מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
28.12.2012

ירדן היא פלסטין בשלטון הימין

המרצע יצא מן השק: המפלגה השלישית בגודלה, על פי סקרים עדכניים, בכנסת ה-19 מאמצת את רעיון "ירדן היא פלסטין". תמה שעתם של ה"מסרים המרגיעים" לירדן; האם גורמי המקצוע הפרו-האשמים בישראל נערכים ל"יום שאחרי" הבחירות?
מאז עלה אתר "אפשר לחשוב" לאוויר ביולי 2011 ניסיתי, בכוחותיי הדלים, להצביע על נדידתו של רעיון "ירדן היא פלסטין" חזרה מהשוליים של הימין הפוליטי בישראל אל הזרם המרכזי של הימין ואף אל המרכז הפוליטי. היה נדמה לי שמדובר בסף מפנה אסטרטגי ביחסי שתי המדינות, שכן המרכז המַיְמִין בישראל בשל למלא את הרִיק המדיני שנוצר כתוצאה מכשלון פתרון שתי המדינות בפתיחתה של "חזית מזרחית" – פתרון הסוגיה הפלסטינית על חשבון ירדן. כפי שכתבתי באתר ובמקומות אחרים, בעיני ירדן אין משמעות לעובדה שהימין הרדיקלי בישראל תומך בהפיכתה של הגדה המזרחית למדינה פלסטינית בעוד שהזרם המרכזי בישראל תומך, גם אם לא בגלוי ובאופן רשמי, בשיתופהּ של ירדן בשליטה על הגדה המערבית. מבחינתה של ירדן התוצאה זהה: "פתרון" כפוי שאינו מתחשב בעמדותיה ובאינטרסים שלה (שלא לדבר על אלה של הפלסטינים).

בעוד שהימין הרדיקלי מעולם לא הסתיר את עמדותיו ביחס לירדן, הליכוד, כמפלגת שלטון, טשטש את האידיאולוגיה שלו משיקולים של בטחון לאומי. לפרקים, תחת ממשלותיהם של נתניהו ושל שרון, היה נדמה כי המפלגה זנחה את רעיון "ירדן היא פלסטין". אולם תוצאות ההתנתקות מעזה ואחריהן ה"אביב הערבי" חשפו את הליכוד ללחצים ופיתויים מכיוון האִיד שלו, הימין הרדיקלי. מחד "הוכח" כי כל נסיגה משטח פלסטיני תביא את הטרור אל מפתן דלתה של מדינת ישראל, מה שסתם את הגולל על נסיגות נוספות מהגדה המערבית בעתיד הנראה לעין. מאידך נוצר פיתוי עצום, שספק עד כמה הימין כשיר מבחינה אידיאולוגית ומדינית לעמוד בו, להמתין לנפילתה של ירדן ההאשמית ולמדינה הפלסטינית שתחליף אותה.

מאז פרוץ ה"אביב הערבי" גזרה ממשלת ישראל על עצמה שתיקה בעניין הרגיש של השכנה ממזרח. היא הקפידה על מילוי כללי הפרוטוקול באדיקות והזכירה מפעם לפעם כי היא תומכת במשטר ההאשמי. להפתעתה הטובה של ירדן נרתם למשימה גם שר החוץ ליברמן, שהכריז לפני כשנה כי "הדיבור על ירדן כמדינה פלסטינית פוגע בישראל". אולם בשנים האחרונות שוררת בירדן חרדה עצומה מעמדותיו של הימין האידיאולוגי, אשר זוחלות באיטיות אל ישראל ביתנו והליכוד ומשם, בגרסאות מרוככות, ללב המרכז הפוליטי, בדמות קריאה לקונפדרציה ירדנית-פלסטינית בשתי הגדות אשר תיתפר כמובן על פי מידותיה של ישראל בלבד. בזמן שבישראל הכל הכירו בתזוזה ימינה של המרכז הפוליטי והשיח הציבורי ביחס לפלסטינים, רק בירדן שמו לב לעובדה כי משמעותה של תזוזה זו היא בכוח, ולעתים גם בפועל, תזוזה ימינה ביחס לירדן.

מפלגת ה"בית היהודי" בראשות נפתלי בנט הוציאה את המרצע מן השק. בתחילה שיחק בנט את המשחק המוכר של הימין ה"ממלכתי", שמשיקולים של בטחון לאומי מעדיף להסתיר את גרעין עמדותיו ביחס לירדן. כך, "תכנית ההרגעה" מתעלמת מעתידו של ה"שלטון העצמי" המיועד לתושבי שטחיA  ו-B  (שהתכנית מסרבת להכיר בהם כפלסטינים ומתייחסת אליהם כ"ערבים", מחדל הסברתי שתוקן בסרטון השיווק המגניב) לאחר סיפוח שטח C לישראל. אולם בראיון לארי שביט ב"הארץ" היום חושף בנט את יעדו המדיני: הפלסטינים "יבחרו בעצמם, ישלמו לעצמם מסים, ינהלו בעצמם את חייהם בכל היבט. ובסופו של דבר, ירדן תהיה פלסטין". במילים אחרות, המפלגה השלישית בגודלה (על פי סקרים עדכניים) בכנסת ה-19 מאמצת את רעיון "ירדן היא פלסטין".

הביורוקרטיה הישראלית לגווניה מאמצת עמדה מקצועית מוצקה הרואה ביציבות השלטון ההאשמי בירדן נכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור מדינת ישראל. אולם ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולמרות עליונותו המוחלטת של הממסד הצבאי-בטחוני בתהליכי קבלת ההחלטות בנושאי חוץ ובטחון, בשלב כלשהו יהיה זה בלתי אפשרי לעצור את הסחף הציבורי-פוליטי כלפי ירדן, בייחוד כאשר שותפה מרכזית בממשלה דוגלת ברעיון "ירדן היא פלסטין" והממשלה בכללותה מתנגדת באופן חד-משמעי למדינה פלסטינית ממערב לנהר.

גם אם שלטון הימין לגווניו ימשיך לטשטש את עמדותיו, את ירדן הוא לא יוכל להשלות. איום ה"חזית המערבית" – האיום הישראלי על ירדן – כבר קנה שביתה בשנים האחרונות בחלקים מהממסד הצבאי-בטחוני הירדני ובקרב האליטה העבר-ירדנית בכלל. שיבת רעיון "ירדן היא פלסטין" ללב הפוליטיקה הישראלית עלולה להנחית מכת מוות על יחסי שתי המדינות. האם בביורוקרטיה הישראלית יש מי שנערך ל"יום שאחרי" הבחירות? תמה שעתם של ה"מסרים המרגיעים" המועברים לירדן בערוצים פומביים וחשאיים. הגיעה שעת המבחן.

מאמרים נוספים