מאמרים
מאמר
12.10.2014

ישראל מתגרה בחזבאללה המתעצם

חזבאללה שקוע בלוחמה בסוריה, אולם גזרת לבנון-ישראל מתחממת אף שהארגון אינו מעוניין בכך. נראה כי הסיבה לכך הם נסיונותיה של ישראל להגדיר מחדש את הקווים האדומים מול חזבאללה. במקביל מתבוננים בחזבאללה על "צוק איתן" ומסיקים ממנו מסקנות לגבי עצמם.
תכיפות הארועים לאורך גבול ישראל-לבנון לאחרונה מעלה על סדר היום את שאלת מדיניותה של תנועת חזבאללה מול ישראל. בתקשורת מדווח כי צה"ל עדכן את הערכתו וסבור כעת כי מוכנותה של התנועה הלבנונית-שיעית להתעמת עם ישראל גדלה.

חשוב לציין שנתוני היסוד הרלוונטיים לפריצתו של עימות צבאי לא השתנו בשלוש השנים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה בסוריה. חזבאללה עסוקה מאד בלחימה בתוך סוריה, תוך גיוס מיטב משאביה הצבאיים ולוחמי העילית שלה. בשבועות האחרונים, עם גלישת הלחימה לתוך שטח לבנון, היא גם מעורבת בלחימה בתוך לבנון. מעורבותה בלחימה בסוריה הובילה לפגיעה חסרת תקדים במעמדה הציבורי בקרב השיעים בלבנון, הציבור הלבנוני, והעולם הערבי. היא הואשמה ביבוא המלחמה ללבנון, בחוסר אמינות על שהסתירה את מעורבותה, בנקיטת עמדה העומדת בסתירה למסורת השיעית של תמיכה במתקוממים ולא בשליט, בהימור על עתיד השיעים בלבנון ובזלזול בהסכמות פוליטיות שנועדו למנוע מלבנון להיגרר לאירועי "האביב הערבי".

גל של פיגועי טרור קשים במעוזי התנועה וכן נגד צבא לבנון, לצד השתלטותן של תנועות סלפיות סונית על המלחמה בסוריה, גרמו לעלייה במעמדה הציבורי של חזבאללה בלבנון החל מסוף 2013. האיום הסלפי-סוני נתפס מאז כחמור יותר, ודאי בעיני המיעוטים ברבים החיים במדינה, בהם הנוצרים. העובדה שגם צבא לבנון מצא עצמו מטרה לארגונים הסלפים הציבה את חזבאללה בסירה אחת לצד הצבא, שהוא הגוף הציבורי היחיד בלבנון הנהנה מקונצנזוס רב-עדתי. בחודשים האחרונים מצאו עצמם חיילי הצבא ואנשי חזבאללה לוחמים שכם אל שכם נגד נסיונות הארגונים הסלפים הסונים להשתלט על שטחים בתוך לבנון עצמה, באזור ערסאל. אמירתו של מזכ"ל חזבאללה כי תנועתו נלחמת בסוריה כדי להגן על לבנון, הפכה למציאות. גלי הביקורת כלפי התנועה בלבנון עומעמו והיא זכתה לגיבוי בקרב רוב הנוצרים, החוששים מאד מהתחזקות הארגונים הסלפים. 

למרות שידיה של חזבאללה בחזית הסורית מלאות נראה כי גדל לאחרונה הסיכוי לעימותים מוגבלים בינה לבין ישראל – מתקריות גבול נקודתיות ועד ימי קרב מלאים. הסיבה לכך קשורה לנסיונה של ישראל לקבוע כללי משחק חדשים לאורך הגבול ולתגובתה של חזבאללה לנסיון זה. מי שעוקב אחרי דיווחי התקשורת הלבנונית בשנים האחרונות נתקל כמעט מדי שבוע בדיווחים על חדירות רגליות של חיילי צה"ל לתוך לבנון, חדירה קבועה של כלי טיס מאויישים ושאינם מאויישים למרחב האוירי הלבנוני, חטיפות של רועי צאן, התנקשויות באנשי חזבאללה ואף הפצצה אוירית של שיירת נשק שהגיעה מסוריה. חלק מהדיווחים אינם מדויקים ואף חסרי אחיזה במציאות, אולם חלקם מבוססים. נראה שיש כאן מדיניות מכוונת של ישראל, תוך ניצול חולשתה היחסית של חזבאללה וריתוקה לחזיתות נוספות, במטרה לקבוע כללי משחק חדשים לאורך הגבול.
 
