מאמרים

ניתוח ופרשנות
תושבי יריחו חוגגים את כניסת הרשות הפלסטינית, מאי 1993 (אבי אוחיון, לע"מ)
25.01.2017

ישראל ופלסטין: אף על פי כן, מדינות לאום

מדינת לאום יציבה אינה רעיון רומנטי, ותומכיה נוטים לעתים להביע את עמדותיהם בצורה גסה ואף מזיקה. אולם היא מכשיר הכרחי, גם אם לא מספיק, להבטחת תנאי חיים הגונים לכלל האוכלוסייה. הן ישראלים הן פלסטינים זקוקים למדינת לאום מתפקדת

מאז בחירות 2015 הולכים ומתרבים בישראל קמפיינים שמטרתם אזהרה או הפחדה מאובדן הרוב היהודי במצב בו פתרון של שתי מדינות לשני עמים כבר לא יהיה ישים יותר. יותר משהשפיעו על דעת הקהל בישראל חשפו הקמפיינים הללו את הקרע העמוק בישראל שמשמאל לליכוד – שברי מחנה השלום של שנות ה-90.

ניכר כי הרטוריקה הבעייתית מאוד של הקמפיינים הללו הוכתבה על ידי אנשי שיווק בוטים ולא על ידי חברי היוזמות, חלקם פעילי שלום בעלי רקורד מוכח. אלא שזהו לכל היותר הקצף שעל פני הגלים. הוא ייעלם עד מהרה, בדומה לקמפיין האחרון של תנועת מפקדים למען בטחון ישראל, שהצלחתו (לפי מספר הצפיות) רחוקה מלהצדיק את המשאבים שהושקעו בו. הרובד העמוק של הויכוח סביב פתרון שתי המדינות, המשקף את מהותו של הקרע בשמאל הציוני בישראל, הוא סביב שאלת הלגיטימיות או האפקטיביות של מדינות לאום מלכתחילה.

בעוד שחלקים בשמאל, בעיקר אליטות אינטלקטואליות, נעו לפתרונות פוסט-לאומיים, רובו הגדול של הציבור היהודי שמשמאל לליכוד המשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות. הסיבות היו פרגמטיות, אך הן לעתים נתקלו בבוז ובהאשמה בגזענות מצד השמאל הרדיקלי, שהצמיח יזמות פוסט-לאומיות המתגאות ביכולתן לחבר בין מתנחלים, פעילי שלום מהשמאל ופלסטינים. אולם פתרון שתי המדינות נותר התכנית הקוהרנטית והישימה היחידה בשטח, ואף תכנית מן הימין או בשמאל לא מתחרה בה. אמנם ההיתכנות של מו״מ לשלום בין ישראל לפלסטינים בתנאים הנוכחיים היא נמוכה עד לא קיימת, אך השאיפות לקיים מדינה אחת, דו-לאומית או ללא הגדרה לאומית, לישראלים ולפלסטינים הן מופרכות לא פחות. גם מקדמי רעיון הקונפדרציה מתעלמים מכך שבקונפדרציות המתפקדות בעולם מתקיימים מכנים משותפים מובהקים בין האוכלוסיות, שאינם קיימים במקרה הישראלי-פלסטיני.

העיסוק המופרז בשיח זהויות וההתעלמות מהיבטים מעמדיים בשלושת העשורים האחרונים השכיחו את העובדה כי הפלטפורמה היחידה שהביאה לצמצום פערים כלכליים היא מדינת הלאום. במלים אחרות, אף חוזה חברתי, מלבד זה הלאומי, לא גרם לעשירים לשלם מרצונם מסים גבוהים כדי שמצבם של עניי ארצם ישתפר. התקדים היחידי לצמצום פערים כלכליים הוא לקחי מלחמת העולם השנייה והולדתה של מדינת הרווחה, לצד קיבוע אפקטיבי של סדר עולמי המבוסס על מדינות לאום כקונצנזוס מוסרי.

מהפכת ההפרטה, אליה חברו חלקים מן השמאל במערב בשנות ה-80, פירקה בהדרגה את הבסיסים עליהם עמדו משקי מדינות הלאום: הגנה על תוצרת מקומית, העדפת כוח עבודה מקומי, מעורבות גבוהה של המדינה בכלכלה כיזם, מפקח ומעסיק ועוד. הנימוק שהציעו בימין למהלכים הללו היו כדאיות כלכלית, בעוד שהשמאל הציע נימוקים גלובליים ומוסריים שכונו בטעות "רב-תרבותיות".

השמאל בישראל המחפש אלטרנטיבות לפתרון שתי המדינות הוא אותו שמאל שחבר בעבר למהפכת ההפרטה. הפתרונות האוטופיים המוצעים על ידו, שבבסיסם שילוב של המשק הישראלי והפלסטיני, יביאו לפערים כלכליים עצומים שיובילו בהכרח לניצול מתמיד של האוכלוסיה החלשה מבין השתיים ולהעמקת הקרעים בין האוכלוסיות. החדלון הכלכלי של הרשות הפלסטינית ותלותה בייצוא כוח עבודה זול לישראל הם רק הקדמה למציאות הכלכלית שתשרור בישראטין.

במציאות זו, האוכלוסיות הנמנות עם השמאל הפוסט-לאומי, המשתייכות בדרך כלל לשני העשירונים העליונים במשק הישראלי, יפסידו מעט מאוד, אבל חייהן של השכבות הנמוכות יהיו סיוט. בים האלימות והקיטוב החברתי ניתן יהיה למצוא יוזמות שיתוף פעולה מרגשות ומעוררות השראה, בדיוק כפי שבדרום אמריקה ניתן למצוא איים של חדשנות ועושר.

מדינת לאום האוכפת חוק ומטילה מגבלות אינה רעיון רומנטי או חדשני, והנימוקים של תומכיה מובעים לעתים בצורה גסה ואף מזיקה. אולם היא מכשיר הכרחי, גם אם לא מספיק, להבטחת תנאי חיים הגונים לכלל האוכלוסייה. הן ישראלים הן פלסטינים זקוקים למדינת לאום מתפקדת.

הויכוח האמיתי בשמאל, אם כן, אינו על מידת הנזק שמסבים קמפיינים גרועים – נזק שהוא לבטח קטן מזה שמחוללות ממשלות הימין על בסיס יומיומי – אלא על מהות החוזים החברתיים שעליהם תתבסס המציאות המדינית בין הירדן לבין הים. חוזים חברתיים חלשים, או לא קיימים, מזמינים השתלטות של קבוצות חזקות על המשקים, פירוקם וניצולם לטובת המיעוט ולרעת רוב הציבור. מצב זה יהיה בלתי נמנע במציאות של מדינה אחת.

מאמרים נוספים