מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.10.2013

כאן רצים בכיף: רוח אורבנית חדשה בקהיר

יזמת "רצי קהיר" מסמלת את הרוח האורבנית החדשה הנושבת בבירת מצרים ומממשת את ערכי המהפכה המצרית הלכה למעשה. בזמן שמאבקים פוליטיים משסעים את המדינה כולה מקדמים תושבי קהיר במו ידם את זכויותיהם החברתיות ומניחים אט אט תשתית לסביבה עירונית יומיומית טובה יותר

בחודש הבא תחגוג קבוצה של כמה אלפי צעירים קהירים שנה להקמתו של ארגון חברתי יוצא דופן בנוף העירוני המצרי. מה שהחל כג'וק של מספר חובבים הפך עד מהרה לגוף התנדבותי בולט של כמה עשרות חברים המוציא אלפי אנשים מבתיהם לרחובות וזוכה לאהדה ניכרת בחברה ובתקשורת המצרית. הם נקראים "רצי קהיר" (Cairo Runners) ובשנה שחלפה הם נפגשו כמעט מדי יום שישי בשעת בוקר מוקדמת על מנת לרוץ ביחד ברחובות העיר. לא מדובר במאמץ משותף לחיטוב הגזרה בלבד; היוזמה הייחודית הזו וההיענות הנרחבת אליה הם בראש ובראשונה תוצר של רוח חדשה בתפיסת החיים האורבניים אותה מובילים צעירי קהיר.

מפגשי הריצה התחילו ביוזמתו של מייסד הפרויקט אבראהים סַפְוַת בהשראת קבוצה דומה אליה נחשף בפריז. היעד הצנוע של סַפְוַת וקבוצת חברים שאסף סביבו הייתה להביא כמה עשרות לרוץ 22 ק"מ- חצי מרתון ברחובות קהיר. אולם מיד לאחר הריצה הראשונה, שהתקיימה בסביבה הנוחה יחסית של שכונת זמאלכ היוקרתית בדצמבר 2012, החלה הפופולריות של הפרויקט לנסוק בכל רחבי העיר. עשרות אלפים נחשפו לפעילות "רצי קהיר" באמצעות הרשתות החברתיות והמפגשים גדלו מעשרות למאות. הרעיון פשוט: שבוע לפני כל מפגש מפרסמים המארגנים מפה של המסלול, הנחיות מיוחדות ומידע כללי אודות אורח חיים ספורטיבי. במפגשים עצמם מקימים המארגנים דוכני פתיחה וסיום, מציבים עמדות שתיה ומסמנים את המסלול באמצעות שלטים ומתנדבים שמכווינים את הרצים בצמתים. בתוך כמה חודשים האוירה הטובה והמפגש החברתי עשו את שלהם. בחצי המרתון שהתקיים במאי השנה, לאחר חמישה עשר מפגשי אימון, כבר השתתפו 2000 רצים שנהנו מתמיכה וארגון של שלוחת נייקי במצרים וחברת קוקה קולה.

אולם לא בכך מסתכם הענין. על גבי הרובד הספורטיבי-חברתי ניצלו אנשי "רצי קהיר" את החשיפה לה זכו כדי לפעול להוקעת שתי תופעות נפוצות בקרב צעירי העיר. "אם מישהו צריך לרענן את הזיכרון בנוגע למה זו הטרדה מינית אז הנה מספר דוגמאות" פרסמו אנשי רצי קהיר לפני אחת הריצות, "נגיעה ללא רשות, הערות פוגעניות, פלרטוט, שאיפות, שריקות, צביטות או כל מחווה שעלולה להתפרש כמינית, וזו רשימה פתוחה ולא סגורה." תופעת ההטרדות המיניות שפשתה ברחובות קהיר עם הדלדלות נוכחות המשטרה מאז ינואר 2011 נעשתה לאחד הפגעים המגבילים את המרחב הציבורי, בעיקר לנשים. הנוכחות הנשית הבולטת באימוני הריצה, עם חג'אב או בלעדיו, היא כר פורה לתופעות כאלה. לכן מקפידים מארגני "רצי קהיר" להדגיש את "אפס הסובלנות" כלפי הטרדות מיניות ואף הבטיחו לסייע בהגשת תלונה במשטרה כלפי מי שייחשד בהטרדה מינית במהלך האימונים. לצד נושא זה מדגישים המארגנים את החשיבות של סביבה עירונית נקייה. "החברה שלנו חונכה בטעות כי זה בסדר ללכלך, שזה לא ענין גדול לזרוק אשפה על הרצפה." כתבו המארגנים לאחר שמצאו בקבוקים ריקים שהושלכו במהלך אחת הריצות, "אבל אלה מאיתנו שרוצים להיות אזרחים טובים, צריכים להפנים שהרעיון לזרוק זבל איפה שמתחשק לנו אינו מקובל. אם אנו לא נפעל לשם כך אז גם החבר שלידנו לא יעשה זאת. אם אתם רואים את הרץ שלידכם משליך אשפה ברחוב, העירו לו. אם אתם מפחדים על בטחונכם אמרו לנו ואנחנו נדע לטפל בו."

