מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
צילום: לילך אסף
13.11.2016

ישראל אינה מכירה בעם הפלסטיני

ישראל תובעת מהפלסטינים הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית, בשונה מעובדת קיומה. אולם ראש הממשלה נתניהו מסרב בעקביות להכיר בעם פלסטיני ובזכות קיומו כעם, בשונה מעובדת קיומו כ"אוכלוסיה" בארץ אבותינו. נאה דורש, נאה לחלוטין לא מקיים

לאחר מלחמת העולם השניה הפך המושג "הכרה" למושג פוליטי מרכזי, שעניינו הבטחת שחרור לקבוצות אתניות מדוכאות שתבעו הגדרה עצמית פוליטית. הדרישה להכרה רלוונטית במיוחד בסכסוכים הנסובים על זהות, שבהם לפחות צד אחד לסכסוך מרגיש שהאחר שולל את זהותו ואת זכותו כשחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית.

מבחינת תיאורטית ניתן להצביע על הבחנה בין שני מרכיבים שונים של הכרה: הכרה ב"אחר" כעם והכרה בזכותו למדינה. היחס הסיבתי בין שני סוגי ההכרה הללו נתון במחלוקת. בעבודת הדוקטורט שלי התמקדתי בשיח ההכרה של מנהיגים ישראלים בסוגיה הפלסטינית, והצבעתי על "פערי הכרה" רטוריים בקרב המנהיגים השונים בישראל אשר הכשילו את תהליך ההכרה ההדדית.

במאמר זה אתמקד ברטוריקה של ראש הממשלה נתניהו ביחס להכרה ב"אחר" הפלסטיני. מאז 2009 התעקש נתניהו כי מדינת ישראל מקבלת את הרעיון של מדינה פלסטינית מפורזת, אולם הפלסטינים לא מכירים כישראל כמדינה יהודית ודוחים את עצם הלגיטימיות של ריבונות יהודית במזרח התיכון. במילים אחרות, נתניהו מציג את ישראל כשחקן המוכן לפשרה ואת הפלסטינים כסרבני שלום. מאז "נאום בר-אילן" חזר נתניהו מספר פעמים על עמדתו זו, אולם הנאום עצמו חושף פער עמוק בין הכרתו של נתניהו בזכותם של הפלסטינים למדינה לבין הכרתו בהם כעם בין העמים.

בנאומו המפורסם אמר נתניהו את הדברים הבאים: "זכותנו להקים את מדינתנו כאן, בארץ ישראל, נובעת מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי, וכאן נצרבה זהותנו. אבל צריך גם כאן לומר את כל האמת: בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים [...] שתי עובדות אלו – הקשר שלנו לארץ ישראל והאוכלוסייה הפלסטינית החיה כאן – יצרו חילוקי דעות עמוקים בתוך החברה הישראלית."

בכך הציג נתניהו את ה"אנחנו" כעם שזהותו "נצרב" במולדת זו – מטפורה הקושרת עם לארץ באופן פיזי ואף אורגני ממש. עם זאת, הפלסטינים אינם מוצגים כ"עם" או "אומה", אלא כ"ציבור" או "אוכלוסיה" ש"חיה כאן", בארצנו, מציאות מצערת המחוללת שסעים פנימיים בחברה הישראלית. ראש הממשלה מבחין בפירוש בין עַם בעל זכויות החולק את אדמתו עם אוכלוסיה, או לכל היותר ציבור. במילים אחרות, בנאום הראשון אי פעם שבו הביע נתניהו תמיכה במדינה פלסטינית הוא אימץ, במקביל, אסטרטגיה רטורית השוללת מהפלסטינים את הגדרת האומה.

יתר על כן, נתניהו מצטייר כבעל מום זהה לזה שהוא מוצא בפלסטינים. לטענתו, הם מכירים בקיומה של מדינת ישראל רק משום שלצערם פונה מאזן הכוחות לרעתם באופן מובהק; דהיינו, הם מכירים בעובדת קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון אך לא בזכות קיומה. אולם אפשר לומר בדיוק את אותם דברים על עמדתו של נתניהו ביחס לפלסטינים.

ראש ממשלת ישראל מסוגל לבלוע, ולו רטורית, את הצפרדע של מדינה פלסטינית, כדי לפתור את בעייתה המצערת של אוכלוסיה אחרת החיה על אדמתם של היהודים מקדמת דנא. אולם עמדתו הבלתי מתפשרת שהארץ היא מולדתו הבלעדית של העם היהודי מונעת ממנו להכיר בלגיטימיות של הלאומיות והנרטיב הפלסטיני. מדינה פלסטינית, לפיכך, היא כורח בל יגונה, אך הכרה בלגיטימיות של עם פלסטיני מחייבת עיון מחודש בנרטיב הציוני וקבלת הנרטיב המתחרה. לזאת ראש הממשלה אינו מוכן.

הדרישה החוזרת ונשנית של ישראל להכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית מבטאת צורך לשמוע כי הפלסטינים מקבלים את זכות הקיום היהודי בארץ כעקרון מוסרי, ולא את עובדת הקיום היהודי בארץ כמציאות מצערת. אולם לולא תכיר מדינת ישראל בפלסטינים כעם, הזכאי למדינה ולוּ על חלק מהאדמה שהוא מחשיב למולדתו, לא תזכה ישראל לשמוע מהם את מה שהיא מייחלת לו.


ד"ר אלי פרידמן הוא חוקר אורח במחלקה לבלשנות באוניברסיטת לנקסטר, עמית מחקר במכון מחקר על שם הרי ס. טרומן למען קידום השלום, ומרצה במחלקה לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה

מאמרים נוספים