לוחמי חזבאללה בסרטון תדמית נגד דאעש (צילום מסך: יוטיוב)

כאן גלומה הסיבה להגדלת הסיכוי לעימות. חזבאללה ביססה לאורך השנים חלק נכבד ממעמדה הציבורי על תדמיתה כמגינת לבנון. כך היא מצדיקה את אחיזתה בנשק, נושא העומד במוקד המחלוקת הפוליטית בתוך לבנון. תדמית זו נפגעה כתוצאה ממעורבותה במלחמה בסוריה, הנתפסת כזירה לא לגיטימית לשימוש בנשק ה"התנגדות". בעיני רוב הלבנונים נשק זה נועד להגנת לבנון מפני ישראל; לא להגנת משטר אסד, המעורר מחלוקת בלבנון, וודאי לא להלחם בערבים ובמסלמים. לפגיעה בתדמית תרמה הבלגתה של חזבאללה על שורה של אירועים המיוחסים לישראל, בראשם הפצצת שיירת נשק מסוריה כ-400 מטר בתוך שטח לבנון וחיסולו של מומחה חבלה בכיר באירגון. חזבאללה אינה יכולה להרשות לעצמה להבליג אם ברצונה לשמור על תדמיתה כמגינת לבנון. בעיני ה"התנגדות" הגיעה ישראל לקו האדום, שמעבר לו תגיב.

ברקע לשיקולי הסיכון ששני הצדדים מוכנים לקחת בקביעת כללי המשחק ביניהם עומד מבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון, ששימש קנה מידה בעיני חזבאללה לבחינת יכולתו של צה"ל וכן הנחות היסוד בטקטיקה של התנועה במאבקה מול ישראל. קצרה היריעה מלפרט כאן את המסקנות האפשריות של חזבאללה ממבצע "צוק איתן", אך יש סימנים שההרס הרב בעזה האריך את ההרתעה שהשיגה ישראל ב"מלחמת לבנון השניה" ב-2006. הרתעה זו מותנית במידה רבה בטיפול המשפטי הבין-לאומי בקצינים ופוליטיקאים ישראלים באשמת ביצוע פשעי מלחמה. מימדי ההרס ומספר האזרחים שנפגעו במלחמה בעזה אינם מוסיפים למוטיבציה של הציבור השיעי בלבנון לאחסן רקטות ולסייע באופן אקטיבי לחזבאללה בעת מלחמה. "מסמוס" הטיפול המשפטי יעביר מסר שתמונות דומות צפויות להיות בלבנון, ואילו טיפול משפטי קשוח יעביר מסר שישראל תורתע במלחמה הבאה מלהשתמש בכוח אש גדול והרסני כל כך.

שני עניינים בכל זאת צריכים לגרום להגברת העירנות מצד ישראל בגבול לבנון בעת הזו. האחד, ההתקרבות בין חזבאללה לצבא לבנון בחודשים האחרונים כתוצאה מלחימתם המשותפת נגד גורמים סלפים. לא מן הנמנע שהחולייה שנורתה לאחרונה על ידי כח צה"ל הורכבה מלוחמי חזבאללה במסווה. על ישראל לדאוג שהגל הנוכחי של סיוע מסיבי של מדינות שונות לצבא לבנון, שנועד במקורו לעזור בלחימה נגד הסלפים, לא יכלול נשק מתוחכם. הנחת היסוד מצד ישראל צריכה להיות שכל נשק בלבנון יופנה נגדה.

העניין השני קשור לסיבות לסיום מדיניות ההבלגה מצד חזבאללה. מעבר לניתוח התיאורטי שהובא לעיל, מנקודת מבט ישראלית צריך לכרסם החשש ששינוי המדיניות בגבול נובע מסיבה אופרטיבית. למשל, שאחת משיירות הנשק מסוריה, המוגדר על ידי ישראל "שובר שוויון", הצליחה לעבור "תחת הרדאר" הישראלי. במידה וחזבאללה הצליח לפרוש מערכת טילים חדישה נגד מטוסים אפשר להסביר את העימותים לאורך הגבול כנסיון לייצר אירוע רב נפגעים בצד הישראלי, במטרה למשוך תגובה של חיל האויר, ולייצר כללים חדשים ע"י הפלת מטוס ישראלי. הסיכון כרגע לגבי שני הצדדים נובע מכך שהמציאות נקבעת בשטח ולא על שולחן התכנון.
מאמרים נוספים