רצי קהיר (תמונה: יוטיוב)

"רצי קהיר" נאלצים להתמודד עם אתגרים שהיו ככל הנראה משאירים רבים מאתנו בבית. התנאים לקיום מפגשי ריצה בעיר כמו קהיר, בעיקר במהלך השנה האחרונה, לא היו אידיאלים בלשון המעטה. כל מי שבילה כמה ימים בבירה המצרית יודע שהיא ביסודה לא מקום ידידותי להולכי רגל, ורוכבי אופנים ומתעמלים הם לרוב מחזה נדיר ברחובותיה העמוסים. עננת פיח ואבק רובצת באופן קבוע על העיר ומקשה על כל פעילות גופנית בתחומיה. המדרכות בדרך כלל צרות, אם הן בכלל קיימות, מעברי חציה מצויים באופן חלקי בלבד וזכות הקדימה בהם נתונה למכוניות. הריצות שנערכות מבלי היערכות משטרתית לחסימת כבישים יוצאות, על כן, בשעות הבוקר המוקדמות על מנת להמנע כמה שיותר ממפגש עם תנועת מכוניות. הרצים מצוידים לעתים באפודים זוהרים ומונחים לרוץ בקבוצה על מנת להדגיש את נוכחותם בכביש.

בחצי הראשון של השנה הפגנות בחלקים שונים של העיר חייבו את אימוני הריצה להתקיים באזורים מרוחקים ממרכז העיר שם יכלו המשתתפים לרוץ בבטחה. בחודש הרמדאן מצאו המארגנים פתרון יצירתי עבור הצמים בדמות אימונים קצרים במוקדים שונים של העיר כשעה לפני שעת שבירת הצום. עם תום תקופת הצום סערה העיר באירועים האלימים שליוו את הדחתו של הנשיא מורסי. רצי קהיר הפסיקו לתקופה של כחודשיים את פעילותם, תוך שהם ממשיכים להפיץ מסרים בנוגע לאורך חיים בריא ותזונה ברשתות החברתיות. עם החזרה החגיגית לפעילות בחודש ספטמבר התמודדו המארגנים עם האווירה המתוחה בעיר על ידי פרסום ההצהרה הבאה: "אנחנו, 'רצי קהיר', מאמינים בכבוד הדדי כלפי הדעות הפוליטיות אחד של השני. אנחנו מבקשים שלא לשמוע עד כמה שאתם תומכים במועצה הצבאית העליונה או באחים המוסלמים. אנא אל תביאו לאירועים שלנו סמלים, חולצות, סטיקרים, או כל סוג של אמצעי ויזואלי שמעיד על נטייתכם הפוליטית. רצי קהיר מאמינים שקבוצה שרצה יחד מושתת על אחדות והרמוניה. כל מה שעשוי להפריע לאווירה זו לא יתקבל. זה לא מסובך, תשאירו את הפוליטיקה לחייכם האישיים." למרבה הפלא, על אף המשקעים של אירועי החודשים האחרונים בעיר, המסר נקלט. נוכחותם של מאות שאכן הגיעו לריצות של החודשים האחרונים העידו על רצונם של רבים להשאיר את הפוליטיקה מאחור וליהנות מכמה שעות של פעילות פנאי וחברה.

יוזמה עירונית זו אינה עומדת לבדה. את תופעת "רצי קהיר" יש להבין במסגרת שינוי תפיסתי שעובר על תושבי קהיר, ובראשם הצעירים, מאז מהפכת ינואר 2011. נוכחות ההמונים שאפיינה את השנתיים האחרונות ברחובות ובכיכרות העיר עוררו במצרים את הדיון בשאלות למי למעשה שייך המרחב הציבורי העירוני ומה ראוי שיתקיים בו. כתוצאה מהדחת מובארכ וביטול חוקי החירום שבאמצעותם משל, ובעקבות הצמצום הניכר בכוח השיטור העירוני ואי הסדר השלטוני השורר בעיר מאז, נוצר בעיר ואקום שהתמלא עד מהרה באופנים שונים. לצד מגמות שליליות של השתלטות על שטחים ציבוריים על ידי דוכנים ובנייה בלתי חוקית ביקשו רבים בעיר ביקשו לנצל את שעת הכושר על מנת לבחון כיצד ניתן להנגיש מחדש את המרחב העירוני לציבור ולממש את מה שמכונה "הזכות לעיר".

