ ישראל שלמה, גם יהודית וגם דמוקרטית. שלוש אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. האפשרויות הן שלמה ויהודית ללא דמוקרטיה, או יהודית ודמוקרטית ללא שלמות הארץ (ומאחור ממתינה גם חלופה אחרת, מדאיגה יותר: שלמה ופלסטינית). השלב הבא בציונות על פי קצובר הוא מחיקת חלקו השמאלי של הצמד ׳יהודית ודמוקרטית׳, מתוארה של מדינת ישראל והחלפתו בצמד ׳שלמה ויהודית׳.

ואכן, אלה החלופות ואין בלתן. מכאן ואילך על כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב לעומק ולבחור על איזה משלוש המילים כדאי לוותר, ולקבל באומץ את ההחלטה הפוליטית הנגזרת מן הבחירה. יש חלופות שאני לא אוכל לחיות איתן, אבל זו כבר בעיה שלי.

מאמרים נוספים