מאמרים

מאמר
24.08.2012

יוצאים לדרך אזרחית?

יש מקום לבחון את איכות הספרים החדשים באזרחות, אולם פסילת הספר "יוצאים לדרך אזרחית" מעלה כמה שאלות חמורות. נראה כי ראשי משרד החינוך מעדיפים כי ערכים לאומיים יבואו על חשבון ערכים דמוקרטיים ולא לצידם.
בשנה האחרונה הולכת וגוברת המחלוקת אודות אופי הוראת מקצוע האזרחות בבתי הספר. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בפסילתו של אחד מספרי הלימוד החדשים ובהדחתו של אדר כהן, מפמ"ר אזרחות. מעבר לטענות בדבר ליקויים חמורים שנמצאו בספר השנוי במחלוקת, נראה כי המחלוקת נסבה סביב סוגיה חשובה יותר – מטרותיו של מקצוע האזרחות במדינה יהודית דמוקרטית, ובמלים אחרות, כיצד יש לעצב את תפיסת עולמם של תלמידי ישראל.

יש להדגיש כי סוגיה זו מלכתחילה אינה משותפת לכלל אזרחי ישראל. תלמידי הזרמים החרדים אינם לומדים את מקצועות הליבה של מערכת החינוך הממלכתית וממילא אינם לומדים אזרחות, ורק ספר אחד מתוך השלושה הקיימים (עבור בתי הספר התיכוניים) תורגם לערבית. עובדה זו משתקפת באופי הקשר בין לימודי האזרחות לבין השיח האזרחי הנפוץ בישראל . מקצוע האזרחות יכול להוות כלי לחינוך לאומי ולהעמקת הזיקה של התלמיד למדינה הציונית ולארץ ישראל. אולם אפשר גם להשתמש בו ככלי להנחלת ערכים אזרחיים ליברליים או קהילתיים, כגון דמוקרטיה, זכויות אדם, מעורבות חברתית וביקורת ציבורית.

השוואה בין ספרי הלימוד באזרחות במדינת ישראל, המבוססת על דפוסי השיח האזרחי המקובלים בספרות, מעלה כמה ממצאים מעניינים. שלושת הספרים מניחים את קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית ומציגים בהרחבה הצדקות שונות לכך, בין השאר באמצעות תיאור היסטורי של הקמת המדינה. דווקא "יוצאים לדרך אזרחית", הספר שנפסל, מציג תמונה רחבה יחסית, הכוללת את תקופת העליות וראשית התנועה הציונית. זוהי תפיסה אתנו-לאומית מובהקת שאינה מבדילה בין המדינה לבין העם, למרות שה"עם" שההיסטוריה שלו מוצגת איננו ה"עם" המהווה את ציבור האזרחים במדינה.

עם זאת, קיימים הבדלים בסיסיים בין הספרים השונים, ובמיוחד בין "יוצאים לדרך אזרחית" ו-"להיות אזרחים בישראל" לבין "משטר ופוליטיקה בישראל". ראשית, בעוד שני הספרים הראשונים מניחים כי כוחה של המדינה רב ועל כן יש לרסן אותה, הרי הספר האחרון, בפרק העוסק בזכויות האזרח, מציג בעיקר את הסכנה הגלומה בזכויות יתר לאזרחים ומסיק כי יש להגבילן. רעיון ה"דמוקרטיה המתגוננת" מופיע בכל הספרים, אך בספר "משטר ופוליטיקה בישראל" הוא מוצג באופן המפורט ביותר. המחבר, אברהם דיסקין, הקדיש מקום רב יותר להגנה על המדינה מפני האזרח מאשר להגנה על האזרח מפני המדינה.

שנית, קיים פער גדול למדי בין הספרים בכל הנוגע לזכויות אדם. בשני הספרים הראשונים, חלק ניכר מוקדש לזכויות אדם כגון שוויון וחירויות שונות. "דרך אזרחית" אף מתייחס בהרחבה יחסית לזכויות הילד. לעומת זאת, דיסקין אינו מקדיש מקום רב לדיון בזכויות: הוא מסתפק בהצגתן בקצרה ומקדיש מקום רב יחסית להתנגשויות בין זכויות. נראה כי המסר העיקרי הנובע מהדיון שלו בזכויות הוא כי הן אינן מוחלטות.

יש מקום לבחון את איכות הספרים החדשים באזרחות ואת ההתמודדות שלהם עם מגוון סוגיות אקטואליות המונחות על סדר היום הציבורי, אולם פסילת הספר "יוצאים לדרך אזרחית" מעלה כמה שאלות חמורות. החשובה בהן היא הליכי האישור של "משטר ופוליטיקה במדינת ישראל", ספרו החדש של אברהם דיסקין. הנימוקים לפסילת "דרך אזרחית"  היו טעויות עובדתיות בגוף הספר, לצד חששות מכך שאין בו התייחסות מספקת להיסטוריה של מדינת ישראל ולערכים של אהבת המולדת, יהדות וציונות. מנגד, ספרו של דיסקין אמנם משופע בערכים כגון אלה, אך התייחסותו להיבטים דמוקרטיים וליברליים לוקה בחסר, בלשון המעטה.

היחס השונה לשני הספרים מעיד אולי יותר מכל דבר אחר על הכיוון אליו צועדת מערכת החינוך. מוגזם יהיה לומר שמשרד החינוך אינו דמוקרטי, אולם ככל שהדברים אמורים בספרי הלימוד הנדונים נראה כי ראשי המשרד מעדיפים כי ערכים לאומיים יבואו על חשבון ערכים דמוקרטיים ולא לצידם.

 



יונתן טיקוצקי הוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה ולימודי הוראת אזרחות באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר מבוסס על עבודת מחקר שכתב במסגרת לימודיו בנושא דפוסי השיח האזרחי בלימודי האזרחות.

מאמרים נוספים