מושג זה, שטבע הפילוסוף והסוציולוג אנרי לה-פבר בסוף שנות ה-60,  תורגם, הופנם ונעשה שגור בשנים האחרונות בשיח התכנוני בעולם הערבי (אל-חק פי אל-מדינה). יחד עם המונח "המרחב הציבורי" (אל-פראע' אל-עאם או אל-מג'אל אל-עאם) הוא עומד במרכז דיוניהם של פורומים שונים אקדמיים ושאינם אקדמיים לתכנון, עיצוב ואדריכלות בקהיר. בין היתר בחנו פורומים אלה את זכויות תושבי העיר בחוקה החדשה של מצרים והעירו עליהן. הם אלה שהביאו למודעות ציבורית את התכנית הממשלתית "קהיר 2050" שבמסגרתה היו אמורות שכונות מגורים היסטוריות בעיר להיהרס לטובת סלילת שדרת ענק בחלקה המערבי של העיר. עוד דנים הפורומים באופן קבוע בסוגיות של דיור הולם לתושבי העיר הגרים בשכונות העוני.

לצד פעילות זו, מספר אתרי אינטרנט פופולריים מובילים דיון ציבורי ער בנוגע לעתידה של העיר ולמקומם של התושבים בה. בלוגים כמו תדאמון,Cairo Observer או Cairo From Below, מפיצים אחת לשבוע מאמרי דעה וסקירות בנוגע להתפתחויות עירוניות ומקדמים יוזמות של מתכננים צעירים לפרויקטים עירוניים. מגמות עולמיות של סגירת רחובות למכוניות, בנייה ירוקה, גינות עירוניות ושיתוף אופניים הן רק חלק מהרעיונות שעולים בתוכניות האלה לקהיר העתידית.

האם השינוי העירוני בפתח? קשה לומר. מצרים ניצבת בפני אתגרים גדולים ומים רבים ככל הנראה עוד יצטרכו לזרום בנילוס לפני שקהיר תהפוך להיות אמסטרדם, אך לדור המתכננים ומהנדסים הצעיר שהיה חלק מהאווירה העירונית של השנים האחרונות תהיה בוודאי השפעה מכרעת על קהיר העתידית. זאת ועוד, ניכרת בקרב תושבי העיר מגמה המבקשת "להכיר מחדש" את העיר ואת ההיסטוריה שלה, ובמסגרת זו אף הוקמו בשנה האחרונה מספר קבוצות מטיילים בעיר. אלו מסיירות ולומדות לא רק את ההיסטוריה של העיר המוסלמית העתיקה אלא גם את בעיות התברואה במנשיית נסר במזרח העיר או את סגנון החיים הראוותני בקהילות המסוגרות (Gated communities) בפרוורים המדבריים של העיר.

קבוצת רצי קהיר מונעת מתוך הרוח החדשה הזו. עצם דרישתם של צעירי העיר, נשים וגברים, להיראות במרחב הציבורי ולהשתמש בו לצרכי הפנאי שלהם, מבטאת במדויק את ה"זכות לעיר" אותה מבקשים צעירי קהיר. בכל ריצה נחשפים הרצים, בכוונה תחילה של המארגנים, לשכונות שונות בעיר, לומדים על עירם ומפיצים את בשורת החיים העירונית החדשה. בהיעדר פארקים סבירים במרכז העיר (למעט טיילת הקורניש על גדת הנילוס) משמשת הריצה ברחובות כאמצעי להפגנת זכויותיהם של הולכי רגל בעיר שרואה בהם מטרד. ההמוניות של הפעילות משמשת ככוח מגן מפני התנכלויות והטרדות כלפי נשים בלבוש ספורטיבי וכפרסומת לאורח חיים של כבוד הדדי, בריאות ושמירה על הסביבה העירונית. מבלי להתלות באידיאולוגיות עמוקות, מסמל הפרויקט של "רצי קהיר" את הרוח האורבנית החדשה הנושבת בעיר ואת מימוש ערכי המהפכה המצרית הלכה למעשה. בזמן שמאבקים פוליטיים מקשים לחזות מי יעמוד בראש המדינה המצרית מחר, פועלים תושבי קהיר מתחת לראדאר למימוש זכויותיהם החברתיות, ומניחים אט אט תשתית לסביבה עירונית יומיומית טובה יותר.

 


דותן הלוי הוא תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב

מאמרים נוספים